רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

אני חוֹמה, ואני כאן בשבילך

י״ד באייר ה׳תשע״ב י״ד באייר ה׳תשע״ב 06/05/2012 | מאת שרה יוכבד ריגלר

למדתי מפקח רשות שמורות הטבע נוסחת פלאים איך לתת לאחרים את התמיכה לה הם זקוקים.

ישבתי במכונית החונה בקצה המסלול, והמתנתי בדאגה לילדיי. אנחנו בדרך כלל יוצאים לטיולים משפחתיים, אבל נחל היהודיה מתאים "למיטיבי לכת בלבד", ויש בו כמה עליות תלולות - דבר שפסל אותי מלעשות אותו. בת ה-19 שלנו, פליאה וישראל, בן ה-13, נורא רצו לעשות את המסלול הזה, אז בעלי ואני החלטנו לתת להם ללכת לבד. בעלי הוריד אותם בתחילת המסלול בעשר בבוקר, ועכשיו בארבע אחר הצהריים, אחרי שחלף זמן סביר לסיומו של מסלול שאמור להימשך כחמש שעות, התחלתי לדאוג.

לא יכולתי להתקשר אליהם, משום שהם בכוונה לא לקחו את הניידים שלהם. המסלול ביהודיה נקטע בראשו של מפל בגובה 8 מטר, שממנו המטיילים אמורים לקפוץ לתוך בריכה גדולה ועמוקה, לחצות אותה בשחייה ולחזור למסלול שבצידה השני. רק אביזרים ידידותיים למים יכולים לשרוד את זה.

אמרתי תהילים וניסיתי לשמור על קור רוח, אבל אחרי 40 דקות של המתנה, יצאתי מהמכונית ליד המחסום הנעול והתחלתי להתקדם לאורך המסלול מסופו. אחרי הליכה של פחות מחמש דקות, הבחנתי בדמות שמתקדמת לעברי. זה היה הבן שלי ישראל, והוא היה לבד.

בתי נתקעה על זיז במצוק

הלב שלי התכווץ בדאגה.

מה קרה לפליאה? רצתי אל ישראל, כשאני צורחת בחרדה: "איפה פליאה? מה קרה לפליאה?!"

ישראל הרגיע אותי שפליאה בסדר גמור, ואז תיקן את עצמו במהירות. "היא לא נפצעה. היא פשוט נתקעה במסלול. טיפסנו את החלק התלול האחרון של המסלול והגענו למקום שבו היינו צריכים לעלות ישר למעלה, ואפילו יותר מישר למעלה כי הסלע שם בולט כלפי חוץ, ופליאה פחדה להמשיך להתקדם. ניסיתי לעזור לה, הראיתי לה איפה בדיוק להניח את הרגליים, התחננתי אליה לנסות, אבל היא לא הסכימה. חיכינו די הרבה זמן על הזיז הצר. בסוף היא אמרה לי להתקדם בלעדיה ולקרוא לעזרה."

רצתי במהירות למכונית ומצאתי את העלון של הגנים הלאומיים. למטה, באותיות גדולות, היה מספר טלפון למקרה חירום. התקשרתי, וניסיתי להסביר לפקח, שודאי היה רגיל לקריאות היסטריות מאימהות נואשות, שהבת שלי נותרה לבדה על המצוק. הוא בירר איפה אנחנו נמצאים והבטיח לשלוח אלינו עזרה מייד.

ישבתי שם דאוגה, וניסיתי לחשוב איך בדיוק הם מתכוונים להוציא נערה בגובה מטר שבעים ושמונה ובמשקל 61 קילו מצידו של מצוק נטוי. חמש דקות אחר כך עצר לידנו טנדר ובו שני אנשים במדי רשות שמורות הטבע. בחלקו האחורי של הטנדר היו אלונקה, סליל גדול של חבל עבה, וכמה ווי מתכת. כפי הנראה הם מתכוונים לקשור את בתי לאלונקה ואיכשהו למשוך אותה במעלה המצוק, מבצע שכרוך בסכנות משלו.

כשאחד הפקחים פתח את המחסום, הוא שאל אותי אם הבת שלי פצועה.

"לא, רק מפוחדת". שאלתי אם אני יכולה לבוא איתם.

"לא, את והבן שלך תישארו כאן", ענה הפקח. "אנחנו נדאג לבת שלך. אל תדאגי". ואז, כשהוא הבחין בספר התהלים שהחזקתי הוא הוסיף, "רק תתפללי."

כשצוות החילוץ אמר לי להתפלל זה לא היה בדיוק מרגיע, אבל אני באמת התפללתי. נצח אחר כך, הם חזרו, כשבתי מחייכת מאחור.

בתוך החיבוקים הדמעות וההודאות למחלצים, הכנסתי את הילדים למכונית. בדרך חזרה לצימר ששכרנו בגולן, שאלתי את פליאה איך הם הצליחו לחלץ אותה באלונקה מהמצוק.

"הם לא השתמשו באלונקה", היא ענתה. "אני טיפסתי בעצמי".

"א---ת טיפסת בעצמך?" הייתי המומה. "אבל חשבתי שהיית מפוחדת מדי?"

אני חומה, תעלי. ואני הבנתי שאם אני אפול אחורה, אני אפול עליו. אז לא פחדתי יותר

"באמת פחדתי", הסבירה פליאה. "אבל שני האנשים האלה באו אלי, והבחור הגבוה עמד מאחורי ואמר, 'אני חומה, תעלי'. ואני הבנתי שאם אני אפול אחורה, אני אפול עליו. אז לא פחדתי יותר, ופשוט טיפסתי למעלה. בלי בעיות."

"אני חומה. תעלי". מה הייתה נוסחת הקסם שהפכה את הפחד של בתי לביטחון ודחפה אותה למעלה?

זמני שיתוק

החיים הם מסלול. כשמישהו עובר גירושין קשים, או שנולד לו ילד מיוחד, או שהוא מקבל אבחנה מפחידה, או פושט את הרגל, או חווה מוות במשפחה... הוא בוודאי משותק מכדי להמשיך הלאה.

אנחנו, החברים והקרובים, רוצים לעזור. אבל מצבו של האדם כל כך מורכב או שהאובדן כל כך קשה, שכדי למשוך אותו מהמצוק צריכים חבלים הרבה יותר חזקים ממה שיש לנו. וכך, מיואשים מיכולתנו להציל אותו או אותה, אנחנו עוזבים.

יש לי חברה שבתה בת ה-21 נרצחה בפיגוע. בעקבות הרצח, הקהילה שלנו הגיבה בזרם של אהבה ותמיכה. אולם, שלושה חודשים אחר כך, חברתי ציינה בפני שאחת מחברותיה הותיקות והקרובות ביותר מתחמקת ממנה. החברה הזאת, שגרה במקום רחוק, ביקרה אותה בכל שנה בסוכות, אבל בסוכות האחרון היא לא באה ואפילו לא התקשרה. הייתי בטוחה שהאם השכולה לא קוראת נכון את התמונה, אולם אז היא סיפרה לי, שכשהיא הולכת בסמטאות הצרות של העיר העתיקה, היא הרבה פעמים רואה מרחוק שכנות שמתקרבות לכיוונה, ואז חומקות לתוך סמטה אחרת כדי לא להיפגש איתה.

מדובר למעשה בתופעה מוכרת, והספרות הפסיכולוגית דנה בה. אנשים לא יודעים מה לומר או שהם מפחדים להגיד את הדבר הלא נכון ולהוסיף צער, ולכן הם מתרחקים מקרבן האסון, בדיוק כשהתמיכה שלהם נחוצה ביותר. הם נתונים לסברה המופרכת שתפקידם הוא למשוך את האדם במעלה המצוק, ומכיוון שזה בלתי אפשרי, תחושת חוסר האונים שלהם מובילה אותם להתעלמות אכזרית.

לעמוד ביציבות מאחורי האדם ולומר, "אני חומה. אני כאן בשבילך. את/ה יכול/ה לטפס."

מִפַּקח שמורות הטבע למדתי דרך שונה: לעמוד ביציבות מאחורי האדם ולומר, במילים או אפילו בשתיקה, "אני חומה. אני כאן בשבילך. את/ה יכול/ה לטפס", ואולי זה יעניק להם את האומץ להתקדם ברגע שהם מוכנים.

זאת אומרת לוותר על תפקיד המציל הגדול. זאת אומרת לא להתפלסף, לא לתת עצות כשלא מבקשים ממך, ולא לבחון את הבחירות שהם עשו ("למה בחרת בכימותרפיה בלי לנסות שיטות אלטרנטיביות?"; "הלוואי שהייתם הולכים ליועץ הנישואין ד"ר ניסים-ונפלאות לפני שהחלטתם להתגרש"), זאת אומרת לא להתנשא ברחמים ("אוי, אני כל כך מצטערת שהתינוק שלך עם בעיה"; "אני כל כך מצטער שבגלל השינוי הכלכלי שעברתם לא תוכלו להמשיך לשלוח את הבן שלכם לאותו בית ספר").

לאלה שחוששים לומר את הדבר הלא נכון, להלן נוסחה בת שלוש מילים שאף פעם לא מחטיאה: "אני כאן בשבילך". ולהתכוון לזה.

חברתי שושנה לייבמן היא דוגמא לגישה של 'אני חומה'. כשכל האנשים בקהילה שלנו היו מבולבלים, אחרי שהתגלתה מחלה קשה באם לילדים רבים, שושנה נכנסה לביתם והודיעה: "אני כאן. תנו לי כביסה לקפל".

מובן שכדי להיות חומה לאחרים, עלינו להיות חזקים, לא בשרירים כי אם באמונה. אנחנו צריכים להאמין באמת שביסודות היהדות:

  • שהכל (כולל הניסיונות והכאב) בא מא-לוהים.

  • שהכל (כולל הניסיונות והכאב) באמת לטובתנו.

  • שהכל (ובמיוחד הניסיונות והכאב) הוא הזדמנות לצמיחה.

בנוסף לאמונה בא-לוהים, צריכה להיות לנו גם אמונה ביכולתו של הזולת להתרומם. תמר הייתה בת 51 כשבעלה נטש אותה ואת ארבעת ילדיהם. פתאום היא הייתה צריכה לפרנס את המשפחה, אבל היא לא עבדה בתחום הכשרתה מזה 20 שנה, משום שהיא גידלה את ילדיה. לא מזמן היא התקשרה לחברתה הטובה ואמרה לה, "את היית היחידה שהאמינה בי שאני יכולה לחזור ללימודים ולהשלים את הפער שנוצר עם השינויים בתחום. עכשיו אני כבר כמעט מוכנה להצטרף למעגל העבודה. לא הייתי מצליחה לעשות את זה בלי האמון שלך."

ברכה ובעלה אוהבים לצפות במשחקי ספורט. אחרי שש שנים של טיפולי פוריות נולד להם תינוק עם תסמונת דאון. ברכה כרעה מרוב אכזבה וכן, גם בושה. למחרת, אחותה חנה הגיעה לבית החולים ובידה זר פרחים גדול ועליו פתק שכתוב בו: "חשבתי ששניכם שחקנים זוטרים בליגה הארצית, אבל כפי הנראה א-לוהים חושב שאתם מוכנים לליגה הלאומית". ואז חנה ישבה ליד מיטתה של ברכה במשך ארבע שעות. בשעתיים הראשונות, ברכה בכתה, וחנה החזיקה את התינוק ולא אמרה כלום. לאט, בהדרגה, ברכה ובעלה התחילו להתקדם, לחפש אתרים וארגונים שעוסקים בתינוקות עם תסמונת דאון ולדבר על הברית.

כשחנה יצאה, בעלה של ברכה אמר, "תודה שבאת. עזרת לנו המון."

חנה מחתה: "בקושי אמרתי משהו".

חומות מתמחות בתמיכה אילמת.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן