לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האמת על לימונים

האמת על לימונים

קבלה אינה ייאוש. היא פשוט הבנה שאתה לא הנהג, ושאתה פשוט לא יכול לרדת ולדחוף את הרכבת.

מאת

שמעתי עד היום המון הבלים, אבל מאז שגילו אצל אבא שלי סרטן נדיר במיוחד, כולם שואלים, "איך זה יתכן?" כשהם שומעים על זה. ורשימת הדברים הטיפשיים שאמרו לי מאז, שברה את השיא של כל הזמנים.

"אוי..." הם ממלמלים, בהשתתפות. "אני כל כך מצטער/ת. איך את מתמודדת?" רחמים זולגים מהם כשהם מניחים את ידם על כתפי, בתנועה שאני מאמינה שלדעתם נחשבת כמחווה מנחמת. אחר כך מגיע החלק בו הם מנסים לשתף אותי בכמה דברי חוכמה. מה החביב עליי ביותר עד כה? האישה שהסתכלה לי בעיניים ואמרה, "את יודעת, כשהחיים מושיטים לך לימונים, את רק צריכה להפוך אותם ללימונדה."

מכיוון שאני יודעת כמה חסר נימוס יהיה לתת להם סטירה ולברוח בצרחות מהחדר, אני בדרך כלל רק קופצת את כפות ידיי ומאלצת את עצמי להנהן.

אלמלא האילוצים החברתיים הייתי פשוט צורחת, "זה הדבר הכי טיפשי ששמעתי בחיים שלי!" ישר לתוך הפנים המופתעות שלהם.

החיים אינם מושיטים לך לימונים, סוכר וקנקן.

החיים זורקים עליך לבנים.

החיים זורקים עליך מסור חשמלי וצועקים "תפוס!"

תאמינו לי, יש לכם מזל אם החיים יושיטו לכם לימונים.

אני יודעת שלאנשים יש כוונות טובות. ואם אהיה ישרה, נראה לי שאני לא כועסת עליהם באמת. אולי הדבר שאני רוצה באמת לעשות הוא לצעוק לאלוקים, למה אני? למה אנחנו? למה אבא שלי?! אולי מה שאני רוצה באמת לעשות הוא להתעורר מהעולם המקביל הזה שאיכשהו נפלתי לתוכו, ולגלות שֶ'הופ' – כולם בריאים. חזרנו לשגרה.

אולי מה שאני באמת רוצה זו שליטה כלשהי על ההתרחשויות הרות הגורל שממלאות את חיי.

אני מתנודדת בין כל שלבי האבל, בחלק זה או אחר של היום

בדקתי את הנושא וגיליתי שקיימים חמישה שלבים של אבל: התכחשות, כעס, התמקחות, דיכאון וקבלה. זה נשמע נכון. אני מתנודדת בין כולם בחלק זה או אחר של היום. אני מעמידה פנים כאילו שהכל בסדר, ואני מתעצבנת כשאני זוכרת שזה לא, אני עושה עם אלוקים עסקים כמו, אני אתפלל כל יום בחיים שלי אם אתה... ואני אוכלת כמויות של גלידת שוקולד-מנטה.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על השלב האחרון, שלב הקבלה.

יש אמירה שאבא שלי מאוד אוהב, אולי פרפראזה על דברי החפץ חיים לאחד מתלמידיו.

"אמור לי, אם אתה נמצא על רכבת ואתה רוצה שהיא תתקדם מהר יותר, האם תרד ותדחוף אותה?"

"לא..."

"מובן שלא, זה יהיה חסר ערך, אז תפסיק לנסות לדחוף את הרכבת."

קבלה אינה ייאוש. היא פשוט הבנה שאתה לא הנהג, ושאתה פשוט לא יכול לרדת ולדחוף את הרכבת.

כולם מצטטים תמיד את דברי חז"ל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". במילים אחרות, אין לך שליטה על שום דבר בחיים שלך. והאמת היא, שאנחנו לא מבינים את זה לגמרי, עד שאנחנו נדחפים על כורחנו לאירועים כמו זה, שבהם כל כך ברור כמה מועטה השליטה שלנו. אני לא מנתחת, ואני לא יכולה לנתח את אבא שלי כדי לגרום לו להיות בריא יותר. אין לי שום מושג כיצד כימותרפיה פועלת, כך שאני לא יכולה לשכנע אותה למלא את תפקידה טוב יותר. אין לי אפילו שליטה על התאים בגופו, שמשתנים בדרכים מזיקות.

אני. לגמרי. חסרת. אונים.

אז מה עכשיו?

ה"לימונים" שאלוקים מושיט לך יכולים לעשות אותך מריר יותר, או טוב יותר

אולי אני רק בת 19, אבל אני כבר יודעת לפחות שה"לימונים" שאלוקים מושיט לך יכולים לעשות אותך מריר יותר, או טוב יותר. אני יכולה לשאול "למה?!" עד שהפנים שלי יכחילו. אני יכולה להתחנן ולבקש, לכעוס, להישאר במיטה כל היום. אבל אף אחד מהדברים האלה לא יעזור לאף אחד, והכי פחות, לי.

יש רק שאלה אחת שראוי לשאול, והיא: "מה אני עושה עכשיו?"

כולם מתמקדים בחלקם הראשון של דברי חז"ל, אותו חלק שמבהיר כמה מעט שליטה יש לנו. מה שאנשים לא זוכרים הוא את החלק השני: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. במצבים כאלה, שבהם מרגישים כאילו הרכבת דוהרת מהר מדי, אפשר אולי לקפוץ מהרכבת ולמצוא את עצמך איפשהו בתעלה בצד הדרך. אבל יש לך כלי שיכול לעבוד - אתה, ורק אתה, יכול להחליט כיצד המצב ישפיע על הקשר שלך עם אלוקים. האם אתם מבינים איזה דבר גדול זה?

יש אנשים ששואלים אותי איך אני עדיין מאמינה באלוקים כשהמשפחה שלי הוטלה לכזאת התמודדות.

"מה הקשר?" אני שואלת.

"נו, את לא כועסת?" הם מבררים.

"ברור שכן. אבל אם אני כועסת אז זה סימן שיש לי קשר עם אלוקים. אני כועסת על ההורים שלי בגלל שאני יודעת שהם אוהבים אותי – אז יש לי טעם לכעוס. אני לא כועסת על ראש הממשלה, בגלל שאין בינינו שום קשר. אלוקים הוא אבא שלי, וכעס עדיף על אדישות."

אז קדימה. לכעוס. לעשות עסקים, לאכול שוקולד. אבל בל נשכח שיש צעד חמישי, הצעד הכי חשוב מכל משכך כאבים: קבלת העובדה שאין לנו שליטה. בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו, אנחנו יושבים על רכבת החיים והיא נוסעת לאן שהיא נוסעת, ובמהירות שבה היא מתקדמת.

צריך פשוט להפסיק לנסות לדחוף את הרכבת.

4/12/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 33 תגובות ב-29 דיונים

(29) אשתו של חולה, 28/2/2014 11:06

כמה נכון כתבת

איזה בליל של תחושות חווים למשמע הבשורה הקשה, כמה קשה להתמודד , כמה כאב וסבל ובעיקר עצבות ענקית. שנזכה כולנו לבריאות טובה ולרחמי שמים.

(28) מיטל, 17/4/2013 12:17

דמעתי

אני מתמודדדת עם משהו קשה בעצמי, נגעת בליבי מאוד ונגעת בנקודה תודה רבה

(27) מיטל, 25/12/2011 11:58

וואו

ממש יפה :)

(26) ד גול, 21/12/2011 17:09

כמה שאני מביו אותך

אני מבין אותך מפני שכל מה שעבר עליך דרך אבא שלך ,עבר עלי באופן אישי דרכי , אודה ולא אבוש אינני דתי או קבליסת ,אפילו לא פילוסוף,אבל דבריך עוררו בי אותן מחשבות שעהרו עלי בזמן שחליתי במחלה הארורה ההיא,שאילץ אותי לעבור ניתוח קשה מאוד ולשאול את אותן השאלה ,למהההה ,במה חטאתי ולמה דווקא עלי ולא על חברי הסובבים אותי ושואלים את אותן השאלות הטיפשיות וחושבים שבדרך זו הם מקלים עלי את הפחד שאחז אותי עקב המחלה הזו. אבל מעז יצא מתוק והבנתי שצריך לנצל את החיים ולא להכנס למרה שחורה ,והחלטתי שאחרי שעזרתי לילדי להסתדר בחיים הן מבחינת ההשכלה והן מבחינת הנישאוין והמגורים הגיעה טורי והתחךתי לטייל בעולם.

(25) גילת, 8/12/2011 19:18

רגועים ברכבת??

מיוחד מאוד מה שכתבת..ניסיתי להבין מה כתוב בין השורות והצלחת לחדש ולהאיר.. שנזכה כולנו להישאר ברכבת בנחת ושלווה מתוך שמחה ואמונה שלימה.. כנראה אנחנו מסוגלים!! תודה ובהצלחה לכולנו ובהצלחה בניסיון שקיבלת

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub