לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כשמאוחר מדי לומר תודה

כשמאוחר מדי לומר תודה

האלצהיימר הפך את אמא שלי לאישה זרה. מדוע כל-כך קשה לי לטפל בה אחרי כל מה שהיא עשתה למעני?

מאת

מהו החסד הגדול ביותר שביכולתנו לעשות? על פי המסורת היהודית, זה להכין את המת לקבורה. מי שנפטר אינו יכול להודות לך על הטקסים שאתה עושה עבורו, ולא להחמיא לאגו שלך. הוא לא משלם או מחזיר לך. בעוד שרובנו נהנים לעשות חסד עם הזולת, בסופו של דבר אנחנו רוצים שהמעשים הטובים שלנו יזכו להכרה, שישימו אליהם לב או שיעריכו אותם.

ואני שואלת את עצמי, האם טיפול סביב השעון בהורה זקן עם אלצהיימר נחשב כחסד למת-חי? למען האמת, גיליתי שזוהי המשימה הכי כפוית טובה ומתישה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. למרות שאני בטוחה שמצוות כיבוד ההורים שלי מכוסה היטב, נראה לי יותר שאני מטפלת באישה זרה מאשר באמא שלי.

עד לאלצהיימר, אמי מעולם לא התייחסה אלי בצורה פוגענית מבחינה פיזית, מילולית או רגשית. כעת, יש ימים בהם היא לא זוכרת את שמי. ואתמול, אבן ציון חדשה: היא כבר לא זכרה שאני בתה.

האישה הכעוסה, החרדה והמדוכאת הזאת אינה אמי – היא אדם זר

את אמא שלי - שהייתה כל כך קפדנית בנושא ההיגיינה האישית, שתמיד התלבשה בטוב טעם – כבר אי אפשר לשכנע להתקלח או ללבוש בגדים נקיים ותואמים. אישה שמשכה בעבר ילדים כמו מגנט, שונאת היום לפעמים להימצא באותו חדר עם הנכדים והנינים שלה, ולא מתביישת לומר להם את זה (אחת הנכדות שלי כל כך הזדעזעה, שעכשיו היא בוכה ורועדת מפחד בכל פעם שהיא מגיעה לבקר, אז אני בקושי זוכה לראות אותה בבית שלי). האישה הכעוסה, החרדה והמדוכאת הזאת אינה אמי – היא אדם זר.

אני אוהבת לבשל; אין זה נדיר לתפוס אותי מכינה ומגישה סעודות ל-25 איש. כמה אירוני שכעת, אחד החלקים המלחיצים ביותר ביום הוא תכנון ארוחה לאדם אחד. כל כך הרבה זמן, מחשבה והוצאות מושקעים בהכנת הארוחה לאמי. אני שואפת שהאוכל יהיה מגוון, אסטטי ומזין. דילוג, אפילו על ארוחה אחת, עלול לגרום לאמי נזק: סחרחורת, חולשה, שינויי מצב רוח ואפילו התייבשות.

מעל לכל, אני חייבת להיות מומחית בצפיית צרכים – כשאמא שלי רעבה היא רוצה את זה תיכף ומייד. אבל שתי דקות אחרי הארוחה, היא יכולה לשכוח שהיא אכלה ולהתלונן שמרעיבים אותה – ואז צריכים להתחיל הכל מהתחלה. תפריט שמוצא חן בעיניה מאוד כמה ימים, או אפילו שעות, קודם, נראה פתאום, "כאילו שהוציאו את זה מפח האשפה", הוא "מקולקל" ו"יש בו תולעים", הוא "חם מידי" או "קר מידי", הוא נוגע במאכל אחר - דבר שממאיס עליה את כל הארוחה, הוא מלוח מידי לא מספיק מלוח, מתובל מידי, תפל מידי – ו"עוד לא למדת לבשל?"

היא יכולה להיות רעבה באמת, אולם לטעון בלהט שהיא "ממש לא רעבה", ואחרי התפרצויות, שיחודים והכרחות, היא אוכלת בכעס – ומייד בולעת את הכל. ארוחת בוקר שאדם בריא אוכל במשך 15 דקות, יכולה לקחת לאמא שלי שעה.

הלוואי שהייתי יכולה לומר שקיבלתי על עצמי את האחריות הכבדה הזאת בשמחה ואהבה. אני מנסה, אבל לצערי עדיין לא הגעתי לרמה הזאת. אולי אני לא שמחה עם הסבל של אמי, אבל אני לא כועסת על אלוקים. אני לא שואלת "למה אני?" אבל אני כן שואלת באופן קבוע, איך אני יכולה להבין טוב יותר מה אלוקים רוצה ממני?

בבואה

לאחרונה בתי הגדולה ילדה את הילד השישי שלה; הבכור שלה רק בן 8. אחרי שסידרתי עזרה זמנית לאמי (הודות לבעלי, ילדיי הנשואים והמטפלת) נסעתי להיות עם בתי ונכדיי, כדי לעזור להם במשך כמה ימים.

הארוחות היו הזמן הכי קשה ביום. ילד אחד לא אוכל מאכלים שונים שנגעו זה בזה באותה צלחת. ילד אחר חושב שהאוכל חם מידי או קר מידי. אחר נהיה נרגן כשהוא לא קיבל את האוכל מייד. ילד אחד אמר שהאוכל מתובל מידי, והשני שאין לו טעם. אחד אמר שנראה כאילו יש תולעים ועיניים בפנים (ובכל זאת אכל הכל בשמחה), והאחר פשוט סירב לאכול. לאחד לקח שתי דקות לגמור את האוכל, ולאיטי 30 דקות לסיים את אותה ארוחה, אחרי שכנועים רבים. האוכל שנשפך והבגדים שהוכתמו! הרעש והתחרות הרגילה בין אחים!

שמתי לב שההתנהגות שלהם היא כמו בבואה לזו של אמי. ובכל זאת, כשהילדים התנהגו כך, זה לא עורר בי מתח או אכזבה – רק הנאה ונחת. האם אין זה מוזר שכשתינוק לא שומע בקולנו או מלכלך את עצמו, אנחנו עדיין חושבים שהוא ממש מקסים? למרבה העצב, אי אפשר לומר זאת על התנהגות זהה שמתגלה אצל אדם מבוגר. וכך, בעודי מתרוצצת מילד לילד, מנשקת מכה, מאכילה, ממיינת את הכביסה, מנקה משהו שנשפך – דברים שאמהות בכל העולם עושות – חשבתי לעצמי, איפה הכרת הטוב? טבעו של ילד נרקיסיסטי, והציפיות שלו גוברות על הכרת הטובה. ואנחנו אוהבים אותם בלי תנאים.

מדוע כל כך קשה לי לעשות זאת עם אמי?

ואז הגיעה ההתגלות לשאלה, מה אלוקים רוצה ממני?

אם נבראנו בצלמו ובדמותו והוא האבא שלנו, האם אנחנו לא כמו ילד חסר הכרת תודה? אנחנו מקבלים את החסדים ה"רגילים" המורעפים עלינו מידי יום, כמובנים מאליהם – שיש לנו מזון לאכול ושהוא בדרך כלל טעים! שיש לנו בגדים ללבוש ושהם (בדרך כלל) נקיים ונאים! יש לנו חדר "שלנו" ומיטה לישון עליה!

האם הודיתי לאמי כראוי על כל אותם לילות חסרי שינה שגרמתי לה כשהיא טיפלה בי?

אבל אם משהו מדברים אלה נמנע מאיתנו, ואפילו לזמן קצר, אנחנו מדוכאים, משום שהתרגלנו לצפות להם, בדיוק כמו לאוויר שאנחנו נושמים ולשמש שזורחת (עוד דברים להודות עליהם!). הברכות שאנחנו אומרים מידי בוקר, הן אמצעי להביע תודה לקדוש ברוך הוא. הן עוזרות לנו להיות מודעים לחסדים שלו, ולא לקבל שום חלק בחיינו כדבר המובן מאליו. הן מרוממות אותנו אל מעבר לתחושת המגיע לי הילדותית, ומעודדות אותנו לחיות חיים מודעים – ומצפוניים. ולמרות שאנחנו לא מושלמים, אלוקים אוהב אותנו בלי תנאים.

אם הביקורת הבוטה שאני מקבלת מאמי, למרות שאני עושה ככל יכולתי כדי לטפל בה, גורמת לאוזניי לבעור וללבי להתמלא צער ותסכול, אני חייבת לבחון את עצמי ולשאול: האם הודיתי לה כראוי על כל אותם לילות חסרי שינה שגרמתי לה כשהיא טיפלה בי? האם הודיתי לה על הארוחות שהיא הכינה לי מידי יום ועל הבגדים המכובסים? על עזרה בשיעורי הבית? על עצה ועידוד שנתנה לי?

רובנו לא נוכל לגמור להודות להורים שלנו על כל הדברים שהם עשו למעננו. כעת, כשאמי הופכת בהדרגה לכלי ריק, נהיה מאוחר מידי לתקן את המעוות. ביטוי מילולי לכל החסדים שהיא עשתה בעבר, יתקל במבוכה ואי הבנה.

אבל לא מאוחר מידי להראות את הערכתי לאלוקים. כשאני מתעוררת בבוקר, אני אומרת מודה אני מתוך הכרה מחודשת. אני אומרת את הברכות בכנות רבה יותר, ויש לי הערכה רבה יותר לדברים גדולים וקטנים. באופן אירוני, רשימת הכרת הטוב שלי מתפתחת באותה מהירות בה אמי נסוגה.

26/6/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-17 דיונים

(17) אסתר, 8/2/2014 22:48

כל עצמותי תאמרנה.......

כיוון המחשבה שלך לגבי הכרת הטוב הוא נכון מאוד. זו בדיוק המחשבה שעלתה ועדיין עולה בחוויות שלי עם אימי. שיזכנו בורא העולם בכוחות נפש וגוף לקיים את הפרויקט על הצד הטוב ביותר. אמן

(16) shaked, 1/7/2011 20:03

אלצהיימר

טיפול באם חולת אלצהיימר

(15) אורלי, 29/6/2011 09:21

יישר כוח

מקסים!!!! תודה רבה

(14) אנונימי, 28/6/2011 15:33

ממש חזק, מעורר ומעודד! יישר כוח!

(13) איקה, 28/6/2011 15:14

רוצה אבל..........

אני כואבת -כי אני רוצה ולא עושה - תמיד יש משהו ואז זה עובר הלאה - ושוב אני מצטערת שלא עשיתי - אני פוחדת שיגיע היום ואצטרך לעשות חשבון נפש - והמאזן שלי יהיה רע - רע ביותר - אבל דעו שזה לא מרוע זה בגלל שאני לא מסוגלת כניראה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub