לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לאבד את אחי

לאבד את אחי

פטירתו של אחי החריבה את עולמי הקטן.

מאת

הייתי רק בת שש כשזה קרה, אבל אני זוכרת הכל כאילו שזה היה רק אתמול.

זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת בקיץ. אבא נכנס לחדרנו בלי להוציא קול, וישב על קצה מיטתי. הוא בכלל לא נראה כמו אבא. הוא נראה כל כך קטן ומכווץ, כמו כדור נייר מקומט.

במשך זמן ממושך שני אחיי ואני ישבנו שם בפיג'מות, מביטים בדאגה זה בזה ומחכים בשקט ובדממה שהוא ידבר.

בסוף, בלחישה חנוקה ומוזרה הוא אמר לנו שאחינו, סם הקטן והמתוק, נפטר בלילה בשנתו.

צרחות מלאו את החדר. אבל אני... רק קפאתי. לא בכיתי. לא יכולתי לבכות. לא! קול צווח בראשי. סם! סם! אתה לא תעזוב אותי! אתה לא!

מעבר לבכיות יכולתי לשמוע את אבא אומר לנו שסם הלך למקום טוב יותר שם הוא כבר לא חולה; שהוא שמח שם. אבל אני סירבתי להאמין לו. סם היה שמח איתי! הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו. ידעתי שהכל רק חלום נורא. עוד מעט אתעורר וארוץ ישר אל סם. אני אראה אותו שוכב במיטה שלו, ואני אחזיק בידו ואנשק את לחייו ואוהב אותו לנצח.

למרות שסם היה רק בן ארבע, צעיר ממני כמעט בשנתיים, ולמרות שהוא סבל ממחלה בשם טאי זקס והוא לא יכול היה לדבר או לצחוק או לשחק, הוא היה החבר הכי טוב שלי בכל העולם.

בכל יום הוא היה שוכב במיטתו, ואני הייתי יושבת איתו במשך שעות, מלטפת את לחייו הרכות ושרה לו שירים. אבא אמר שהוא היה כמו הבובה הקטנה שלי. אבל הוא היה הרבה יותר מזה – הוא היה הכל בשבילי.

הוא היה חלק ממני ואני חלק ממנו. לא יתכן שסם הותיר אותי לבדי ושלעולם לא אראה אותו שוב.

נהיה לי קשה לנשום ואני התחלתי לפחד שהחלום הנורא הזה אינו חלום כלל

אולם יכולתי לשמוע את קולו של אבא, מהדהד שוב ושוב בראשי "סם נפטר. סם נפטר." המילים התחזקו והתחזקו והחלו הולמות בי במהירות רבה יותר ויותר, לא היה מקום להסתתר מהן, נהיה לי קשה לנשום ואני התחלתי לפחד שהחלום הנורא הזה איננו חלום כלל.

הסתכלתי על אבא. הלוואי שהוא היה יכול לומר לי שהכל טעות אחת גדולה. אבל כשהוא השיב לי מבט, ראיתי דמעה קטנה חומקת מזווית עינו, כמו טיפת שעווה הנוטפת מנר וזולגת אט אט על פניו - וידעתי שזאת האמת. המילה האכזרית "מוות" באה ולקחה את אחי.

צנחתי למיטתי ובכיתי. הרגשתי שכל השמחה והצחוק שבתוכי כאילו... התעופפו, ותחושה שחורה ודוחה זוחלת פנימה. היא השתלטה על כל חלק בגופי, היא שקעה לתוך עצמותיי וזחלה אל תוך לבי. ואני חשבתי שלעולם לא אשמח שוב.

"הכל לטובה?"

אחרי כמה זמן, המון אנשים שמעולם לא ראיתי התחילו להיכנס לבית. הם הגיעו בזה אחר זה, בראשים שחוחים. רציתי לדבר עם אמא, לשאול אותה מה קורה, מי כל האורחים המוזרים האלה? למה כולם מדברים כל כך בשקט? הכל היה כל כך מבלבל, כל כך מפחיד. כל מה שרציתי היה שאמא שלי תחזיק אותי, שהיא תשמור עליי, שהיא תספר לי מה קורה... אבל היא הייתה מוקפת בזרים, ונראתה כאילו היא נמצאת במקום אחר, רחוק, רחוק.

אישה גדולה נגשה אליי, אחזה בידי והושיבה אותי לצידה. "מסכנונת", היא אמרה וליטפה את רגלי. "אחיך היה מאוד חולה", היא אמרה לי, כאילו שלא ידעתי. "עכשיו יהיה יותר טוב כשאמא לא תצטרך יותר לשמור עליו. הכל לטובה. אבל עכשיו אמא שלך מאוד עצובה. האם את יכולה להבין את זה?" היא שאלה אותי כאילו שאני תינוקת קטנה.

הסתכלתי עליה, ולא יכולתי לענות.

"נסי לא להטריד אותה כרגע. אולי את יכולה ללכת ולמצוא לעצמך כמה צעצועים ולשחק", היא אמרה ושוב ליטפה את רגלי לפני שהיא קמה והלכה.

רציתי לצעוק בכל הכוח לאישה הזאת: "זה שאני ילדה לא אומר שאין לי שום רגשות משל עצמי! שלא תעיזי לומר לי שהכל לטובה! זה הדבר הכי גרוע בעולם שהיה יכול לקרות! אולי אח שלי היה חולה אבל אני אהבתי אותו בכל לבי!"

אף אחד לא הבחין בי, בודדה ומרוסקת לאלפי רסיסים בפינה. ואז פתאום אמרו לי שהגיע זמן ללכת לבית הספר

אבל אף אחד לא שמע אותי. אף אחד לא הבחין בי, בודדה ומרוסקת לאלפי רסיסים בפינה. ואז פתאום אמרו לי שהגיע זמן ללכת לבית הספר. חגרו אותי במכונית של השכנים, ונסענו בדממה לבית הספר.

עמדתי מחוץ לשערים הירוקים והצוננים. לזמן מה עקבתי אחרי הילדים המשחקים, בטרם אילצתי את עצמי לעבור בעדם. רציתי לברוח, הייתי כל כך מפוחדת, כל כך עצובה, כל כך בודדה, אבל לא היה לאן לברוח או אל מי לברוח. עשיתי את דרכי בשקט, מרגישה אבודה ובודדה.

עם כל צעד, פנה לעברי ראש קטן נוסף; נעיצת המבטים, ההצבעות, הצחקוקים, ראיתי הכל ועשיתי את עצמי ממשיכה כאילו כלום לא קורה. כשהגעתי לחבריי הרגשתי שהפנים שלי בוערות, הפעימות בחזי היו כל כך עזות, כאילו מישהו תופף בתוך לבי.

בהתחלה אף אחד לא דיבר איתי, הם רק נעצו מבטים. אבל אני שמחתי. לא רציתי לדבר עם אף אחד, ואז ילדה מהכיתה שלי פנתה אליי: "זה נכון?"

אף אחד לא אמר מילה. הם רק הסתכלו עליי כאילו שאני איזה חייזר, וחיכו בדריכות לשמוע את תשובתי. באותו רגע ידעתי שלעולם לא אתן לאף אחד מהם לראות אותי בוכה. וכך עשיתי.

חומות

תוך זמן קצר פטירתו של אחי הפכה לחדשות ישנות; החברים שלי המשיכו הלאה במהירות, ושכחו שאי פעם בכלל היה לי אח.

אבל אני לא שכחתי.

חשבתי על סם כל יום, כל כך התגעגעתי אליו. הרבה פעמים הייתי חוזרת הביתה מהלימודים, רצה ישר לזרועותיה של אמי ופורצת בבכי תמרורים. קראתי לאלוקים בכל לבי, שוב ושוב. האמנתי באמת שאם רק אתחנן בכל כוחי הוא יחזיר אליי את סם.

אחר כך הייתי לוחשת אל סם, "אני מתגעגעת אליך. אני אוהבת אותך. אתה מתגעגע אלי? אני רוצה שתחזור הביתה. אני נורא בודדה בלעדיך. בבקשה תחזור."

ורק כשכבר לא נשאר לי יותר כוח לבכות, הייתי נרדמת.

במשך שבע שנים ארוכות ובודדות התחננתי, קיוויתי, חיכיתי. אבל ה' מעולם לא החזיר אותו אליי.

השנים חלפו, ובסוף כל מה שנותר לי היו כמה זיכרונות מטושטשים ולב שבור.

אחרי שנים בהן הייתי כלואה בעולמה של שתיקתי, נראה שלבי התבצר מאחורי סוגר ובריח

אחרי שנים בהן הייתי כלואה בעולמה של שתיקתי, נראה שלבי התבצר מאחורי סוגר ובריח. ובכל פעם שניסיתי לדבר על עברי, גרוני היה מתכווץ ולשוני נדבקת לחכי.

חומות גבוהות ובלתי נראות נבנו סביב לבי הכואב, ולמרות שהיו לי הרבה חברות, לא יכולתי לשתף אותן במחשבותיי או ברגשותיי העמוקים. לא יכולתי להניח לאיש להיות קרוב באמת, ולא משנה כמה ניסיתי.

גני פאר וורדים יפהפיים הקיפו את החומות, יוצרים אשליה של נערה שמחה ומלאת חיים שתמיד מחייכת. אבל בפנים, בכיתי.

לא הצלחתי לחזור לעצמי עד שהכרתי את בעלי. הוא הבחין בחומות שמאחורי הוורדים, ולבנה אחר לבנה, עזר לי לפרק אותן, עד שלראשונה בחיי הצלחתי להיפתח. אחרי מאמצים רבים ועקשניים מצידו והרבה בכיות מצידי, מעט מעט בכל פעם יכולתי לבסוף לשתף חלק מנשמתי עם חציה השני. הוא הקשיב, היה לו אכפת, הוא בכה, והוא עזר לי לראות שאפילו שאחי כבר לא כאן אתי, הוא תמיד יישאר חלק ממני.

הוא תמיד היה כאן

שנה אחר כך ילדתי את בני הראשון. הוא היה התינוק המקסים ביותר, עם לחיים רכות ועיניים כחולות. קראנו לו על שם אחי.

עכשיו אני מסתכלת לאחור על השנים הללו בהבנה רבה יותר. במשך שנים רבות כל כך קראתי לאלוקים, שמתי בו את כל מבטחי, אבל ככל שהזמן חלף ואני התבגרתי, ראיתי שאלוקים לא מתכוון להחזיר לי את אחי לעולם, אז הפסקתי לבקש. הפסקתי לגמרי לדבר אל אלוקים. נראה כאילו הוא התעלם ממני, אז אני התעלמתי ממנו בחזרה.

12 שנים אחר כך התחלתי לבנות שוב את הקשר שלי עם אלוקים. ואז גיליתי שלמעשה יסודות הקשר שלי איתו התעצבו במהלך אותן שנים מייסרות. כל הזמן חשתי כל כך בודדה בעולם, אבל טעיתי. אלוקים היה אתי כל הזמן. הוא היה תקוותי. הוא היה קו החיים שלי. עצם פניותיי אליו שמרו עליי מלהתפורר. משום שעכשיו אני רואה שאלוקים תמיד היה שם, אוחז אותי בידיו האוהבות ומנשק את אינספור דמעותיי, כשהייתי נרדמת מתוך בכי.

למרות שאולי לעולם לא אדע למה זה היה צריך לקרות, זה לא אומר שאני צריכה להפנות את גבי לאלוקים. אולי לא אבין את דרכיו, אבל יש דבר אחד שאני יודעת - אלוקים אוהב אותי, הוא אוהב את אחי, הוא אוהב את כולנו.

רק נראה כאילו שהוא עזב אותי כשאני התייאשתי ממנו.

הוא לא ענה לתפילותיי בצורה שאני רציתי, אבל הוא תמיד נשאר לצידי. הוא מעולם לא נטש אותי. הוא ליטף את לחיי, הוא אחז בידי ואסף את דמעותיי. הוא היה נחמתי. שפכתי את לבי אליו. נאחזתי בו והוא אחז בי. הוא אף פעם לא נתן לי ללכת, וכל עוד אני ממשיכה להיתלות בו, הוא גם לא יעשה זאת.

נכתב לזכרו של אחי, (סם) אריה לייב

29/5/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) יפית, 13/7/2011 07:55

ריגשת אותי

מזמן לא התרגשתי כך.... כתבת כל כך יפה, ברגישות ממעמקי הבטן... זה תמיד מזכירלי שכל כך הרבה מדברים ביום זכרון על ההורים השכולים ומעט מדברים על האחים השכולים שברגע אחד איבדו אחים וגם הורים... שמחה שהצלחת לנפץ את החומות ומצאת לך עוגן איתנה שמחזקת ותומכת...יישר כוח... בהערכה רבה אשמח לקרוא דברים נוספים מפרי עטך....

(8) יערה פרץ, 9/7/2011 21:02

מצפים לגאולה!

תודה רבה ששיתפת אותנו בחוויה הקשה הזו. יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ונזכה לראות את תחיית המתים. ה' תמיד איתנו, שומע תפילותינו ואוסף את דמעותינו. רק הוא יודע כשליבנו שבור רק הוא יכול באמת להבין את צערנו. "דאגה בלב איש ישיחנה", תודה שפתחת לנו צוהר אל תחושותייך.

(7) אנונימי, 30/5/2011 00:59

בכיתי כל כך הרבה כשקראתי את הסיפור

אני יכולה להבין את הכאב שלך, באיזושהי צורה. היתה לנו בת בית שהיתה כמו אחות, והיא נפטרה, אחרי 5 שנים שהיא גרה איתנו, וכל כך כאב לי הלב, לאיכלתי לדמיין שמשהו כזה יכול לקרות. במשך 3 ימים רק בכיתי, לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. אח"כ סגרתי את עצמי בחומות של אדישות כדי שזה לא יכאב יותר, אבל זה גרם לי לשלם מחיר כבד, נהייתי אדישה להכל, עכשיו אני מנסה להיפתח לאט לאט, אבל זה כל כך כואב, כי אהבתי אותה, הייתי נותנת את יד מיני כדי להחזיר אותה . מה שכאב הכי הרבה זה שלא היה לי את מי לשתף בכאב שלי, או שהם היו שרויים בכאב שלהם או שלא היה להם אכפת. אפילו כשסיפרתי לחברה על זה היא אפילולא טרחה לומר מילה קטנה. כל כך כאב לי והיא לא יכלה למ אפילו "שינחמו אותך מהשמים" על זה אני לא יכולה לסלוח, אני לא שומרת טינה אף פעם, אבל כאן אני מכריחה את עצמי לכעוס, אפילו כשאני שוכחת את מה שהיא עשתה אני מכריחה את עצמי להיזכר ולכעוס עליה מחדש, אני מרגישה שהיא זילזלה במי שאהבתי, מילא אם היא היתה מתעלמת ממני, אבל לא ממנה..... מאז שהיא מה אני מרגישה שאין לי קשר עם ה'- אני לא טורחת אפילו לדבר איתו, אני לא כועסת אבל אני מרגישה כל כך רע ועצוב. זו אולי הפעם הראונה שאני מרשה לעצמי לבטא את עצמי כמו שצריך, אני לא מבינה למה הוא היה צריך לקח אותה,הוא ידע כמה היא הייתה חשובה בשבילי, אז למה? אני מקווה שאני יוכל בקרוב להתאושש ממה שקרה, ולצמוח מזה. תודה על האוזן הקשבת, זה עוזר לפרוק כאב מהלב.

(6) טליה, 29/5/2011 21:10

תודה ששיתפת

דניאל, הזכרת לי שגם לילדים יש רגשות, לא פחות חזקים מאלו של המבוגרים. עצוב לי על העצב שחווית.

(5) א. כ., 29/5/2011 19:51

תודה..

תודה על המילים האלו, שחלקן ממש כאילו נכתבו מפי. הן עזרו לי להוריד כמה דמעות חרישיות אחרי הרבה זמן של יובש רוחני..

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub