לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




החסד האחרון

החסד האחרון

באחד הלילות התקשרו אליי מהחברה קדישא. למרות רגישותי, הם נזקקו לעזרתי.

מאת

תמיד התפעלתי מאנשי החברה קדישא שמכינים את הגופה לקבורה. בקהילות היהודיות ברחבי העולם, הטהרה בדרך כלל נעשית על ידי זקני הקהל. הטיפול האחרון לפני הקבורה, נחשב לחסד של אמת, החסד הנעלה ביותר שניתן לעשות - משום שהמת אינו יכול לגמול טובה תחתיו. ובכל זאת, הסיכויים שאני אקח חלק במצווה הזאת, היו קלושים למדיי. למרות שאני יהודיה, אני לא בדיוק זקנה וגם מאוד רגישה.

ואז עברנו דירה לניו-ג'רסי בארה"ב. בבית הכנסת החדש שלי נותרו רק מעט אנשים מבוגרים; רובם עברו לפלורידה או למקומות אחרים. האם להצטרף לחברה קדישא או שצריכים לחכות להזמנה? השאלה לא הטרידה אותי יותר מדי - הייתי עסוקה בתינוק החדש שלי, הספר הראשון שלי בדיוק יצא לאור, והייתי צריכה עדיין לסגור כמה קצוות.

בשנה שעברה, נתקעתי באחת הסצנות בספר השני שכתבתי. אחרי מאה ועשרים דפים, נפטר רב מקובל, והשמש שבור הלב שלו ערך לו טהרה. מעולם לא קראתי קודם לכן סצנת טהרה בסיפור דמיוני, ורציתי לתאר אותה בצורה נכונה.

התקשרתי למספר נשים שמתנדבות בחברה קדישא, והן תיארו לי מה קורה, שלב אחרי שלב, אבל הרגשתי שזה לא מוצלח. אני חייבת להיות שם. אף פעם בחיים שלי לא ראיתי אפילו אדם שנפטר. אבל כיצד אוכל להגיע לחדר הטהרה עם דף ועט? ודאי שלא הייתי רוצה שאיזשהו סופר יעקוב אחרי הטהרה שלי.

באחד הלילות התקשרו אליי מהחברה קדישא. חסרה להם משתתפת רביעית, האם אוכל לעזור? ובכן, חשבתי, הם צריכים אותי, ואם כן, ההשתתפות שלי לגיטימית. כעבור מספר שעות הגעתי לבניין הקהילה. אחראי חביב פתח את הדלת והכניס אותנו פנימה.

למעשה, נערכו באותו זמן שני תהליכי טהרה בחדרים נפרדים – לילה יוצא דופן. אני הייתי אמורה להיות מעין כוח עזר, ולעבור מחדר לחדר על פי הצורך. כולן רחצו ידיים ולבשו חלוקים, כפפות, מסכות וכיסויי נעליים מניילון צהוב, שגרמו לי לחשוב על התמונה עקובת הדם שממתינה לי בפנים.

הסטתי את עיניי מאחת הגופות שנחה על השולחן, ועקבתי כיצד כולן נכנסות לפעולה. אישה אחת שברה כלי חרס, אחרת חתכה בגדים ומילאה דליי מים, השלישית מילאה ציפית קטנה בקש. ממני ביקשו לומר תפילות מתוך כרטיס מצופה למינציה, על פי השלב בו הן עסקו. בין תפילה לתפילה, עזרתי לאחרות.

ראו שהיא ציפתה לעשות דברים שונים לחלוטין באותו היום

בסופו של דבר עיניי נדדו אל הנפטרת, קשישה צנומה מבית האבות היהודי הסמוך. האישה בחדר השני נראתה בשנות הארבעים לחייה. התפעלתי מעיניה היפות המתוחמות בקו כחול, לכה ורודה שנמרחה בדיוק רב על אצבעות ידיה ורגליה. היא נראתה יותר מידיי חיה. ראו שהיא ציפתה לעשות דברים שונים לחלוטין באותו היום.

בטעות התחככתי בעורה, והעור שלי הצטמרר. אפילו מבעד לכפפות הניילון שלי יכולתי לחוש שלא הייתה בו אנרגיה, שום כוח חיוּת. לא יכולתי לדעת מהו מת עד שנגעתי בו.

ידי ריחפו מעל לגופת האישה כדי להעביר מטלית, ומישהי דחקה בעדינות את ידי חזרה. אה... נזכרתי שהיה כתוב בחוברת ההדרכה שהנשמה עדיין מרחפת מעל הגופה, ויש זלזול בכך שמעבירים דברים מעל לגופה. קראתי בספר התפילות: "יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ [אבני חן] מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן [שנהב] מְעֻלֶּפֶת [מצופה] סַפִּירִים".

בכל פעם נחשף חלק קטן מהגוף, נרחץ וכוסה מייד. ניחם אותי לדעת שכשאמות, גופי לא ישכב חשוף אפילו לעיניהן של המתנדבות החביבות האלה, שהן למעשה זרות מוחלטות. "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ [שיש] מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים."

מישהי שאלה איך אני. "בסדר", אמרתי, ולמעשה חששתי שאני הולכת להתעלף. הדבר היחיד שנגע בי היו התפילות. "חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָים".

על מה מדובר כאן, חשבתי. האישה עם הלכה הורודה - הפה שלה נראה עקום, מדמם ומעוות במותה. ממש לא "כֻלּוֹ מַחֲמַדִּים", לא יכולתי להסתכל עליה. ובאשר לאישה השנייה, לא יכולתי לראות שום "עֵנַיִך יוֹנִים" או רגליים עשויות זהב טהור. מה שראיתי דמה יותר לרגלי תרנגולת! מדוע מתארים גופים מקסימים? מה אני מפספסת פה?

ניסיתי לדמיין אילו דברים עשתה הקשישה הזאת ברגליה, את הארוחות שהיא בישלה לבני משפחתה כשרגליה תומכות בה, הפעמים בהם רדפה אחרי ילד סורר, העיניים שהביטו ביקרים לה בסבלנות ורכות, היד שעשתה דברים שימושיים או יפים או תמכה בחברה חולה.

התפילות מזכירות לנו את הודו הקודם של הגוף. כאן, בחדר, חשתי בצערו

האם התפילות מתייחסות אל הגוף כיפה בגלל מה שעשינו בו, או מה שהשגנו בעזרתו? אולי. בחנתי במבטי את עצמי ואת הנשים האחרות שהתרוצצו בחדר בחיוניות והבנתי שכל גוף חי הוא יפה, ושכל גוף מת מאבד את היופי הזה לנצח. התפילות מזכירות לנו את הודו הקודם של הגוף. כאן, בחדר, חשתי בצערו.

לקחנו דליי מים והרטבנו את כל הגוף. אמרנו "טהורה" שלוש פעמים. הלבשנו את הגופה, הכי פשוט שאפשר, בבגדים לבנים, בגדי כהן ששם אלוקיו קשור לחזהו. לאחר ששברי החרסים הוצבו על חלקי גוף שונים, יחד עם מעט מאדמת ארץ ישראל, ארזנו, התארגנו ללילה הארוך שלפנינו, וכיסינו את הארון.

בסוף, זכרתי מספיק (בלי מחברת) כדי להשלים את הסצנה בסיפור. זכרתי כיצד הוצב נר למראשות הארון, וכיצד כולנו התקבצנו מסביב.

ראש הקבוצה פנתה בקול נמוך וחם אל הנפטרת וקראה לה בשמה: "אנחנו, נשות החברה קדישא מבקשות את סליחתך אם עשינו במהלך הטהרה דבר מה שלא היה מספיק מכובד או זהיר. השתדלנו ככל יכולתנו." היא שבה והזכירה את שמה, ו"בבקשה תמחלי לנו. ואנחנו נתפלל שיהיה לך טוב."

*פורסם לראשונה בניו-יורק טיימס

16/1/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 17 תגובות ב-17 דיונים

(17) אוריה, 12/12/2012 16:33

ואוו.........

ממש אהבתי את הסיפור הזה. הוא ממש ריגש אותי!

(16) אנונימי, 22/1/2011 19:41

קראתי את המאמר שלדעתי הוא מאד משמעותי. אני לא רואה כאן משהו שאינו ניתן לפרסום ההיפך מאמר זה האיר את עיני וחידש לי לגבי מה שקורה בחדר בו ניתן הטיפול האחרון. תמיד חשבתי על הרגע הזה בצורה שגויה ומאמר זה הביא לכך שאבין זאת. תודה לכותבת.

(15) אנונימי, 20/1/2011 07:09

החסד האחרון

בעלי עובד בחברת קדישא. אני יודעת איזה עבודת קודש זו. המאמר הזה מדהים כיוון שהוא נותן נקודת מבט לנעשה בחדר שבו ניתן טיפול אחרון לגוף לפני הטמנתו עד בו משיח צדקנו. אנו רואים בבית העלמין מצבות משיש ושוכחים לפעמים שכל אבן כזו היתה פעם אדם הולך נושם קופץ לומד. שנזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימנו אמן!

(14) אנונימי, 19/1/2011 15:27

למה לא?

קראתי את תגובות הקוראות (גברים לא קוראים?מוזר...) ולדעתי מה שנכתב בכבוד ובאהבה מן הראוי שיכתב ויפורסם,אם הדברים היו נכתבים למטרת לעג או סתם לשם יצר המציצנות -אסכים עימן, אך מאחר והכל כתוב באהבה גדולה ובכבוד אמיתי - הרי זה משובח !!

(13) אנונימי, 19/1/2011 13:58

שלום ותבת יקרה בניגוד לדיעות שנכתבו כאן אני מאוד שמחה שחלקת את הידע הזה ,חידשת לי הרבה דברים ובזמן שקראתי את זה הבנתי כמה הבל יש בעולם ומהי האמת ושהאמת האמיתית היא ניסתרת כמו למשל שהגוף מתכלה אבל היופי שמדברים עליו הוא בנסתר של פעולות הנשמה דרך הגוף אני חושבת שאנשים נירתעו בתגובות שלהם משום שהחברה לא אוהבת נושאים לא פוטוגנים ואכן המוות בהיותו דבר כה ניסתר מהווה פחד קיומי לכולנו אשרייך אני לא הרגשתי שום זילות במאמר הקצר שלך תבורכי ותזכי לאריכות ימים והלוואי וכל עם ישראל ניזכה לא לקטרג אחד על השני ונדון כל אחד לכף זכות

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub