לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אבא שלי, האלכימאי

אבא שלי, האלכימאי

כיצד אבי הפך את עצמו לזהב טהור?

מאת

רק אלוקים יכול ליצור יש מאין, אבל אבא שלי הגיע די קרוב לכך. מבן מהגרים מפוחד, שלא ידע מילה באנגלית כשנכנס לכיתה א' בבית ספר קשוח בדרום פילדלפיה, הוא יצר אדם בעל ביטחון עצמי עמוק. מילד שובב ובעייתי שגורש מבית הספר בכיתה ט', הוא יצר אדם ישר ונדיב. הוא יותר מסיפור של 'מאשפות ירים אביון'. הוא סיפור של פיתוח אישיות, או יותר נכון אלכימיה של האישיות. הוא הפך תכונות יסוד לתכונות זהב, בלי שיהיה לו מורה, מדריך או אפילו דוגמא אישית.

אבי נולד בשנת 1903 לנערה בת 17 שהגיעה עם בעלה בן ה-18 לחופי אמריקה, פחות משנה לפני כן. סבא שלי, יוסף יהודה לוינסקי (שם המשפחה ניתן לו על ידי פקיד ההגירה באליס איילנד), קיבל צו גיוס לצבא הצאר. כפי שסבתא ספרה לנו שוב ושוב, ילד יהודי ששירת בצבא הצאר, "היה צריך לשרת 14 שנים ושמונה חודשים, ולאכול בשר סוסים". יוסף החליט לברוח לאמריקה, אבל רק בתנאי שיאכאט בת ה-16 – אחותו האנרגטית של חברו – תהיה לצידו. אסתר, אמה האלמנה של יאכאט, הייתה נחושה בדעתה: בתה לא תלך לשום מקום עם בחור שאינו בעלה. אז הם נישאו וברחו, והוציאו את כל הכסף שאביו של יוסף נתן לו, כדי לשחד את שומרי הגבול בין רוסיה לנמל הגרמני. כשהם הגיעו בסופו של דבר לפילדלפיה, הם נותרו חסרי כל.

הוא ודאי הרגיש כמו ילד שמגיע לבצלאל בלי לדעת איך מחזיקים מכחול

הם עדיין לא מצאו את מקומם, כשלרשימת הוצאותיהם ולעול שהיה מונח על צווארם, נוסף בנם הבכור. הם כל כך רצו להפוך לאמריקאים, לכן הם בחרו לו שם אנגלי – ישראל... שלושת הילדים הבאים קיבלו שמות אמריקאים מובהקים – סדי, הארי ומאמי – אבל אבא שלי היה ילד המהפך שלהם, תוצאה של ניסוי-וטעייה-ללא-עצת-מבוגר של הורה קרוב. לא היה מי שיישר את ההדורים באמריקה בפני הוריו, זוג נערים שהיגר מהשטעטל. הם היו טירונים באמריקה, טירונים בחיי העיר הגדולה, טירונים בנישואין וטירונים בהורות. יוסף הפך להיות רוכל ירקות. הוא דיבר שבע שפות, אבל אנגלית לא הייתה אחת מהן. כשיאכאט הביאה את ישראל ליום הלימודים הראשון שלו, הילד הקטן דיבר רק יידיש. הוא ודאי הרגיש כמו ילד שמגיע לבצלאל בלי לדעת איך מחזיקים מכחול. בתגובה, הוא הפעיל את מנגנון ההישרדות היחיד שהיה מוכר לו: התנהגות שלילית.

את העשור הבא אפיינה מלחמה בין סבתי חמת המזג והפדנטית לבין אבי הבלגניסט. היא נרשמה ללימודי אנגלית בלילה, כך שהיא יכלה להתווכח עם מוריו ומנהליו של בנה, שרצו להעיף את הילד החכם והבעייתי.

בסוף, הם הצליחו. לישראל (שבשלב זה קרא לעצמו אירווינג) היה מורה חיגר. אחד התלמידים גרם למורה למעוד והפיל אותו על פניו. המורה, מושפל וכואב, האשים את אבא שלי, שסולק מיד. אבא שלי אמנם היה חף מפשע, אבל השם שיצא לו בתור עושה הבעיות של הכיתה, גבר על האמת.

שני מלאכים

אחר כך יש פער של 7 שנים, פער מסתורי כמו כמה פרקים שנתלשו מספר עלילתי. אני לא מסוגלת לדמיין מה בדיוק קרה בשנים שלאחר הסילוק מבית הספר, אבל כשאבא שלי היה בן 21, הוא כבר השיג מסמך אקוויוולנטי לתעודת בגרות ותואר ברוקחות, ורכש לעצמו בית מרקחת קטן במקום טוב למדיי – על הרחוב הראשי של העיר קמדן בניו ג'רסי, ששגשגה באותם הימים.

יותר חשוב ממה הוא השיג, זה מה שהוא נהיה. הילד הבעייתי והעצבני הפך משרת נאמן לשני מלאכים נעלים. לאחד קראו 'אחריות' ולשני 'נדיבות'. הוא שירת אותם בנאמנות, מכל הלב ובלי תלונות, במשך 65 השנים הבאות.

בשם האחריות אבא שלי עבד שעות ארוכות כדי לתמוך בהוריו ובאחיו. אביו, יוסף, התקדם מעגלה ידנית לסוס ועגלה, ואז רכש לעצמו מכונית, אולם זה לא הספיק כדי לכלכל את המשפחה. האם מצב הלב שלו, שהביא למותו בגיל 61, החליש אותו כבר אז, כך שבנו נאלץ לעזור? או שהייתה זאת סבתי שאהבה השכלה, כמו שנשים אחרות מתלהבות מאופנה, והתעקשה שכל ארבעת ילדיה יקבלו השכלה על-תיכונית, שאילצה את אבא שלי לשלם את שכר לימודיהם?

כל מה שאני יודעת הוא שכשהאחריות קראה, אבא שלי עזב את חלומותיו ומיהר להתייצב. אבי חלם להפוך להיות עורך דין. אחיו הצעיר הארי, סיים את לימודיו בבית ספר למשפטים, ועבד בתור עורך דין. בשלב כלשהו, אבא החליט שבית המרקחת מכניס לו מספיק כסף, והוא נרשם ללימודי ערב וסיים את לימודי המשפטים בהצלחה, אך לפני שהוא יכול היה לגשת לבחינות הלשכה פרץ השפל הכלכלי הגדול. הארי וחבריו עורכי הדין פוטרו. אבא שלי הבין שאנשים לא צריכים עורכי דין כמו שהם צריכים תרופות. הוא נפרד לשלום מחלומו להיות עורך דין, בדיוק כמו שסבותיו ברוסיה אמרו שלום דומע לילדיהם הנמלטים, ומעולם לא זכו לראות אותם שוב. במקום לפתח קריירה משפטית, הוא נשאר עם ה"ילד הפחות אהוב", בית מרקחת לינקולן, שבעזרתו הוא תמך במשפחה, כולל בהארי, אותו הוא העסיק כמנהל בחנות.

ה'אחריות' הבהירה לאבי שלהתחתן בזמן השפל, זה כמו לבזבז את תקציב המזון של המשפחה על חופשת סקי. חוסר אחריות במקרה הטוב, אנוכיות במקרה הרע. לכן אבי דחה את הנישואין עד שהשפל חלף בשלום, ומלחמת העולם השנייה עוררה את הכלכלה. רק כשהמספנה המשגשגת בקצה הרחוב הכניסה מספיק כסף לקופת בית המרקחת, נתנה ה'אחריות' את אישורה לנישואין, קצת אחרי יום הולדתו ה-40 של אבי.

עם נישואיו, סיפקה ה'אחריות' שתי משימות לאבי. תוך שנתיים, אמהּ האלמנה של אמי אובחנה כסובלת ממחלת פרקינסון. היא לא יכלה להמשיך לחיות לבד, אז אבא שלי רכש בניין בעל ארבע דירות בפרקסייד, השכונה היהודית בקמדן. בארבע הדירות האלה גרו הוריי (שתוך זמן קצר הביאו לעולם בן ובת), ננה - סבתי מצד אמא, סבתי מצד אבא, ומשפחתה של דודה מאמי – ארמון מושלם של אחריות.

כש-11 שנים אחר כך, המשפחה הגרעינית שלנו עברה לבית כפרי בפרברים, ה'אחריות' הורתה לאבי לבנות דירה בקומה השנייה עבור חמותו, כמו כתר מרובע על הגג. בפועל, מצבה הבריאותי של סבתא התדרדר כל כך במהירות, עד שהיא לא יכלה לעלות במדרגות או לטפל בעצמה. בעקבות זאת התבקש הארכיטקט של הבית החדש, להוסיף חדר שינה רביעי למטה, עבור ננה. אמא שלי טיפלה בה פיזית, ואבא שלי דאג לה מבחינה כלכלית עד יום מותה.

תחושת האחריות של אבי לא חלה רק על כל אחד מבני המשפחה הרחבה, אלא על כולם. בני תנועת הצופים מחזרו עיתונים כחלק מקמפיין גיוס הכספים שלהם? אבא שלי דאג שאף אחד מהשכנים ברחוב שלנו לא ישליך לפח את העיתונים. מכת מחוסרי הדיור פגעה בקמדן בראשית שנות ה-70? אבא שלי הביא את העירייה לרכוש 80 קרוואנים מגורים, כפתרון דיור זמני.

הנדיבות קובעת

המלאך השני, 'נדיבות', עשה יד אחת עם ה'אחריות', כך שפעמים רבות קשה היה להחליט מי קודם למי. לדוגמא, אידה, דודתו של אבא, התאלמנה בשנת 1946. היא ובעלה רכשו מגרש ריק גדול על דרך ראשית בניו ג'רזי. אולם לאחר מותו של בעלה, דודה אידה לא יכלה להמשיך ולשלם את המיסים על הנכס. אבא שלי, שהבין שיום אחד, עם התרחבותם של פרברי קמדן, השטח יהיה בעל ערך רב, שילם את מיסי הרכוש מכיסו, ושמר אותו בידיה של דודה אידה. בסופו של דבר, בשנת 1971, אבי החליט שהגיע הזמן המתאים למכור. הוא טיפל בכל פרטיה המייגעים של המכירה, ונתן לדודתו המבוגרת את מלוא מכיר הרכישה, בלי להוריד ממנה את הסכום שהוא שילם על מיסים במשך 25 שנים.

האחריות או הנדיבות, ולא רצונותיו האישיים של אבא, הם שהכתיבו את מעשיו כשג'ימי, העובד השחור של אבי, התחתן ונזקק לעבודה משתלמת יותר. ג'ימי נשר מלימודיו בבית ספר לשחורים, ועבד כ'כלבויניק' בבית המרקחת של אבי. אין לי שום מושג מתי ג'ימי התחיל לעבוד אצל אבא. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי כוללים את ג'ימי כמעט כמו בן משפחה. אבא סמך על ג'ימי שינהג ברכב שלנו כדי לבצע משלוחים לחנות, או כדי להקפיץ את אמא שלי (שלא ידעה לנהוג) או אותנו הילדים, במשך 12 שעות העבודה היומיות של אבי. אבא שלי סמך על עזרתו של ג'ימי כשהאזעקה של בית המרקחת התחילה לעבוד באמצע הלילה, או כשצינור התפוצץ והציף את החנות, או כשהיו צריכים להוציא את סבתא שלי מהמכונית על כיסא הגלגלים. ג'ימי, גבר שחור וחסר השכלה, צעיר ב-20 שנה מאבי, היה כפי הנראה ידידו הקרוב ביותר של אבא.

כעשרים שנה מאז שהם נפגשו לראשונה, ג'ימי התחתן. אשתו התלוננה שהוא צריך להרוויח יותר כסף. באותה תקופה השכונה השתנתה, ובית המרקחת של אבא מצא את עצמו עומד בתוך שכונת עוני שחורה. אבא שלי לא יכול היה להרשות לעצמו לשלם לג'ימי יותר, אבל הוא רצה שהוא יהיה נשוי באושר. אבא ביקש מאחד מחבריו, הפרוון מעברו השני של הרחוב, שישכור את ג'ימי בתור נהג רכב המשלוחים של חנות הפרוות. לאבד את ג'ימי במו ידיו – לא פחות! – היה אחד האירועים העצובים ביותר בחיי אבי.

התעלומה

כמו כל אלכימאי מכובד, לאבי היו חיים סודיים. למרות שאבי מעולם לא גילה לי את סודותיו, התרחשות שחזרה על עצמה בחיי הצעירים, העידה על כך שבנוסף להיותו איש משפחה, רוקח וממונה על בית הכנסת – דברים שידעתי – אבי מילא תפקידים נוספים בחייו הנסתרים.

היו לכך סימנים שונים. הרבה פעמים הייתי מגיעה לבית המרקחת אחר הצהריים, מוזגת לי משקה מוזג בדוכן השתייה, לוקחת ערמת מגזיני סרטים ממדף העיתונים ומבלה שעה ארוכה בסקירתם באזור המזנון. כשהייתי מוכנה לחזור הביתה, הייתי מוצאת את אבי טרוד בשיחה עם אדם שמעולם לא ראיתי קודם, ולעולם לא אראה שוב. הייתי מפריעה להם ושואלת אם ג'ימי יכול לקחת אותי הביתה. אבי היה פונה אלי ואומר, "מרטי (או ג'ק או רוג'ר או ארנולד) ייקח אותך הביתה." כשהייתי יוצאת מהמכונית, הייתי אומרת בנימוס, "תודה רבה". ואז 'מרטי' היה אומר משהו בסגנון של "אל תגידי לי תודה. בחיים אני לא אוכל להחזיר לכם את מה שאבא שלך עשה למעני".

בדרכי הביתה, הייתי שואלת את עצמי: מה אבא שלי היה יכול לעשות לבנאדם הזה, שהוא לא קרוב או אפילו מכר של המשפחה שלנו? אבל כשהייתי שואלת את אבא, הוא היה עונה כמו מומחה בשמירה על מידע סודי: "שום דבר".

זה רק מוכיח כמה מעט ידעתי על אבא. "ספר הזיכרונות" שביקשנו מקרובים וחברים לכתוב לכבוד מסיבת יום הולדתו השמונים, חשף כמה מהסודות - כמו הסיפור על המגרש של דודה אידה. כשישבתי עליו שבעה, שמעתי הרבה יותר. אבל התעלומה העיקרית, אותה מעולם לא הצלחתי לפתור, היא כיצד הצליח אבי, שגדל כילד עני להורים מהגרים בשכונות העוני של דרום פילדלפיה, לרכוש את האחריות והנדיבות, או כיצד הילד המרדן והתזזיתי הצליח להפוך לגבר שציית להוראותיהם.

למרות שאיני יודעת כיצד הוא עשה זאת, אני זכיתי לרשת את הזהב של אבי. והחלק היקר ביותר במורשתו הוא האמונה שהאדם יכול להפוך לכל דבר שהוא מחליט להיות.

 

***

לקריאה נוספת אודות חייו של ישראל-אירווינג לוינסקי, ראו המאמר על מלאכים ופרחי פוינסטיה.

*לעילוי נשמת אבי ישראל בן יוסף יהודה, ליום השנה ה-19 לפטירתו.

21/11/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 16 תגובות ב-16 דיונים

(16) judf33, 28/11/2010 17:19

אבא שלי האלכימאי

אדם יכול להחליט על מהלך חייו, אם לטוב ואם לרע,אם לנדיבות או לקמצנות? כאן קוראים על נער שובב במיוחד שהפך לנדיב גדול שכל מעשיו נעשו בשקט ובסתר, ומעשו התגלו רק לאחר מותו

(15) אורית, 25/11/2010 09:42

תודה

תודה ששיתפת אותי בסיפור חיים המרגש והמעורר הזה. זה מזכיר לי שהחיים הם נס אין סופי. ובאמת כמו שאמרת 'האדם יכול להפוך לכל דבר שהוא מחליט להיות'. זאת מתנה נפלאה. תודה.

(14) אנונימי, 25/11/2010 05:46

אני רוצה להיות כזו,זה הכי בעולם ,,,תודה

היכן ישנם האנשים כמו האיש הזה....

(13) יעל, 22/11/2010 19:50

פשוט מקסים!

ועוד יותר מקסים הוא לראות את כל היופי הזה. לא תמיד רואים מה חשוב בחיים, ומה בעצם הורישו ההורים. וזה יפה לראות את זה. וזו כנראה באמת המורשת של אביך: היכולת לראות את הטוב. יישר כח!!

(12) ב מ, 22/11/2010 19:49

תודה!

מרגש ומעורר השראה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub