רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

ילדה משותקת על סקטים?!

ב׳ במרחשוון ה׳תשע״א ב׳ במרחשוון ה׳תשע״א 10/10/2010 | מאת חנה שאפנס

הפוליו הופך אותך לשונה. ובגיל 10, מי רוצה להיות שונה?

הייתי אז ילדה בת 10, בעלת שיער בלונדיני-אדמדם האסוף בשתי קוקיות בגומיות תואמות; פוני חלק הגולש על מצחי וחיוך מנומש פנים, שהיה יכול להעלות חיוך אפילו על פניו של האדם הכי עצבני. נראיתי כמו כל שאר בנות גילי, חוץ מזה שמתוך החצאית שלי יצאו שני סדי מתכת לרגליים. הם היו מכוסים ברצועות עור חומות ומכוערות, ומחוברים לנעליים אורטופדיות שאף פעם לא יהיו במודה.

בזמן שחברותי היו מקפצות בחבל ברחובות, אני אחזתי בחוזקה בקביים שלי כדי להיתמך בהן ולנוע. לרוב, הצלחתי לשמור בעזרתם על הקצב של שאר בנות גילי, פשוט היינו צריכים לעבוד על הפרטים. למשל בתופסת, לא יכולתי לרוץ מהר כמותן, אז היה לי מותר להשתמש בקביים כהמשך ליד, ולתפוס בעזרתם את הבנות. ותאמינו לי - זה היה מאוד שימושי.

אם שיחקנו שלושה מקלות, יכולתי לקפץ בעזרת הקביים, ולהתקדם בצעדים גדולים לא פחות משל חברותיי. במשחק "מדרכות" עם כדור, כולן היו עומדות ומשליכות את הכדור למדרכה שממול, אבל אני הייתי יושבת לשם כך על המדרכה. עד היום, אני יכולה להעיד בכנות שהייתי אחת השחקניות הטובות ביותר, כי ידעתי לתפוס מצוין. כן, היה לי חשוב מאוד להיות כמו כולם. פוליו עושה אותך שונה, ובגיל 10, לא כל כך "אין" להיות שונה.

בכל בוקר נסעתי לבית ספר "מיוחד" לילדים נכים, ובאופן אירוני שם נחשבתי למאוד "נורמלית", משום שכל הילדים הביאו איתם "בעיות מיוחדות". בין כסאות הגלגלים, עזרי השמיעה, הזרועות המלאכותיות, המקלות, הקביים, הסדים וההליכונים, לא הייתי שונה במאום. שיחקנו ולמדנו את אותם הדברים שרוב הילדים לומדים בבית הספר, עם התאמה כנדרש. בכדור בסיס למשל, ילדים עם כסאות גלגלים גלגלו את עצמם מבסיס לבסיס או התקדמו בעזרת "דוחפים". לאלה עם הקביים היו מחבטים "מובנים". כולם השתתפו בכל הפעילויות בעזרת התאמה מסוימת.

הייתי שונה, אבל השוני לא הרחיק אותי מחברותיי – עד לאותו קיץ גורלי

בכל אופן, הנורמליות שבלימודים בבית הספר המיוחד, הסתיימה ברגע שחזרתי הביתה לחברים בשכונה, שם הפכתי להיות "מיוחדת". חברותי הבריאות בגופן היו חשובות לי מאוד, משום שבעיניה של בת 10, השכונה הייתה מיקרוקוסמוס של העולם האמיתי. כאן, הייתי צריכה להתמודד עם הבעיות האמיתיות בדברים בלתי צפויים בחיים, בלי ש'קבלה ללא תנאים' תסוכך עליי. בדרך כלל, התמודדתי ישירות עם האתגרים. הייתי חלק אינטגרלי מהחברה, התאמתי לחברה והייתי חברה טובה. כן, הייתי שונה, אבל השוני לא הרחיק אותי מחברותי – עד לאותו קיץ גורלי.

הלימודים בבית הספר הסתיימו וחופשת הקיץ הארוכה רק החלה. שעון הקיץ נתן לנו זמן רב להספיק יותר בכל תחום, וילדים בני 10 הם בני אדם עסוקים מאוד! לא עוד פעילויות ביתיות יזומות לימי הגשמים או אינסוף שעות של מונופול, שבץ נא או קלפים. בקיץ, כל ילד בשכונה היה מקבל נעלי התעמלות חדשות כדי לרוץ, לקפוץ, לטפס או לשחות, וחוץ מנעלי ההתעמלות החדשות, לא הייתי שונה מהם במאום. גם אני אהבתי להיות בחוץ.

הרבה פעמים לילדים יש "עונות" של משחקים שחוזרות על עצמן בקביעות מסוימת. בין אם זה קלאס, רכיבה על אופנים או קפיצה בחבל, הילדים עושים את זה מסביב לשעון, כל היום במשך כמה ימים ואפילו כמה שבועות. וזה מה שעשתה כל החבורה באותו קיץ.

סיימתי לאכול צהריים ודידיתי במורד המדרגות של המרפסת האחורית, טורקת מאחוריי את דלת הרשת, כרגיל. כשהגעתי לחצר ראיתי אותן. כל חברותיי היו שם, וכולן נסעו על סקטים! לכל אחת היה זוג – מכירים אותם – מתכת כסופה שמחברים לנעליים ואפשר להתאים לפי גודל הרגל ולהדק בעזרת "מפתח סקטים" מיוחד. את המפתח היו משחילים על סרט עבודת יד או שרוך צבעוני ועונדים בגאון על הצוואר. הדבר היחיד שרציתי לעשות, יותר מלרוץ ברגלים יחפות על הדשא, לגלוש על הקרח, לרכב על אופנים ולדהור על סוס, היה לגלוש בסקטים!

עקבתי אחר החבורה ברגשות מעורבים: הנאה עקיפה – הן כל כך נהנו – וצביטות קנאה כואבות: הלוואי שגם אני הייתי יכולה לגלוש על סקטים. זה נראה כל כך קל: ימין, שמאל, ביחד, גלישה. בקושי שמתי לב לקולות החריקה של חמשת זוגות הסקטים המתחככים במדרכה, עבורי הכל נראה כמו ריתמוס קצבי. ימין, שמאל, יחד, גלוש, אחת, שתיים, שלוש, עצור... עקבתי אחריהן יום יום אחרי ארוחת הצהריים. כל יום אחרי ארוחת הצהריים אי אפשר היה שלא לדעת שהחבורה בחוץ: אותו מקצב מוכר של קרקוש הסקטים נשמע היטב. עקבתי אחריהן במשך שבוע, שבועיים, אולי יותר. מובן שעשינו עוד דברים ביחד, אבל הן היו "בתוך" גלישה על סקטים, לפחות פעם ביום. רגל ימין גולשת, רגל שמאל למעלה. ועכשיו להיפך... שמאל, ימין, יחד, גלישה. שמאל, ימין, יחד, גלישה. מהר יותר, מהר יותר, יחד, גלישה.

חופש התנועה והמהירות היו כל מה שרציתי

חופש התנועה והמהירות היו כל מה שרציתי. אף פעם לא אמרתי להן כמה אני מרגישה בחוץ. אחרי הכל, תמיד הייתי איתן, עקבתי אחריהן, עודדתי אותן, והרעתי על הפעלולים והכרכורים. הן מעולם לא הבחינו כמה כואב לי להיות שונה - לא הנחתי להן. אבל הכאב מעולם לא נמוג.

כשסיפרתי לאמא שלי כמה הייתי רוצה לגלוש, היא הבינה אותי. זאת אומרת, מי לא היה רוצה, אבל מה היא יכולה לעשות? הייתי שונה. וכשביקשתי ממנה לקנות לי זוג גלגיליות, היא התחילה לדאוג – נראה שהעניין קצת יוצא משליטה. אתם צריכים להכיר את אמא שלי - היא תמיד הייתה הראשונה לעודד אותי בכל מה שרציתי לעשות. עצמאות הייתה המטרה. כשזה הגיע לתרגילים הנוראיים שכל כך שנאתי לעשות, היא התמידה יחד איתי. לא היו מילים כמו "לא יכולה" בבית שלנו, תמיד זה היה "קשה, אבל צריך להמשיך לנסות". אז למה היא לא קונה לי סקטים? האם היא חששה שאפול ואפגע בעצמי? האם היא חששה שלא אצליח ואהיה עצובה? האם היא לא רצתה לבזבז כסף על חפץ שלעולם לא יגיע לידי שימוש? לא הצלחתי להבין, ולכן המשכתי לנדנד לה; זה פשוט לא נראה לי הוגן. עצרתי בקושי את דמעות הכעס, והייתי נחושה יותר מאי פעם לנסות לגלוש כמו כולן. לא מספיק גרוע שאני כבר בת 10? כל הילדים בשכונה גולשים מאז שהם בני חמש או שש. למה אמא שלי לא יכולה להבין שאני פשוט חייבת לנסות?

היא אף פעם לא אמרה "לא" ברור – ודאי היה לה קשה מדי לסרב באופן חד משמעי; אחרי הכל, עצמאות דורשת ביטחון עצמי, ובכל זאת, היה כאן קונפליקט; היא רק הייתה נותנת בי מין מבט כזה, כאילו היא חושבת על הרעיון, ואחר כך מנסה להתעלם מהנושא. ידעתי שהיא סיפרה על כך לאבא, הסקטים הפכו להיות נושא דומיננטי אצלנו בבית. עד ש... אני באמת לא יודעת איך זה קרה, אבל יום אחד, היא סוף כל סוף הסכימה. הצלחתי לבקוע את חומת התנגדותה, והייתי מאושרת.

נכנסנו יחד לחנות השכונתית, ואמא אמרה למוכר שאנחנו רוצות לקנות זוג גלגיליות. הייתם צריכים לראות את הפרצוף של המוכר! הוא היה חבר של המשפחה שלנו במשך שנים, ולא היה לו ספק ששום דבר כבר לא יצליח להפתיע אותו. אבל הפעם הוא התבונן בי בגבות מורמות, ואז שלח אל אמי מין מבט כזה שאומר, "בסדר גברת וילנר, אם זה מה שאת רוצה. אם תרצו, אין זו אגדה!" הוא הוציא קופסא בגווני אדום כחול ולבן, הרים אותי על הדלפק, ונעל על רגליי המקובעות את גלגיליות המתכת הבוהקות ביותר שראיתי בחיי. וכשהוא הוציא את המפתח כדי להתאים אותן, כבר דמיינתי את הסרט הורוד-לבן שאכין כדי לשמור על המפתח היקר.

הסקטים הודקו בצורה המתאימה ביותר. "בסדר, ניקח אותם", סיכמה אמא שלי. לא יכולתי לחכות עד שנגיע הביתה. התוכנית שלי כבר הייתה מעובדת לפרטי פרטיה. ירדתי למרתף כדי להתאמן! כדי שתבינו, אנחנו לא שיפצנו את המרתף והפכנו אותו לחדר משחקים כמו ברוב הבתים - עם פנלים מעץ ורצפת לינוליאום. המרתף שלנו היה מרתף אמיתי, עם רצפת בטון מחוספסת, סדקים, שקעים ובליטות טבעיים - הדבר הכי קרוב למדרכה בחוץ שניתן להעלות על הדעת, ואני החלטתי שזה המקום המושלם ללמוד לגלוש בסקטים. לא העזתי לצאת החוצה ושיראו אותי, לפני שבאמת אוכל לגלוש כמו כל שאר הילדים. יותר מדי התביישתי – ילדה בת עשר שלא יודעת לגלוש... וחוץ מזה, אם בסוף אני בכל זאת לא אצליח ללמוד (והייתי מוכרחה להודות שקיימים סיכויים קלושים שחס וחלילה לא אצליח!) אז לפחות אף אחד לא ידע שלא הצלחתי. הם פשוט יחשבו שאני לא מסוגלת לגלוש; אחרי הכל, הייתי שונה.

התחלתי להתאמן על סקט אחד, רק בשביל להתרגל להרגשה. וואו, כמה שזה היה חלק! המסבים אפשרו תנועה מהירה באמת. רגל ימין לפנים, קביים יחד, לדחוף, לגלוש. לא רע, יכולתי לחוש את הקצב. לאחר מספר הקפות סביב המרתף עם סקט אחד, הגיע הזמן לנסות שניים. מידי פעם, אמא הייתה קוראת לי מלמעלה, כדי לברר איך אני מתקדמת. היא הבינה שעדיף לא לרדת עד שאהיה מוכנה.

שני סקטים, זה היה קשה. לאט ... לאט, רגל ימין לפנים, קביים יחד, לדחוף, לגלוש. רגל שמאל לפנים, בום! לא כל כך פשוט! אחרי הרבה נפילות התחלתי לדאוג, והכאב ממרפקיי השרוטים המשיך להזכיר לי שאני שונה. לקום אחרי נפילה עם סדים שמחוברים לגלגיליות, היה מבצע כלל לא פשוט כשלעצמו, ומתיש בהחלט. לא הצלחתי לשמור על שיווי המשקל על אף אחת מהרגליים לבד, אפילו בתמיכת הקביים. גלישה על שתי הרגליים יחד הייתה יותר טובה, אבל בכל זאת משהו לא הסתדר לי, אפילו הגב שלי התעייף והזרועות ממש שרפו. ופתאום הבנתי - כשנועלים סקטים, גובהים לפחות בשמונה סנטימטרים... הקביים שלי קצרים מדי!

תוך רגע התאמתי את שני הקביים לגובה החדש שלי. פססס! איזה שינוי! לא הייתי צריכה להתכופף, עכשיו הגב שלי היה זקוף ולא כפוף. תנועת הקביים הארוכים יותר סיפקה לי תנופה טובה יותר, ועזרה לי לשמור על שיווי המשקל. רגל ימין לפנים, קביים יחד, דחיפה, גלישה. רגל שמאל לפנים, קביים יחד, דחיפה, גלישה. שתי הרגליים יחד, קביים, דחיפה, גלישה. קביים, דחיפה גלישה.

"הצלחתי!"

שבוע אחר כך, הנפילות הצטמצמו. ביקשתי מאמא לבוא ולהסתכל, והיא אישרה, עם דמעות בעיניים, שאני מוכנה לביצועים בחוץ.

ידעתי שהחבורה תופתע ותיהנה – והם באמת! בחיים אני לא אשכח את הקיץ ההוא: הילדה על הקביים גלשה בסקטים. ואו, כמה שהייתי שונה!

כנראה שעל זה אמרו: "אין דבר העומד בפני הרצון"!

*מאמר זה ראה אור בספר More of Our Lives בעריכת שרה שפירו, הוצאת תרגום.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן