לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בין דת והגיון

בין דת והגיון

פרופסור בריטי טוען בספר חדש שהאתיאיזם מחמיץ נקודה חשובה: התפקיד של הדת לא סותר את ההיגיון, אלא בא לספק תשובות במקום שבו המדע יישאר לנצח חסר אונים.

מאת

סדרת ההרצאות הפופולארית האחרונה של טרי איגלטון, פרופסור לספרות אנגלית ומגדולי מבקרי הספרות בבריטניה, לא עסקה כלל בספרות. במקום זה, איגלטון הקדיש את הסדרה לדיון מעמיק בתיאוריה ובפרקטיקה של הדת בעולם המערבי, שחלקים גדולים ממנו, כמו בריטניה מכורתו, הופכים אתיאיסטיים יותר ויותר. הסדרה משכה כל כך הרבה עניין, שאיגלטון החליט להפוך את תמצית הרצאותיו לספר. כך יצא לאור 'היגיון, אמונה, ומהפכה – הרהורים על שאלת הא-ל'.

איגלטון איננו דון קישוט דוגמאטי שמגן על הדת בכל מחיר

איגלטון איננו דון קישוט דוגמאטי שמגן על הדת בכל מחיר. את ספרו הוא פותח בהצהרה שההיסטוריה של הדת הייתה במידה לא מעטה היסטוריה של בורות, דיכוי וסבל. אבל כאקדמאי מעמיק וחוקר יסודי, סוג המלחמה המתנהל כנגד הדת מקומם אותו. את ספרו הוא כתב כדי להוכיח שכל שוללי הדת המודרניים חוטאים בשני חטאים כבדים: ראשית, הם מסרבים להודות בתפקיד הייחודי שהדת ממלאת בחיים האנושיים, ושנית, הם אינם יודעים דבר וחצי דבר על הנושא שאותו הם שוללים ביהירות אינטלקטואלית.

בצד הקינה הכללית כי 'האתיאיסטים של היום אינם האתיאיסטים של פעם' (איגלטון טוען שכל תיאולוג גדול מהדורות הקודמים היה מנענע בראשו באי אמון מול ה'קייס' החלש של המתיימרים לקרא תיגר על הדת בימינו), איגלטון נוקב בשני שמות שמרגיזים אותו במיוחד: ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היטצ'נס. דוקינס, הוא המדען הבריטי המפורסם שכתב את 'אשליית האל', ואשר מתמיד בניסיונות להוכיח את האתיאיזם דרך המדע, ואילו היטצ'נס הוא עיתונאי פוליטי שכתב ספר בשם 'אלוהים אינו גדול'. 'דיטצ'-קינס' כפי שהוא קורא בזלזול לצמד, נחשבים ממובילי האתיאיזם המערבי כיום. ועם זאת – המושג שלהם בדת קלוש מאד. מעבר לדימויים השטחיים והילדותיים, הם באמת אינם יודעים דבר וחצי דבר על תיאולוגיה של אף אמונה שהיא. מבחינתו של איגלטון, ההתיימרות שלהם להציע אתיאיזם, ראוי לדיון דומה לערך שיש למאמר מלומד על התקופה הנאצית, שנכתב בידי מישהו שהרקע שלו מסתכם בכמה סרטים שראה. "מבקרים של הצורה העתיקה ביותר של תרבות פופולארית בהיסטוריה האנושית מחויבים מוסרית להתעמת איתה באופן המשכנע ביותר, במקום לגנוב ניצחון זול בהשמצתה כערימה של זבל וג'יבריש".

מה שהאתיאיסטים מחמיצים לחלוטין, לפי איגלטון, הוא תפקידה הייחודי של הדת. תפקיד ברור יותר מתמיד בשלב הזה של ההתפתחות האנושית. 'למה כל כך הרבה אנשים, כולל אני, מדברים פתאום על אלוקים'? שואל מבקר-הספרות-שהפך-תיאולוג בפרק האחרון של ספרו. התשובה היא, הוא אומר, שכל התחליפים שניסינו למצוא לדת פשטו את הרגל. מדע, היגיון, ליברליזם, קפיטליזם – אף אחד מהם לא העניק לנו את מה שביקשנו. "איזו צורה סימבולית אחרת, מלבד הדת" הוא שואל, "הצליחה ליצור קשרים ישירים כל כך בין האמיתות האוניברסאליות והאבסולוטיות ביותר וחיי היום-יום של מיליוני בני אדם?"

למה כל כך הרבה אנשים, מדברים פתאום על אלוקים? מפני שכל התחליפים שניסינו למצוא לדת פשטו את הרגל

התשובה היא, כמובן, שרק הדת הצליחה לעשות זאת. איגלטון, אמנם, מזכיר ש'הקשרים הישירים' הללו לא היו תמיד חיוביים. ההשפעות על מיליונים לצאת למסע צלב בימי הביניים או להתאבדויות ג'יהאד בימינו, בוודאי אינן השלכה חיובית של אמונה דתית. אבל לפחות הדת מנסה להשיג משהו מעבר לסיפוק מקומי: הדת, לפי איגלטון, עוסקת בטבע וביעוד של האנושות, ורק דרך הנושאים הללו אפשר להשיג טרנספורמציות אמיתיות. 'איזמים' למיניהם יכולים לספק נוחות ועונג, אבל הם שטחיים מטבעם ונוטים לשמר את הסטאטוס קוו במקום ליצור שינוי משמעותי. 'חברה של סיפוק שנמכר באריזות, רצון לפי מרשם וכלכלת צרכנות תתקשה להגיע לעומק שבו ניתן להעלות שאלות תיאולוגיות'.

אילו שאלות? למשל, למה בכלל העולם קיים. למה אנחנו מסוגלים להבין את מה שיש לנו. מהיכן הגיעו המושגים שלנו על 'הסבר' 'קביעות' או 'הבנה'. בזמנים שהעולם מרגיש בחדות שאליליו האחרונים הכזיבו, השאלות הללו מתעוררות כאילו מעצמן. ואילו תשובות מספקים אלילי המדע וההיגיון?

מות הדת, לידת ההיגיון?

הניסיון לעמת דת מול היגיון, או דת מול מדע, מוטעה מעיקרו, כך טוען איגלטון. אם כי קל להבין מה מקור הנטייה להציב אותם זה מול זה: צריך רק להסתכל על ההיסטוריה של הדת כדי להבין מה הביא לרעיון שהיגיון הוא אנטיתזה לדת.

בימי הביניים, הדת הייתה המושלת בכיפה. בין אם מדובר בכליפויות המוסלמיות, בממלכות הנוצריות, או בקהילות היהודיות. מייצגי הדת היו – אם לא נותני הטון, לפחות המדריכים והנדרשים לתת את הגושפנקא החוקית. המלכים מלכו בחסד עליון, הכנסייה סחטה כספים והפעילה אינקוויזיציה בצוויי הא-ל, לכאורה, וההמונים צייתו לחוק הדתי המקובל במושבותיהם בלי לחשוב בכלל על אפשרות אחרת.

השינוי החל לקרות רק במאה ה-18, 'עידן ההיגיון', עם תנועת ההשכלה האירופית שצמחה סביב אישים כמו וולטיר, ז'אן ז'ק רוסו ודייוויד יום. פילוסופים, מדענים וסופרים שלא נרתעו מלבחון בעין רציונאלית את מוסדות הממשלה והכנסייה, ולקרא לקדמה דרך השכל וההיגיון. במאות ה-16 וה-17 אירופה נקרעה לגזרים במלחמות ארוכות שנים ועקובות-דם בין קתולים ופרוטסטנטים: כך שאין זה מפתיע שאינטלקטואלים בולטים החליטו לבחון את החיים, העולם והממשל, מזוויות שונות מזו של הכנסייה.

במאה ה-18, אם כן, עלה ההיגיון לגדולה והכין את הקרקע עבור ליברליזם ודמוקרטיה, חילוניוּת - ומדע. במאה ה-19 פרח המדע כפי שלא פרח מעולם. בין חוטי טלגרף וטלפון בין-יבשתיים, רכבות מהירות וספינות קיטור, נחו חורבותיו של העולם הישן, השטוף באמונות תפלות. או כך נראה המצב לפחות להוגים חשובים כמו ניטשה, שהכריז על 'מותו של הא-ל'. לגזע האנושי, הוא קבע, אלוהות כלשהי כבר לא מהווה גורם חשוב בחייהם. יש להם את המדע.

ניטשה, אתיאיסט מקליבר שונה לגמרי מזה של דוקינס ודומיו, חי בתקופה שבה האנושות יכלה עוד להיאחז בתקוות הקדמה

אבל ניטשה, אתיאיסט מקליבר שונה לגמרי מזה של דוקינס ודומיו, חי בתקופה שבה האנושות יכלה עוד להיאחז בתקוות הקדמה. הויקטוריאניים יכלו לחשוב שהטכנולוגיה תביא להם גאולה. אבל איזו הצדקה יש לחשיבה כזאת היום? במקום לקרא לדת 'אמונה תפלה', איגלטון מדביק את השם הזה לרעיון 'הקדמה', שבו דבקים ליבראלים חילוניים שמצהירים על הדת כדבר שאבד עליו הכלח. "אם אי פעם היה מיתוס צדקני ואמונה תפלה נאיבית, זו האמונה הליבראלית-רציונאליסטית שמלבד תקלות קלות, אנחנו מתקדמים ביציבות לעבר עולם טוב יותר."

סקירה קלה של המאה ה-20, המאה הראשונה שמתחילתה התיימרה להתקדם בנחישות לעבר היעד הזה, מספיקה כדי להבין את אמיתות ההצהרה הזו. "עידן ההיגיון שהיה אמור להפוך אנשים לשפויים, נשמע היום כמו בדיחה אכזרית" מציין ההיסטוריון של הדת, פרופסור יוסטון סמית מאוניברסיטת ברקלי האמריקנית. "במיתוס הנאצי של גזע עליון, שייצר את השואה, ובמיתוס המרקסיסטי של אוטופיה חסרת-מעמדות, שייצר את הטרור הסטליניסטי, המאה ה-20 נפלה בפח האמונות התפלות המפלצתיות ביותר שהדעת האנושית אימצה אי פעם."

הוצאת הדת מהחיים, הפיכתה לנופך פולקלוריסטי לכל היותר, לא עבדה במציאות. הריאקציה למלחמות הדת הביאה מלחמות נוראות עוד יותר; שלטון ההיגיון הביא טירוף; המדע הנערץ שימש כלי לייצור מיתוסים מסוכנים; והאידיאולוגיה הפוליטית יפת-הניסוח התבררה כסיפור אגדה מסוכן. אז מה נשאר למין האנושי למוד-הסבל? נשאר קפיטליזם עקשני וצרכנות שעלתה לפסגה כדת שלטת. "שפת הנאורות," אומר איגלטון, "נחטפה על ידי תאוות הבצע של חברות, מדינת המשטרה, מדע עם הטיות הפוליטיות וכלכלת מלחמה נצחית." כולם, טוען איגלטון, חותרים אך ורק להאדרת תרבות פרברים שמייצרת עוד ועוד דברים בלי לטרוח לבדוק אם יש להם ערך כלשהו.

אמונה כבסיס להגיון

ובתוך הריקנות הזו, האתיאיזם של היום מהלל היגיון ודוחה את הדת. אבל ההיגיון, אומר איגלטון, 'הוא שטחי מכדי להתמודד עם מה שעומד על הפרק'. כללי מסקנות והוכחות שלו, לא יכולים להתחיל לפעול בלי שום הנחה רבת משקל שאינה כלולה במסגרתם אך ממנה הם שואבים.

אמונה וידע, פוסק אגלטון אינם אנטיתזה: הם שלובים זה בזה.

היגיון לא יכול להתחיל לעבוד בלי הסכמה מוקדמת על מה חשוב ומה אמיתי, ומהיכן יכולות הסכמות כאלו לנבוע? רק מאמונה. הצמד 'דיטצ'-קינס' למשל, לא יכול להוכיח מדעית את ערכי חופש הפרט היקרים כל כך לליבם. עבורם, זו האמונה ההתחלתית שממנה נובעות עובדות וסיבות ושיפוט על טוב ורע. ממנה נובע ההיגיון שבו הם מתפארים. "אמונה וידע," פוסק אגלטון "אינם אנטיתזה: הם שלובים זה בזה."

העובדה היא שמושגים כמו 'אמת' ו'ערך' אינם ניתנים לפישוט לכדי עובדות – ומן הצד השני, כל תהליכי החשיבה ההגיונית מתבצעים בטווח של איזושהי אמונה, משיכה, נטייה, אוריינטציה או מחויבות קודמת.

זו הסיבה לכישלון המפואר של 'עידן ההיגיון'. בחיפושו אחר מידע וידע, השכלה והבנה, היגיון ומדע, הוא היה ראוי לשבח. אבל ההיגיון והמדע לא יכלו לתפוס את מקומה של הדת, בדיוק כמו שטוסטר חשמלי לא יכול למלא את מקומו של ספר טוב. מדובר בפונקציות שונות – אם כי, כפי שאיגלטון הוכיח, הן עובדות יחדיו.

הניסיון להפוך את ההיגיון לדת הביא את העולם למצב הנוכחי: מצב שבו פרופסורים לספרות כותבים ספרים על דת, פשוט משום שהאתיאיזם העכשווי, בניגוד מוחלט להיגיון שהוא מתיימר לקדם, מתעקש שהטלסקופ הוא התחליף הנכון לספר תפילה. בסופו של דבר, מסכם איגלטון, דבר לא השתנה. כתמיד עומדת בפנינו אותה בחירה: בין אמונה דתית שמאמיניה אינם חפים מפגמים, אבל היא מסוגלת לרומם אותנו ולהעניק השראה; ובין אמונה של היבריס, לפיה אנחנו, עם הגיוננו המושפע מנטיות ליבנו, מסוגלים להבין את העולם במלואו ולשפר אותו בלי אף 'סיוע מבחוץ'. ההיגיון הצרוף , כך נראה, לא תומך באפשרות השנייה.

 

6/6/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) קורא אקראי, 11/5/2011 12:29

מאמר יפה מאד

המאמר בו מופיעים דברי הפרופסור, מעניקים יכולת נהדרת לבחון את הזוויות השונות של שני צידי ''המתרס'' וזה אכן יפה. אובייקטיבי במידה מספקת. יש לשים לב כי האשמתו של הפרופסור את התאיזם בכך שהוא בעצם בור בענייני דת, היא נורה אדומה שבעצם שומטת את הקרקע מתחת לרגליהם של האתיאסטים באם היא נכונה ולכן כל תגובה שתהיה כלפי עצם הדברים מן הדין שתיתן דעתה גם לכך. אוכל להוסיף כי בעומק העניין זה מה שלימדו אותנו חכמי ישראל בעלי המוסר כי כל אותם ''שואלי שאלות וספקות'' הינם בעלי ''תירוצים'' ולא ''קושיות'' כוונת הדברים, כי לו נבחן את בעלי הדעות לפי אופיים נגלה כי לולי ''הפילוסופיות והמדעים'' שלהם לא יוכלו הם להרשות לעצמם לחיות כפי שהם חיים וזאת במובנים רבים מאד של אמות מידה מוסריות, ואתיות. כראיה ניצחת לכך, ניתן להציג להבדיל ע''י איכות וכמות בעלי התשובה הדתיים כיום לעומת החוזרים בשאלה. הרי כל ילד יודע, כי באופן מוחץ בעלי התשובה מונים קהל מגוון צעירים-מבוגרים בעלי השכלה ומעמד גבוהים עד נמוכים ואילו הקבוצה השנייה ברובה המוחלט מורכבת מאלו שעשו צעד כזה בגיל צעיר ובצירוף משברי נעורים וכדומה למרות שחלק מהם הצליחו גם להגיע להישגים למען ההגינות. אם כך כתגובת איכות אוכל לסכם את דברי כי כל נפש רגישה וכנה תוכל להבחין בין ה''דעות'' האם אין בכיוון אחד מטרה ברורה להתנער ממחוייבויות ולהתיר פורקנים פחות מוסריים לנפש האוחזת בה, ודי למבין.

(4) יוסי מילר, 20/6/2009 04:56

המשך תגובתי למאמרו של נועם אשר

בהמשך לדברי הקודמים בעניין טענותיו של פרופ' איגלטון,שכחתי לציין דבר נוסף, משמעותי בעיני,הקשור לדו- שיח, שבין הדתות לבין ההגיון והמדע והוא מהות ההבדל ביניהם - האמונה. איתה לא נתן להתווכח.כזה ראה וקדש!אכןכאן הדתות מספקות שירות לנפש האדם ונותנות תשובות פשטניות, פחות או יותר,אך מקיפות,לכל שאלותינו.
המדע והלוגיקה, אמנם מניחים אקסיומות, אך על אלו לעמוד למבחן. הן תאומצנה,כל עוד התיאוריה והפרקטיקה המבוססות עליהן עובדות ועומדות בפני עצמן וכל עוד לא נסתרו.ההבדל המהותי בין שני ענקים אלה הוא בכך, שהמדע עומד, כאמור,באופן רציף למבחן המעשה ואילו בדת - המאמין, שאימץ אותה, נולד לתוכה או נכפתה עליו,הוא זה העומד למבחן המתמיד.המדע הוא סקרן, שואל שאלות ומחפש תשובות.לא הכל מובן מאיליו.הדת,בהגדרה-מספקת תשובות לקהל מאמיניו.המדע-גמיש, יוזם ומשתנה, הדת שמרנית ולא טולרנטית.לדעתי,גם הפרטים הללו,מתחייבים ומתבקשים, כשאתה מציג את האלטרנטיבות לבחירה או לשילוב.

(3) יוסי מילר, 20/6/2009 04:08

דת והגיון ילכו יחדיו , בני אדם - פחות! , תגובה למאמרו של נועם אשר.

הטיעון ההגיוני והפשוט של איגלטן מרומם נפש-האמונה, באמצעות הדת, נכנסת למקומות, שבהן ההגיון והמדע המודרניים לא הצליחו לתת תשובות מספקות.וככל שהידע המדעי יתקדם לאזורי הדמדומים של היצירה, למשל,ייסוגו משם כהני הדת?

יתר על כן,אמנם הכותב הנכבד, מזכיר ברב יושרו האינטלקטואלי את חולות הרעות שנעשו בשם הדת והאמונה ומקביל אליהן את אלו שהמדע ותחליפי הדת,"האיזמים",הביאו לעולם,אך נוקט עמדה לא מאוזנת, בהאשימו את הגורם האנושי-חמדנותו ואופיו השטלתני ובלתי מתפשר של האדם,בעיקר,במקרה של "הרעות המדעיות".
על פי הבנתי, טענתו של פרופ' איגלטון מכוונת נגד היכולת של המוסר והאטיקה החילונית, שינקו בלאו הכי את עיקריהם מתורות מוסר דתיות, לספק מענה הולם בצמתי החלטה ובחיי היום-יום ולא נגד המדע עצמו.הטענה, כי עלינו להשען על הדת, במקום שלהגיון והמדע אין תשובות,נופלת בו ברגע שהתשובות הללו שהדת מספקת הם למרעית העין בלבד.רוצה לומר:המקום שהדתות נכשלו,הוא בתרגום המעשי של האמיתות והאמונות שלהם.אותם בני בליעל, פעם לבושים במדי קרדינאלים ופעם בחליפות של פוליטיקאים השתמשו לרעה ועיווטו את הקודים המוסריים הצרופים של עצמם, לשירות האינטרסים המיידיים. שלהם.
לדעתי, אין זה משנה,אם אתה בונה את עולמך על עקרונות של הגיון ומדע המניחים אקסימות בעלות אלמנטים של אמונה וכו' או על עקרונות דתיים, הבונים את עולמם גם על עקרונות בסיסיים.זו בחירתו של האדם ואם הוא מסוגל לחיות על פיה, הרי כי טוב,אם לאו-ישנה את דעתו.הבעיה מתחילה, כש"מביני דבר",מתיימרים לתקן את העולם ולסמן בו תוויות איכות. התמודדות ודיון אינטלקטואלי וחברתי הוא מבורך, אך יש לכללי דיון יסודיים ותנאים הכרחיים,על מנת שדיון כזה יהיה אמיתי ומועיל ואנו בני האנוש לוקים ביישומם-סבלנות ובעיקר סובלנות כלפי השונה.

(2) אורי, 8/6/2009 04:06

למה נועם אשר לא מפרסם כל שבוע כמו פעם?

דווקא את המאמר הזה פחות אהבתי
אבל עדיין כתוב מאוד יפה

(1) , 7/6/2009 05:56

מישהו קרא את הספר?

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub