לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אלוקים: זכר או נקבה?

אלוקים: זכר או נקבה?

בהבנת דרכי התגלותו של ה', הן באספקט נשי והן באספקט גברי, נוכל להתחיל לאחד את החיבור שלנו למציאות העליונה.

מאת

אחד הדימויים היותר מעניינים שמשמשים אותנו ביחס לאלוקים, הוא ההתייחסות אליו בלשון זכר או נקבה. למה אנחנו מתייחסים לה' לעתים קרובות כל כך בתור "הוא"? האם אפשר בכלל לקרוא לאלוקים "היא"?

מושגי המין הם כמובן בלתי רלוונטיים כשמדברים על ה', שאין לו גוף, אבל יש סיבה לשימוש באלגוריות האלה. הבה נבחן את השטח שעליו עומדת הבנתם המורכבת של הדימויים האלה.

בננות ואינסוף

לפני שניגע בשאלה שלנו, אנחנו חייבים לשאול שאלה נוספת: מדוע משתמשים בכלל בדימויים כדי לתאר אלוקים שאין להבינו? האם אין בדימויים האנושיים הללו משהו אלילי?

בני האדם תלויים, באופן חסר תקנה, במציאות הגשמית. היכולת שלנו לחשוב באופן מופשט בלי להשתמש בעולם הגשמי כבסיס, חמקמקה מאוד. אנחנו פונים למילים כדי להעביר רעיונות שנמצאים הרחק מעבר להשגתנו, ומשלים את עצמנו שאם אנחנו מרגישים נוח עם העולם, היכולת שלנו לתפוס את הרעיון שהוא משדר מושלמת.

נסו לעשות תרגיל. עצמו את עיניכם ודמיינו שלוש בננות. בלי לחלק אותן לקבוצות (שתיים בצד אחד, שלישית בצד השני) או למנות אותן, סתם שלוש בננות מול עיניכם. אין בעיה, נכון?

עכשיו תעשו אותו הדבר עם שבע בננות. זוכרים? בלי חלוקה לקבוצות או ובלי לספור אותן. רק לראות אותן מול העיניים. לרובנו זה יהיה מאוד קשה. אם תשנו את התמונה לשתים עשרה בננות בלי חלוקה לקבוצות או מנייה, נכנסתם למשימה בלתי אפשרית.

אם אתם לא מסוגלים לראות 12 בננות, אתם לא מבינים הרבה במושגים כמו "אינסוף" או "הקדוש ברוך הוא"

בפרפראזה על דברי הרמב"ם (בחלקו הראשון של ספרו הידוע "מורה נבוכים"), אם אתם לא מסוגלים לראות 12 בננות, אתם לא מבינים הרבה במושגים כמו "אינסוף", "הקדוש ברוך הוא" וכדומה.

גישתו של הרמב"ם מורידה מערכנו, אבל היא גם כנה למדי בהבנת המין האנושי. אנחנו זקוקים לדימויים מוחשיים. על כן, אותה תורה שאומרת לנו באופן חד-משמעי שלאלוקים אין צורה, מותירה מקום למגוון רחב של דימויים "ארציים" – כגון ידו החזקה של ה', עינו הצופייה וכו'.

עכשיו בואו נתקדם להוא/היא.

הזוהר משתמש בעקביות בדימויים מגדריים. הוא אומר שהאחדות האלוקית מתבטאת בשני אופנים, כמו בני האדם שנבראו בצלם האלוקים. שני הביטויים הגשמיים שמאפיינים את העולם – זכר ונקבה – פועלים כמטאפורה חיה לשתי הדרכים שבהם מגלה ה' את מציאותו.

התלמוד והקבלה משתמשים בביטוי "הקדוש ברוך הוא" ככינוי זכרי לאלוקים, וב"שכינה" ככינוי נקבי. הבה נבחן את משמעותם העמוקה יותר של ביטויים אלה.

דמות זכרית: אור עליון

ה' נמצא גם בעולם וגם מעבר לו. הוא בו בזמן בתוכנו, והרחק מעלינו. אנחנו משתמשים בביטוי "הקדוש ברוך הוא" כשאנחנו מדברים על האור העליון, האספקט האלוקי שמעבר לנו. זה מתאר את הרעיון של אצבע אלוקים, את תופעת הניסים ואת הקשר של האלוקים אלינו.

מדוע אנחנו משתמשים בדימוי זכרי? הכוזרי מסביר שאיבר הרבייה הזכרי הוא חיצוני, מה שהופך את ההתייחסות הזכרית מתאימה לזמנים שבהם מתגלה נוכחות ה' בצורה "חיצונית".

למה אנחנו מתכוונים במלה 'התגלות'? ה' יוצר איתנו קשר קבוע על ידי נתינת התורה, שפותחת את מחשבותינו לרצונו ולחכמתו. כשהוא הופך את השגחתו לגלויה, הוא מתגלה יותר.

באופן נורמלי, האור אמור להישאר נסתר מאיתנו משום שהוא נמצא מעלינו. אבל בנקודת ההתערבות של ה', מה שהיה אמור להישאר נסתר יורד כעת לתפיסה שלנו.

ההתגלות הזאת יכולה להיות פשוטה כמשמעה - כשה' שובר את חוקי הטבע ומראה לנו שיש משהו מעבר להם. דוגמא לכך היא קריעת ים סוף, שם מתואר ה' כ"גיבור מלחמה". נִסיו היו ברורים אפילו לעין הצינית ביותר.

אורו של ה' יכול להשפיע גם על תפיסת העין הפנימית שלנו. לדוגמא, כשהתורה ניתנה בהתגלות לאומית כוללת, בהר סיני, הופיע ה' כ"זקן חכם".

במובן הבסיסי ביותר, זהו האור שבו ברא ה' את עולמו, כשאמר ביום הראשון: "יהי אור" (בראשית א, ג).

אכן, כל התערבויותיו הברורות של ה' באות בדימוי זכרי - זהו ה"קדוש ברוך הוא".

הדמות הנשית: אור פנימי

נוכחותו של ה' אינה רק חיצונית, יוצאת מחוץ לבריאתו; היא נמצאת גם בתוכנו. איברי הרבייה הנשיים הם פנימיים ונסתרים מן העין, ולכן, המלה הנקבית "שכינה" מתארת את נוכחות האלוקים בפנימיותנו.

טבעה של השכינה נסתר, פנימי ולעתים שקט. לפעמים היא מתבטאת בהשראה רוחנית ובמודעות מיוחדת. נוכחות שקשה לתאר במילים. למעשה, טבעו החיצוני של הדיבור מנוגד במידת מה לטבעה הפנימי של השכינה.

השכינה מוזכרת לעתים בהקשר למקומות מסוימים בעולם. בנרטיב הבריאה מספר לנו הזוהר שהביטוי "בגן" שבפרשת בראשית, רומז לשכינה. נוכחותו הנסתרת של האלוקים חִלחלה לגן עדן. ובכיוון ההפוך, התקופה של הריחוק הרב ביותר מהאלוקות הייתה תקופת נוח והמבול. העולם נפל לרמה שבה הקו שמפריד בין אדם לבהמה היטשטש עד שכמעט נעלם. הזוהר מתאר מצב זה כסילוק השכינה.

טבעה של השכינה נסתר, פנימי ולעתים שקט

יש מקומות בעולמנו שבהם ניצוץ האלוקות שמעניק חיים לכל חי, מורגש בצורה עזה יותר. מציאותו של ה' בתוך הנשמה האנושית, שאליה מתייחסים בלשון נקבה, מורגשת שם חזק יותר מאשר במקומות אחרים. כזו היא ארץ ישראל, ובעיקר ירושלים והכותל המערבי - אשר ממנו "לא זזה שכינה לעולם".

ובכן, גילוי עמוק של המציאות הפנימית של הנוכחות האלוקית – זהו הביטוי הנקבי.

למרות שבכל אדם יש נשמה אלוקית, אנחנו יכולים לרדת נמוך כל כך עד שלא נהיה מודעים עוד לשכינה. השפעתו הממיתה של חוסר המודעות הזה נקראת "גלות השכינה". היא נמצאת, אבל אנחנו כבר לא חשים במציאותה. בכל זאת, ה' הבטיח להיות איתנו; השכינה האלוקית מתוארת בזוהר כאם המרחפת על צאצאיה, לעולם לא עוזבת אותם. ניצוץ הקדושה נשאר בתוך היהודי לעולם, כפי שהובטח בבריתו של ה' עִם עַם ישראל.

אחדות ותיקון

ובכל זאת, כמה אנחנו חסרי שלמות! כמה רחוקה תחושת השכינה מאיתנו, כשאנחנו שבורים ושחוקי-רגישות כלפי זולתנו וכלפי עצמנו. כמה אנחנו כמהים לגלות אותה בתוכנו ובעולם, כמה אנו מבקשים דקות בודדות של התעלות. כיצד משיגים קרבה לאורו הפנימי של ה'? היכן מוצאים את השכינה? מעשים הם כלי אחד; רגש הוא כלי שני.

בעולם המעשה, המקובלים מוסיפים קטע מעניין וממקד לפני ביצוע מצווה או אמירת תפילה. הקטע נפתח במילים "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – ומשמעותו היא שהמצווה שאנו עומדים לעשות נועדה לאחד את הקדוש ברוך הוא עם שכינתו. כלומר, שהמעשים החיצוניים שה' ציווה עלינו לעשות (תפילה, לימוד, עשיית מצוות) יעוררו את נוכחותו בתוכנו. שום דבר אחר שנעשה לא יהיה כה משמעותי בהכנסת אורו הנשגב של האלוקים למודעותנו ולעולמנו.

המצווה שאנו עומדים לקיים נועדה לאיחוד הקדוש ברוך הוא עם שכינתו

הרגש הוא מפתח נוסף. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש כמיהה רוחנית אמיתית ואוטנטית, הדלת שאנו פותחים היא דלת אל ההיבט העמוק ביותר של עצמנו, השכינה שבתוכנו. הניצוץ יכול אפילו להתעורר מתוך רצון לרצות.

אנחנו שואפים להיות ראויים לבצע פעולות תמידיות של איחוד מאפייניו של ה'. האור הפנימי שלנו, והאור החיצוני הגלוי, יהיו אז אחד. זהו ה"אור חדש על ציון" אשר לו אנו מחכים כל כך.

 

פורסם ב: 19/5/2013


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-9 דיונים

(9) שילה, 19/5/2013 13:08

ה' הוא הזכר כי הוא המשפיע

השכינה היא כינוי לעם ישראל המושפעים ה' הוא נותן כמו חובתו של הזכר לתת לנקבה ולכן ה' הוא הזכר השכינה היא עם ישראל המקבלת כמו האישה המקבלת מהגבר ולכן השכינה היא הנקבה

עבאס עבאס, 20/5/2013 14:33

שאני לא אאמין לעצמי,

להאמין לאמת המוחלטת לכל הייקום שאין עליה ויכוח למי שחי באמת, וכשאני בשקר הכול נכון תלוי באיזה שקר אני מאמין.

(8) עבאס עבאס, 19/5/2013 10:44

ה'

מה המטרה שלנו בחיים באמת? כשאני באמת אני עם ה' גם כשאני לא מדמיין בננות, ה' הגורם לאותיות שאתם קוראים כרגע , הידע חסד אחד , כל מה שאני יודע בספק כשאני לא עם הבורא, הבורא הגורם לי לחשוב, כשאני חושב בלי הבורא אני אבוד, אני יכול להוכיח למישהו שהוא לא מאמין בהכול כשהוא מאמין בי,לי , כשאני עם הבורא אני יודע שאני חי לא בגלל שאני חי בגלל שהבורא למד אותי שאני חי ולא אבא ולא אמא ולא אני עצמי. אני לא יודע מי אני כשאני בלי ה', למשל אני זה אתה .

(7) אנונימי, 19/5/2013 09:54

יפה

רעיון נפלא שכתוב באופן ברור. עלו והצליחו!!!

(6) אליס, 13/10/2011 18:20

ישראל

זהו האור "המאור שבה מחזירו למוטב" לו אנו מחכים. שישנה בנו את הרצון לקבל לעצמנו לרצון להשפיע לזולתנו ולעשות נחת לבורא.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub