לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם חיים מוסריים דורשים אמונה באלוקים?

האם חיים מוסריים דורשים אמונה באלוקים?

ריצ'רד דוקינס טוען ברב המכר שלו, 'אשליית הא-ל', כי מקור המוסר האנושי הוא גנטי. האם הטיעון כי קוד מוסרי אינו דורש אמונה מתאים להיסטוריה האנושית ולטבע האדם כפי שבא לידי ביטוי בניסויים המפורסמים של מילגרם וזימברדו?

מאת

לפני ימים ספורים ביקרתי באחד ממפעלי הבירה הגדולים בישראל. אולם הכניסה של המפעל היה מקום מעניין במיוחד: החברה הפכה אותו למעין מוזיאון המתעד את מקומה של הבירה בהיסטוריה האנושית. מבין המוצגים ושלטי ההסבר התברר דבר מעניין: שתיית בירה אולי הייתה מקובלת מאז ומתמיד, אבל היחס לשתייה מופרזת – שיכרות – עבר שינוי ניכר. בתרבות המצרית העתיקה, כמו גם בתרבות האשורית, שיכרות נחשבה למעלה טובה, מידה שיש להשתבח בה. המצרים הקדמוניים לא נרתעו מלהעניק לילדיהם שמות שאפתניים כמו 'זה השותה שיכר רב'.

אלכוהוליזם הוא אולי בעיה נפוצה למדי היום, ובירה היא בהחלט משקה פופולארי. אבל בסולם הערכים המקובל עלינו, שיכרות מתמדת אינה מעלה מעוררת כבוד. הנצרות והאיסלם שהחליפו את התרבויות האליליות הקדומות, ביקרו אותה בתוקף ועזרו ליצור את הסטנדרטים הללו. שתיהן, כמובן, שאבו מהיהדות – הדת הראשונה שהכירה בא-ל אחד, התפטרה מקונספציית האלים המרובים - שביניהם נמצא תמיד אל היין והשתייה לשוכרה – ולימדה את האדם את חשיבות הריסון העצמי וההתרחקות מרדיפת תענוגות מופרזת ומזיקה.

זו דוגמא מעניינת להתפתחות קנה מידה מוסרי מקובל על האנושות. מעניינת במיוחד לשיקול בוויכוח הנצחי הדן בשאלה האם חיים מוסריים דורשים אמונה באלוקים.

מוסר גנטי?

דוקינס טוען בספרו רב המכר 'אשליית הא-ל' שהתנהגות מוסרית מוטבעת בגנום שלנו

הטיעון העכשווי ביותר בעד האתיאיזם המוסרי הוא טיעונו של המדען ריצ'רד דוקינס. דוקינס, מדען בריטי בכיר, חוקר התנהגות בעלי חיים, ומיסיונר נלהב של האתיאיזם, טוען בספרו רב המכר 'אשליית הא-ל' שהתנהגות מוסרית מוטבעת בגנום שלנו. אנחנו מפגינים אלטרואיזם פשוט כדי לשרוד. כחוקר התנהגות בעלי חיים, הוא מביא שתי דוגמאות מעולם החי: האופן בו יונקים מסוגלים להתמסר לצאצאיהם בחוסר אנוכיות מדהים הוא דוגמא אחת. דוגמא אחרת היא התועלת ההדדית של דבורים ופרחים: בתהליך ההאבקה, הדבורים מקבלות מזון, בעוד הפרחים זוכים לרבייה. אם הטבע מסוגל לשתף פעולה בנדיבות כזו, מדוע לא בני האדם?

בתחומים מסוימים אכן נראה שקל לגבש משנה מוסרית בלי להזדקק לאלוקים. דוקינס מביא בספריו, בין השאר, מחקרים שמוכיחים שאנשים מרחבי העולם בדרך כלל מגדירים אותם דברים כטובים או רעים, מוסריים או בלתי מוסריים. מנקודה אחת חשובה הוא מתעלם: כל האנשים המסכימים על אמות מידה מוסריות ניזונים מהמטען התרבותי המערבי. מטען תרבותי ששואב את המוסר המוצהר שלו מהדתות המונותיאיסטיות – ובמקור הראשוני, מהיהדות. אם הגנים אחראיים למוסר, איך ייתכן שמצריים העתיקה שיבחה הפקרות, ספרטה התירה רצח תינוקות חלשים, ולא מעט עמים קדומים האמינו בקדושתם של קורבנות אדם?

בזכות הגלובליזציה, המוסר האנושי המערבי הפך משותף ליותר ויותר אנשים בעולמנו הגלובאלי. במקומות אליהם הגלובליזציה לא חדרה, 'הגן המוסרי' מסתבר, לא בדיוק פועל. האדרת פיגועי התאבדות בקרב עמים מוסלמיים היא הוכחה חותכת לכך. דוגמא ישנה יותר אפשר למצוא ביומנו של אלברט שוויצר, ההומניסט הגדול ששימש שנים כרופא לשבטים פרימיטיביים באפריקה. שוויצר תיעד את שאלתו של אפריקני זקן משבט קניבאלי, ששמע על מוראות מלחמת העולם הראשונה: "אינני מבין. אנחנו הורגים אנשים כי אנחנו צריכים לאכול, אבל אתם הלבנים שאינכם אוכלים בשר אדם, מה פתאום אתם הורגים זה את זה?"

בהגיון שלו, רצח היה מותר לתועלת תזונתית מיידית. בהגיון המערבי, קטל המלחמה היה מוסרי עד מאד לצורכי קניית תהילה למדינה. איה הגן שיכריע בין השניים?

בין מדרש ומעשה

גם אם אדם מסוגל לאמץ לעצמו השקפת עולם מוסרית, ללא אמונה באלוקים, האם הוא אכן ייצמד אליה? קוד מוסרי וחיים מוסריים הם שני דברים שונים לחלוטין.

קוד מוסרי וחיים מוסריים הם שני דברים שונים לחלוטין

'מוסריות טבעית' היא הרבה פעמים לא יותר מהטמעה של חוקי המדינה המקובלים. השאלה 'האם היית רוצח, אונס או גונב לו ידעת בבטחה שאין אלוקים', היא שאלה מיתממת. הניסוח הנכון צריך להיות 'האם היית רוצח, אונס או גונב לו ידעת בבטחה שלא תיענש על כך'. התשובה לכך? כבר הוכח לא פעם שלוקח זמן קצר להפתיע, כדי להתנער מהרגלים מוסריים שהם פשוט רק – הרגלים.

בניסוי המפורסם של פרופסור סטנלי מילגרם, שניסה לחקור את הציות העיוור לסמכות של הנאצים, נשאלו בני אדם שונים – שהחזיקו מעצמם כאנשים מוסריים – האם יוכלו לענות בן אדם. כולם השיבו בשלילה. לאחר מכן, הוסבר להם שהם עומדים להשתתף במחקר על למידה. החוקרים נתנו לכל נבחן שוקר חשמלי וציוו עליו להציג שאלות שונות לנבחן שנמצא בחדר סמוך. הוסבר להם שהנבחן מחובר באלקטרודות לשוקר, ושכל פעם שהוא טועה בתשובותיו יש לתת לו מכת חשמל. הנשאל הונחה להיאנח מכאבים, על אף שבאמת לא היה מחובר לאלקטרודות. רבים מהמשתתפים בניסוי הביעו אי נוחות, אבל, כמעט בלי יוצא מן הכלל, כשחוקר חמור סבר ועטוי חלוק לבן ציווה עליהם לתת שוק חשמלי לנבחן בחדר הסמוך, הם עשו זאת – וגם הגבירו את העוצמה לפי הוראותיו.

בניסוי מפורסם אחר, של פרופסור זימברדו, חולקו הנבחנים לאסירים וסוהרים, כשלסוהרים ניתנת יד חופשית בניהול הכלא המדומה. כל הסוהרים היו בעלי רקע נקי מרבב: אבל בניסוי הפגינו ברוטאליות רבה. הסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים, במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות, ונהנו לנצל לרעה את העצמה והכוח שבתפקידם. המצב בכלא המדומה הדרדר עד כדי כך, שהחוקרים נאלצו להפסיק את הניסוי בגלל האלימות הגואה והנזקים הנפשיים שהנסיינים בתפקידי האסירים החלו לסבול מהם.

המחקרים האלו מעניינים במיוחד משום שאינם מערבים שום פיתוי מיוחד לנבחנים. במחקר הראשון, כל שקרה הוא שהפעילו על הנבחנים מעט לחץ, וכבר הם הסכימו לענות אדם חף מפשע. במקרה השני, משחק תפקידים שנתן להם כוח מדומה שיכר את ה'סוהרים' לחלוטין. כל המוסר המתנגד לאלימות ננטש בגלל סיבות קלושות במיוחד. ומה קורה כשפיתויים חזקים בהרבה עומדים על כף המאזניים?

המחקרים של מילגרם וזימברדו מאששים ניסיון חיים שכולנו מכירים בו. יש מרחק עצום בין עקרונות מוסריים תיאורטיים לחיים מוסריים. שיקול דעת אובייקטיבי בשעת מבחן הוא מצב בלתי אפשרי למין האנושי. יותר מידי פיתויים, דחפים ואג'נדות נסתרות נלחמות להתגבר על המוסר התיאורטי שלנו. 

לא כמו בעלי חיים

בעלי חיים מפגינים אלטרואיזם מתוך אינסטינקט, אבל בני אדם אינם בעלי חיים. שלא כמו בעלי חיים, המוסר שלנו התפתח בהתאם לדתות השליטות, מעבודת אלילים לאמונה בא-ל אחד. הדבורים והפרחים ניהלו את יחסי הגומלין שלהם גם בימי הפרעונים, אבל בני האדם שיבחו מעשים אחרים אז. שלא כמו בעלי החיים, יש לנו חשיבה מפותחת יותר, שמוכנה להצדיק כל מעשה בעינינו ובעיני אחרים. בתוך כולנו יושב הסנגור שמוכן להצדיק את מעשינו. גם אם סטינו באופן ניכר מהעקרונות המוסרים התיאורטיים שלנו.

בעלי חיים מעולם לא ביצעו רצח עם או שום דבר שמתקרב לזוועות שייצר המין האנושי. עבור חיות רצון להישרדות עשוי להיות בסיס מספק לאלטרואיזם ושיתוף פעולה, אבל כפי שההיסטוריה עקובת הדם של גזע האדם מוכיחה, אפילו תועלתנות פשוטה לא יכולה לשמור אותנו בדרך הישר.

כדי להיות בעל חיים 'מוסרי', די לנהוג בהתאם להכתבת הגנים. בני האדם, לעומת זאת, זקוקים לאלוקים. רק כך, כשהמוסר הופך מעניין של שכנוע עצמי לעניין של ציות, הוא הופך להיות ערך מוחלט שמדריך את חיינו. מוסר שקני המידה שלו לא ניתנים לכיפוף משום ש'בעצם זה יהיה לתועלת'. רק מוסר כזה מסוגל להישאר עם האדם גם בשעות מבחן קשות. כפי שהודו אפילו פילוסופיים חילוניים כמו ניטשה וסארטר, האמונה בקיום הא-ל היא זו שמבטיחה שהאדם ידע לומר לעצמו 'אסור' ולהתגבר על הפיתוי. בלי זה, זו רק שאלה של נסיבות, אם ומתי נדמה לבעלי חיים – אבל לא לצד האלטרואיסטי שלהם.

 

5/1/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 16 תגובות ב-16 דיונים

(16) אנונימי, 9/2/2010 16:55

90% מהדתיים צריכים להסיר כיפה מהראש-

יש הבדל בין דת לדתיים ובין הדתות ובין הדתיים

(15) אלון מגרון, 25/11/2008 10:02

תגובה קצרה לעניין שיטת משטר.

למרות שהגבת לאחיקם נראה שלפחות בעניין שיטת המשטר שהתורה מעדיפה אתה מגיב דווקא לדברי. ולכן ארשה לעצמי לענות:

"עניין שיטת המשטר הרצויה לפי התורה היא מחלוקת תנאים, אז מי אתה שתחליט מה התורה מכריזה!? "

אני אחד שיודע לקרוא, וזה מספיק בהחלט במקרה זה.

(14) עמנואל, 12/11/2008 12:04

בתגובה להודעתו האחרונה של אחיקם

ראשית כל, לא יכולה להיות התאמה ולא יכולה להיות סתירה בין שיטות המשטר הדמוקרטיות לבין היהדות, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהיהדות אינה מעדיפה שום שיטת משטר. ההקבלות היכולות להימצא הן רק בערכים מסוימים.

עניין שיטת המשטר הרצויה לפי התורה היא מחלוקת תנאים, אז מי אתה שתחליט מה התורה מכריזה!?
מתוך התורה עצמה (דברים יז) רואים הסתייגות ממשטר מלוכני, כפי שגם מצוי במדרשים סמכותיים ופירושים קדמונים.

מבחינה זו, ניתן לומר שהיהדות היא פלורליסטית במידת מה. יכולים לפסוק כמו רב יהודה והרמב"ם שאמרו כי מינוי מלך מצוה היא, ויכולים לפסוק לפי רב נהוראי או ד"י אברבנאל שאמרו כי אין הדבר מצוה כי אם רשות.
והנצי"ב מוולוז''ין הציע עמדת ביניים באומרו, "אכן, לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות...ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט וגו''" (העמק דבר, דברים י"ז).

גדול הפוסקים בזמנינו מבית מדרשו של הנצי"ב, הלא הוא הראי"ה קוק, כתב שעקרונות המשטר בנויים על רצון האומה: "וחוץ מזה נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה. וכל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו לעניין כמה משפטי המלוכה ובייחוד למה שנוגע להנהגת הכלל" (משפט כהן תשובה קמ"ד אות י"ד)

אין להפריד בין התורה לאומה, ובטח שלא להנהגתה, אך חובתינו היא לזכור ולשמור על הסדר שהתורה צייותה, והוא הפרדת הכוחות. ועל מה הדברים לעיל אמורים, על תקופה בה שכינה שורה על כלל ישראל ובית הדין הגדול עומד בירושלים ומורה תורה, "כי מציון תצא תורה ודבר ה'' מירושלם".

עד אז חובתינו התורנית והמוסרית היא לתקן את המדינה הטוטליטרית שלנו בהדא זמנא.

בריך רחמנא דסייען.

(13) אחיקם, 9/6/2008 10:49

כמה דברים

האמת שאלון כבר ענה בשמי בצורה עניינית, ולכן אין לי הרבה להוסיף, למעט פירוט.

עשרת הדיברות, שהם עמוד התווך של היהדות הם לחלוטין לא דמוקרטיים, ולכן לא ניתן לטעון שהדמוקרטיה שאבה את יסודותיה מהמונותאיזם היהודי!

בוא נעבור עליהם יחד,
שני הדיברות הראשונים (לא ברור לי כל כך מה ההבדל ביניהם) הם:
1. אנוכי ה'' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
2. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת וגו''.

שני הדיברות הללו אומרים דבר אחד, ודבר אחד בלבד - איסור מוחלט על חופש דתי. יש אל אחד שצריך לעבוד, ומי שלא מאמין בו - זבש"ו! ארצות הברית של אמריקה - שהיא מדינה דתית (אך דמוקרטית!) - מגדירה את חופש הדת גם כחופש מדת. בדיברות הללו אין לא חופש דת, ובטח ובטח שלא חופש מדת.

הדיבר השלישי: "לא תישא את שם ה'' אלוהיך לשווא, כי לא ינקה ה'' את אשר ישא את שמו לשווא". - איסור על חופש הביטוי.

הדיבר הרביעי: "זכור את יום השבת לקודשו וגו''" - איסור על חופש העיסוק והתנועה.

לגבי שאר הדיברות, הם לחלוטין מוסריים, אך אינם מונותאיסטיים או יהודיים, והיו קיימים בתרבויות פרה-יהדותיות כחלק מהטבע האנושי.

הדיבר העשירי לא תחמוד בית רעך וגו'' מדבר רק על חמידה (ולא נקיטת שום פעולה אקטיבית)... חבל רק שכל הכלכלה המודרנית שלנו מורכבת מזה שאנחנו מפרים את הדיבר הזה באופן יומיומי. חבל גם שאלוהים כופה עלינו על מה לחשוב ועל מה לא (כאילו שזה בשליטתנו).

עכשיו אנא שמישהו יאיר את עיני כיצד טענה כמו: "אם נשים לב נמצא מגמה ברורה שבה האנושות הולכת ומתקרבת יותר ויותר לה'''' אם על ידי נצרות ואיסלם שכבר מכירים באל אחד ואם זה בצורת השלטון המובילה שהיא הדמוקרטיה אשר היא צורת השלטון הקרובה ביותר לרעיון התורה שמכריזה על חופש הפרט ועל חוקים בהם החברה צריכה לחיות על מנת שחברה תשגשג" - מתיישבת עם המציאות.

(12) אלון מגרון, 4/6/2008 16:22

תגובה למשה גוזלן.

חלק ניכר מתגובתך לוקה בכך שהוא מייחס למתואר בתנ"ך כעובדות היסטוריות. דבר זה אינו תורם לדיון שבו עצם שאלת קיום האל נידונה (שהרי אם אלוהים לא קיים ודאי שהמסופר בתורה, ובספר בראשית בפרט, רחוק מלהיות נכון).

אבל בכל זאת התורה יכולה להועיל לדיון זה בצורה אחרת. הערה קטנה לגבי מה שכתבת על מגדל בבל. העונש המוטל על הבונים הוא נוראי למדי. האל גוזר עליהם פירוד ופילוג בכך שהוא מבלבל את שפתם. הוא יכול היה סתם להעלים את המגדל. זה כמעט כאילו הוא חושש מהם ולכן הוא מפלגם בכדי להחלישם. אלא שדבר זה אינו יתכן. אלים לא חוששים מבני תמותה פרמיטיביים. הדבר חושף את העונש כאכזרי וסתמי, וזה עוד אחד העונשים העקיפים והעדינים יותר שהאל ממטיר על בני האדם בתורה. בסיפורים אחרים האל לא נמנע מהרג סיטוני של חוטאים (המבול, סדום, פרשת קורח, חטא העגל).

אני מסכים איתך שהמוסריות של האנושות מתקדמת. אבל חוסר המוסריות הבוטה שתואר לעיל לא מתיישב עם הטענה שהאנושות "מתקדמת לקראת התורה" או "מתקרבת לאלוהי התנ"ך". למעשה אני הייתי אומר שהיא מתקדמת קדימה והלאה מן התורה. באשר להערתך על המונותאיזם, כבר אמרו חכמים ממני שפעם האנושות האמינה באלים רבים, היום באל אחד, ואנו סוגרים אט-אט על המספר האמיתי.

לומר שהדמוקרטיה היא התקרבות לתורה זה תמוה. התורה לא תומכת בדמוקרטיה בשום דרך. הדמוקרטיה בעולם העתיק התקיימה (בצורה מוגבלת) אצל היוונים ולא אצל היהודים. בסיפורים המוקדמים כמובן שאין דמוקרטיה משום שדמותו הנוכחת מאוד של האל מבטלת את הלגיטימיות של כל רצון המנוגד להבנתה. למעשה, אם מנסים לבחון את העניין לעומק, המודל השלטוני שהתורה מציגה כרצוי ומוסרי הוא מודל של סמכות דתית לא דמוקרטית, כביכול בשם אלוהים, שאומרת לאנשים איך לחיות. התורה מגלה סובלנות מסוימת כלפי הרעיון של משטר מלוכני כל עוד זה מגביל את עצמו ומכפיף את עצמו במידת מה לסמכות הדתית. באופן דומה התורה מגלה סובלנות גם לסמכות של פטריארכים העומדים בראש בתי אב על בני (ובעיקר על בנות) משפחתם, תחת סייגים דומים.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub