לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תשעה באב: לחגוג את הצער היהודי

תשעה באב: לחגוג את הצער היהודי

אנחנו חיים בעולם דואלי, ומכירים את השחור מתוך הלבן ואת הלבן מתוך השחור, תופסים מהו 'למעלה' מתוך ה'למטה' ואת ה'למטה' מתוך ה'למעלה'. תשעה באב מלמד שרק מתוך הכאב, אנחנו יכולים להכיר את האושר.

מאת

בתשעה באב האחרון ראיתי את הבן שלי קורא בפני הציבור את מגילת איכה, בפעם הראשונה בחייו. כשהוא קרא את דבריו קורעי הלב של הנביא ירמיהו התחיל פתאום קולו לרעוד, ודמעות זלגו על לחייו. חשבתי לעצמי: מה אני עושה לבן שלי? למה להכניס אותו לכאב הזה ולגרום לו כזה צער? למה להעביר לו היסטוריה של ייסורים יהודיים? ובכיתי גם אני.

גדלתי כבן לניצולת שואה, ומשום כך הייתי מודע מאוד לצער הכרוך בלהיות יהודי. ניסיונותיה של אמי בשואה חשפו אותי לאימה שחוו היהודים לאורך שנות קיומם כעם. עד שחזרתי לשורשיי, כשבגרתי מעט, לא אהבתי להיות יהודי. למעשה, שנאתי את זה. הבנתי שאילו נולדתי כמה עשורים קודם לכן, הייתי מתנסה גם אני באֵימֵי החיים במחנה ריכוז.

ממוקד בכאב זהותי היהודית, לקח לי שנים למצוא בתוכה כוח ושמחה.

איך אנחנו יכולים למצוא משמעות, עוצמה ויופי בעבר הארוך שלנו, המלא קורבנות, רדיפות ואכזריות בלתי נתפסת?

אולי זה נשמע משונה, אבל למעשה, כדי שאדם יוכל לחוש שמחה, הוא צריך קודם כל לחוות צער. אנחנו שואפים לעבור את חיינו בשמחה תמידית, ולהימנע מכל כאב או צער. אבל האמת היא, שרק אנשים שיודעים באמת צער וכאב, יכולים לדעת באמת אושר ושמחה; ורק אנשים שיודעים אושר ושמחה, יכולים לדעת צער וכאב. אנחנו חיים בעולם דואלי, אנחנו מכירים את השחור מתוך הלבן ואת הלבן מתוך השחור, תופסים מהו 'למעלה' מתוך ה'למטה' ואת ה'למטה' מתוך ה'למעלה'. השיאים עוצרי הנשימה ביותר בחיינו הם ראשיתה של גלישה במדרון. ההר והעמק נושקים זה לזה, וחד הם. כדי להגיע למודעות מלאה ולחיים מלאים, עלינו להיות נכונים לאמץ את הקשת השלמה של הרגשות וההתנסויות האנושיות. אנחנו חייבים להיות נכונים להרגיש את הכאב וההנאה, את העצב והשמחה, משום שהם שני צידיה של מטבע אחת בחיים.

הרגע הזה אמיתי

למרות שה' הבטיח שבסופו של דבר בית המקדש ייבנה מחדש, המסורת היהודית מלמדת שרק אותם אנשים שבאמת מתאבלים וחשים את הצער על חורבנו, יוכלו גם לשמוח בבניינו. במובן מסוים, בתשעה באב אנחנו נהנים מהיכולת שלנו להתאבל ואנחנו חווים הגשמה משמעותית בדמעותינו.

מה משותף לכאב ולאושר ששניהם מעוררים בנו דמעות?

מעניין שאנחנו בוכים ברגעי כאב אך גם ברגעים של אושר. מה משותף לכאב ולאושר ששניהם מעוררים בנו דמעות? הכאב והאושר מעמידים אותנו פנים אל פנים מול סלע החיים, והפגישה הזאת מכריעה אותנו. פתאום אנחנו קולטים בבהירות: אנחנו אמיתיים והרגע אמיתי והחיים מסתוריים, ניסיים, ובלתי-נתפסים באופן בלתי-נסבל. היכולות השכליות והרגשיות שלנו, שבעזרתן אנחנו תופסים בדרך כלל את המציאות, הן פשוט קטנות מכדי להכיל את האמת שאנו רואים מולנו. ואז, אנחנו פורצים בדמעות. הדבר נרמז בלשונם המטפורית של המקובלים, שמתארים כיצד הכלים המוגבלים שלנו נשברים משום שאין ביכולתם להכיל את האור האינסופי של האמת האלוקית – גילוי המציאות המוחלטת.

פעם, הייתי מדמיין כיצד, כשאעמוד תחת חופת ילדיי, אבכה עד שלא יישאר לי כוח. היום זכיתי לראות שזה באמת כך. כשאנחנו פותחים את עצמנו בכנות להתנסויות העוצמתיות ביותר והעמוקות ביותר שהחיים מביאים, אין לנו ברירה אלא לבכות.

הנביא ירמיהו, בעודו מקונן על חורבן בית המקדש, אומר לנו: "שפכי כמים ליבך". מליחות הדמעות היא תופעה מעניינת: מי מלח אינם מרווים את הצמא אלא גורמים לנו להיות צמאים יותר. עם זאת, ירמיהו מלמד אותנו שכאשר אנחנו שופכים עם הדמעות גם את לבנו, הדמעות הללו ירוו את צימאוננו כמו מים חיים.

בכי מתוך הלב מספק צורך עמוק מאוד; הוא מרווה. קארל יונג, הפסיכולוג הידוע, אמר שנוירוזה (הפרעה נפשית הפוגעת בתפישת המציאות) היא למעשה תחליף לסבל לגיטימי. במלים אחרות, התכחשות לכאב שלנו מזיקה ואף הרסנית. אם אדם אינו מוכן לקבל את הסבל הלגיטימי שלו, אז הוא יבטא אותו בדרכים מזיקות והרסניות. בכל אופן, הכרה וביטוי של העצבות באמצעות בכי מרפאים את הכאב, עוזרים להפוך את הכאב למקור של מוטיבציה ומעניקים לנו את היכולת לחוש טוב יותר ועמוק יותר את האושר.

להיות שלם

הנקודה ביהדות היא לא "להיות מאושר" אלא "להיות שלם"

לחיות במלוא מובן המילה, זה אומר לפתוח את עצמנו לספקטרום התנסויות החיים, ולקבל בברכה את הריקוד הדיאלקטי של הכאב וההנאה, האושר והעצב, הצחוק והדמע.

הנקודה ביהדות היא לא "להיות מאושר"; הנקודה היא "להיות שלם". בסופו של דבר, שלמות היא הדרך היחידה שמובילה לאושר אמיתי, משום שכאשר אנחנו מגיעים לשלמות, אנחנו חשים שמחה פנימית אפילו כשאנחנו עצובים. אנחנו נהנים מהיכולת שלנו לחוש כאב. אנחנו מאמצים את שלמות האנושיוּת שלנו, וחוגגים אותה. ובכדי להיות שלמים, אנחנו מוכרחים להיות מוכנים לשקוע כל כולנו בדרמה המלאה של לחיות ולהיות אדם.

לכן, קשה לי לשתף את ילדיי בכאב היותם יהודים, אבל אני גם מרגיש בכך הנאה מוזרה. יש בי תחושת שלווה עמוקה כשאני משתף את ילדיי במאבק הזה, בחוסר המנוחה הזה, שאנו היהודים חשים. משום שזו הדרך האמיתית לשלמות - ולחוויית החיים במלואם.

 

21/7/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אוסנת, 23/7/2007 13:22

חזק.

תודה רבה לך.

(2) מלי, 23/7/2007 11:45

איזה מאמר יפה...

(1) , 22/7/2007 05:19

רוזמארין

זה באמת כל כך כואב להיות יהודי.
זה כאב שמשפד אותך בכל פעם מחדש, בכל בחירה בכל סיטואציה במציאות.
אבל בלעדי זה חיינו לא היו חיים.

לקח לי שנים להבין את מה שכותב המאמר מתאר כאן בחן.
ועדין, עם הידיעה הזו, עוצמות הכאב לא פחתו. מה שכן נוספו גם עוצמות לאושר.

תודה לרב אהרון על המאמר הנפלא!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub