לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השמיים יכולים לחכות

השמיים יכולים לחכות

אם כיהודים, אנו מאמינים בחיי הנצח של העולם הבא, מדוע גורם לנו המוות כאב נורא כל כך?

מאת

במלחמה האחרונה נהרגו 118 חיילים ו-52 אזרחים. כל אחד ואחד ממקרי המוות האלה התקבל בציבור הישראלי כטרגדיה איומה. כל העיתונים וכל תחנות הטלוויזיה בארץ הראו תמונות של כל אחד ואחד מהחללים, עם תיאור קצר או ארוך של חייהם, תחביביהם, והדברים האחרונים שאמרו לידידים או למשפחה. כל לוויה או 'שִבעה' צולמו והוקרנו בטלוויזיה, כשהן מציגות לציבור הרחב את תמונות האם הבוכה, האב מוכה היגון, האלמנה השבורה, האחות או האח השכולים. הטלוויזיה לא הקרינה את תמונות צופֶיהָ, שהתייפחו מול המרקע.

מותם של אותם חיילים ואזרחים לא היו מקרי אסון פרטיים בלבד, אלא טרגדיות ציבוריות. ישראל היא אולי המקום היחיד בעולם שבו מודיעים בחדשות לא רק על מותם של חיילים או אזרחים, כי אם גם על מועד הלווייתם, מתוך ידיעה שמאזינים רבים, שלא הכירו את הנפטר, ירצו לבוא ללוויה.

מיכאל לוין, 21, יהודי אידיאליסט יליד ארה"ב, עלה לארץ לפני שלוש שנים והתגייס לצה"ל. הוא היה בחופשה אצל הוריו בפילדלפיה כשהמלחמה פרצה. הוא היה אמור להיות בחופשה עוד כמה שבועות, אך מיהר לחזור לארץ כדי לתרום את חלקו.

הוא נהרג במהלך מילוי תפקידו בלבנון. לווייתו של מיכאל התקיימה בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל, והשתתפו בה מאות אבלים, יהודים מכל קצוות הקשת הדתית והפוליטית. שני הדברים היחידים המשותפים לכולם היו: הם לא הכירו את מיכאל מעולם, והם בכו עליו בדמעות שליש.

"יהודי לעולם לא היה עונה כך!"

האבל האישי שלי על מיכאל (גם אני לא הכרתי אותו) הזכיר לי סיפור שקראתי לפני שנים רבות. בנו של מיסיונר נוצרי, שעבד במה שנקרא אז קונגו הבלגית, כתב את הסיפור הבא על אביו: כשהמורדים הקונגלוזים השתלטו על הבירה, הם כלאו את אביו ומיסיונרים אחרים. אֵם-מנזר קתולי מקומי, הייתה האדם הלבן היחיד שהורשה לבקר את המיסיונרים הכלואים. מדי בוקר התקשרו בני משפחותיהם של האסירים לאם המנזר כדי לדרוש בשלומם של הבעלים והאבות.

לילה אחד פרצו המורדים לכלא, חמושים במצ'טות (סכינים המשמשות לחטיבת עצים בג'ונגל), והיכו למוות את כל המיסיונרים. למחרת בבוקר התקשר הבן, שלא ידע על הזוועה, לאם המנזר, ושאל לשלום אביו.

"הוא בסדר גמור", היא ענתה. "הוא בגן-עדן".

כשקראתי את הסיפור לראשונה, נרתעתי וחשבתי מייד: "יהודי לעולם לא היה עונה כך!" אבל תהיתי מדוע.

באותה עת לא היה לי מושג קלוש בנוגע לנושא העולם הבא ביהדות. בשיעורי היהדות שבהם השתתפתי באופן אקראי, שמעתי סיפורים חסידיים על בית-הדין של מעלה, שמחליט מי לגן-עדן ומי לגיהינום. הנחתי, לפיכך, שיהודים מאמינים בגן-עדן, אבל מעולם לא שמעתי יהודים מזכירים אותו. הייתי ילדה כשדוד שלי נפטר, בגיל 42. לפי הבכי הבלתי-פוסק של בני משפחתי, הבנתי שמוות הוא סיומו הטרגי ביותר של הסיפור, ושהסוף אינו טוב.

שנים לאחר מכן קראתי על תגובתה השלווה של אם המנזר לטבח המיסיונרים, ותהיתי מדוע אנו, היהודים, מגיבים למוות בצורה קשה ובלתי מנוחמת כל כך, ולא ברוגע פילוסופי ומודע שכזה. אז… מה, אנחנו לא מאמינים בגן-עדן?

הדרגה הגבוהה ביותר בשמיים

כעת, למדתי די יהדות כדי לדעת שמיכאל לוין אכן נמצא בשמיים, בגן-עדן. לפי היהדות, גן-עדן הוא מימד רוחני לגמרי של המציאות, אשר בו הנשמות מקבלות את גמולן הרוחני הגמור: הן מתחממות לאורה של הנוכחות האלוקית. מגוון ה"רמות" של רקיעי השמיים, רק מגביר את הקרבה לאור האלוקי.

מיכאל לוין נמצא ברקיע השביעי, עם אבותינו אברהם, יצחק ויעקב. התלמוד מספר את סיפורם של "קדושי לוד". קצין רומי אחד נרצח בידי יהודים בסמוך לכפר לוד. הרומאים הכריזו שאם הרוצח לא יסגיר את עצמו, כל יהודי בכפר יוצא להורג. שני אחים שלא היה להם דבר עם הרצח התוודו עליו, וקיבלו על עצמם למות בכדי להציל את שאר יהודי לוד. התלמוד טוען כי לשני הצדיקים הללו מלוד, שקודם לכן לא התפרסמו בגדלותם או בחוכמתם, יש מקום בעולם הבא לצד האבות. המסקנה היא שכל יהודי שנהרג במטרה להגן על יהודים אחרים זוכה ל"חיי-עולם" בדרגה הגבוהה ביותר של גן-עדן.

למרות כל זאת, אני בטוחה שאף לא אחד מהאבלים שצפה בארונו של מיכאל, המכוסה בדגל ישראל, כשהוא מורד לקבר, חשב לעצמו: "זה בסדר. הוא בגן-עדן".

תמורת כמה מטבעות

הספר "פרקי אבות", שבו אצורים אמרותיהם של חכמים במשך אלפיים שנה, מגדיר כך את ההבדל בין העולם הזה לעולם הבא: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (אבות, ד, י"ז).

העולם הזה הוא המקום בו אנו בוחרים לעשות טוב, ובאיזשהו אופן, זה עדיף על פני קבלת השכר העילאי ביותר בעולם הבא.

במלים אחרות: העולם הבא הוא המקום שבו אנו מקבלים את שכרנו, ואף לא אחד מתענוגות העולם הזה מגיע לקרסולי העונג שבחיי העולם הבא. מצד שני, העולם הזה הוא המקום בו אנו בוחרים לעשות טוב, ובאיזשהו אופן, זה עדיף על פני קבלת השכר העילאי ביותר בעולם הבא.

הגאון מווילנה היה המאור התורני הגדול של המאות האחרונות. בשכבו על ערש דווי, בסיומם של חיים ארוכים ומלאי קדושה, בכה. כשבני משפחתו שאלו אותו מדוע הוא בוכה, הוא ענה: "כאן, בעולם הזה, תמורת כמה מטבעות אני יכול לקנות ציצית". לא היה די בכל האושר העילאי של העולם הבא, כדי לפצות על תום ההזדמנויות לקיים מצוות.

יהודי מתמקד בעולם הזה, מכיוון שרק כאן הנשמה יכולה לבחור בטוב. רק בעולם הזה יכול אדם לנסות ולהגשים את הרצון האלוקי. העולם הבא נועד לקבלת השכר. העולם הזה נועד לנתינה. כשאנו נותנים אנו דומים לאלוקים, המעניק האולטימטיבי. לא פלא, אם כך, שהיהדות שמה דגש על העולם הזה.

כל עשייה – מטרה בפני עצמה

אמנם עשייתה של כל מצווה מביאה שכר בעולם הבא, אך החכמים יודעים שאין זו מטרת קיום המצווה, כי ערכה של המצווה טמון במעשה, בבחירה בטוב, בלי להתחשב בפרס. כדי להבהיר תפיסה נעלה זו, נעזר הרב נוח וינברג, בדימוי זה:

נניח שאתם מקיימים מצוות כיבוד הורים ומגישים לאמכם כוס מים. אדם שצופה בכם בשעת המעשה אומר לכם: "איזה מעשה נפלא עשיתם הרגע! כיבדתם את אמכם! קבלו פרס: מאה אלף דולר".

סביר להניח שתגידו לאיש שלא עשיתם זאת כדי לקבל פרס, אבל אם הוא כבר מציע, תקבלו את הסכום בהערכה רבה. בפעם הבאה שתגישו לאמכם כוס מים, הסיפור יחזור על עצמו. שוב, לא עשיתם זאת בשביל הכסף, אך תקבלו את הפרס בשמחה. הסיפור חוזר על עצמו עשר פעמים.

בפעם האחת-עשרה שאתם מגישים לאמכם כוס מים, אתם רואים בזווית העין את האיש שמחזיק את הכסף. על מה אתם חושבים? בוודאי לא על מצוות כיבוד אם! אתם חושבים על מאה אלף דולר!

זוהי המקבילה לקיום מצוות ומעשים טובים במטרה לקבל פרס אלוקי.

אך הרב ויינברג מתאר גם תרחיש אחר: נניח שאתם וילדכם בן השנתיים עומדים ליד בריכה והפעוט נופל למים. מובן שתקפצו אחריו, ואפילו בבגדיכם, ותצילו אותו מטביעה. אדם שצופה במעשיכם יגיד לכם: "איזה מעשה נפלא עשיתם! הנה לכם פרס, מיליון דולר".

סביר להניח שתגידו לאיש שלא עשיתם את זה כדי לקבל פרס, אבל מכיוון שהוא מציע, תקבלו את מיליון הדולר בהערכה רבה. זמן קצר לאחר מכן, הסיפור חוזר על עצמו. שוב אתם קופצים ומצילים את הפעוט. ושוב האיש מציע לכם מיליון דולר, ואמנם לא עשיתם זאת בשביל כסף, אך אתם מקבלים את הסכום. סיפור זה חוזר על עצמו עשר פעמים.

בפעם האחת עשרה שילדכם כושל וצונח למי הבריכה, אתם מבחינים בזווית העין באיש שמחזיק את הכסף. על מה אתם חושבים? על הילד שלכם!

ישנם מעשים שערכם המהותי גבוה כל כך, שאף תמורה, ולו הגבוהה ביותר - לא תסיח את דעתנו מערכו של המעשה עצמו.

ישנם מעשים שערכם המהותי גבוה כל כך, וברור אפילו לנו, בני אנוש בעלי יכולת הבנה מוגבלת, שאף תמורה, ולו הגבוהה ביותר - לא תסיח את דעתנו מערכו של המעשה עצמו.

החכם יודע שכל מצווה שווה יותר משכרה. "מילוי רצון האלוקים", טוען הרב ויינברג, "הוא מטרה בפני עצמה. אנו, היהודים, איננו שואפים להגיע לגן-עדן, אלא להפוך את החיים בעולם הזה לגן-עדן עלי אדמות. כשאנו מתים, אנו נכשלים".

לכן בכינו על מותו של החייל מיכאל לוין. נכון, הוא ראוי לרקיע הגבוה ביותר בשמיים. נכון, כעת הוא מתחמם לאורה של הנוכחות האלוקית. נכון, גם לו חי עוד 60 שנה, לא היה זוכה לשכר גדול מזה שזכה לו כשמת במטרה להגן על חייהם של יהודים אחרים. אך אילו חי, היה יכול (ובוודאי עשה זאת בחייו) להגיש לאמו כוס מים. הוא יכול היה לעשות קידוש בשבת. הוא יכול היה לתת צדקה לנזקקים. ומעשים אלה, שהם אפשריים רק בעולם הגשמי, הם משמעותיים כל כך שקשה לתפוס זאת, ובעלי ערך עצום. מעבר לכל תמורה אפשרית.

"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא". יהודים מאמינים בגן-עדן. אך מוטלת עלינו המשימה להפוך את העולם הזה לגן-עדן עלי אדמות. הבחירות שאנו עושים מדי רגע, המטרות שעליהן אנו נאבקים מדי שעה, מאמצינו היומיומיים, הנם יקרים לאין ערוך. אובדנם של ימים, שעות ורגעים אלה בחיי אדם, הוא טרגי לאין שיעור.

לא פלא שאנו בוכים.

2/9/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) יהל, 27/9/2015 11:16

במרבית המקרים בוכים על החוסר שאותו האדם חסר לנו

ולעניות דעתי אם היינו יותר מאמינים חזק בעולם הבא ובכך שנפגוש את הנפטר בזמן הנכון היינו פחות בוכים וכואבים,

(17) , 28/10/2009 14:24

את מאוד מאוד מחזקת!! תמשיכי!!

(16) דן, 5/6/2007 14:26

מייקל

מייקל הוא לא היה סתם חייל שנהרג בלבנון.הוא היה בן אדם מיוחד=זהב.הוא תמיד היה מחייך וצוחק...... חבל שנהרגת אתה חסר לנו

(15) אורטל, 18/2/2007 09:47

איזה מאמר חזק

קראתי ולמדתי ..

(14) מירי ניר, 9/2/2007 00:47

חבל שחיילים ואזרחים מתים לחינם.

בגלל שיקולי דעת מוטעים של פוליטיקאים.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub