רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אמונה עיונית, אמונה מעשית ואמונה עיוורת

ב׳ בסיון ה׳תשס״ה ב׳ בסיון ה׳תשס״ה 09/06/2005 | מאת תמיר שחק

מהי אמונה עיונית? מהי אמונה מעשית? המאמר מסביר את סוגי האמונות ובוחן את השילוב הראוי בין שתיהן.

למילה "אמונה" יש שני מובנים:

מובן אחד:

לדגול ב...

כלומר לדגול ברעיון או ערך מסוים, לדוגמה: אדם יכול להאמין בערך השוויון, או בערך החופש, או בערך השלום, זוהי "אמונה עיונית", שמובנה: לשאוף בכל-לב להגשמת רעיון מסוים, שבו רואה האדם את ייעודו בחיים ולמענו מוכן הוא להקריב.

מובן שני:

להסתמך על...

כלומר לפעול על פי ההנחיות שמספק לנו מקור מידע חיצוני, כמו עיוור שמובל על ידי אדם שרואה. זוהי "אמונה מעשית". לא מדובר באמונה עיוורת, אמונה עיוורת היא אמונת פתאים - אמונה שמבוססת על משאלות לב ואין לה בסיס אמיתי. אמונה מעשית היא האמונה שאנחנו מאמינים לרופא למשל, כיוון שאנחנו מבצעים את הוראותיו גם בלי לבדוק אותן. אין זו אמונה עיוורת, כיוון שיש לנו סיבה טובה להאמין לו: הוא יודע ורואה יותר מאיתנו.

האמונה העיונית היא רצון האדם להגשים יעוד בחיים, והיא שנותנת לו סיבה לקום בבוקר, ומזינה את נשמתו בחיות רוחנית, לפיכך היא נקראת "עץ החיים" שהרי "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אם יש לאדם מטרה בחיים אז הוא חי באמת.

האמונה המעשית אמנם עשויה להרדים את המצפון האישי, אך מן הצד השני גודרת את האדם בגבול מוסרי ברור שאיננו תלוי בשיקול דעתו האישי.

האמונה העיונית עוסקת בשאלת תיקון העולם, על מנת שנחיה בעולם טוב יותר, בו תהיה אחווה בין איש לרעהו, ולא יהיו עוד מלחמות ופשע. כפי שהבטיחו לנו הנביאים שלעתיד לבוא "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", "ובילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים". מה שאין כן האמונה המעשית שבה הציר המרכזי הוא נושא השכר והעונש של המעשים ושאלת האסור והמותר, לפיכך נקראת האמונה המעשית "עץ הדעת טוב ורע/אסור ומותר".

השפעותיהן של שני סוגי האמונה האלה, על אישיותו של האדם שונות בתכלית. האמונה העיונית הופכת את האדם לעצמאי בדעותיו, דוחפת אותו לקחת אחריות על מעשיו, ומפתחת בו מצפון חזק ורגיש, בעוד שהאמונה המעשית עשויה להרדים את המצפון האישי, אך מן הצד השני גודרת את האדם בגבול מוסרי ברור שאיננו תלוי בשיקול דעתו האישי, ולפיכך אינו עשוי להשתנות.

האמונה העיונית והאמונה המעשית, נראות כסותרות זו את זו, אך האמת היא שרק אדם היודע לשלב בין השתיים, מתפתח ונעשה מאמין מושלם.

התבוללות וקנאות

ישנם דרכים רבות לקחת מהיהדות רק את האמונה העיונית, כלומר רק את הליבה הרעיונית שבה, ולזנוח את כל השאר. לדוגמא, יש כיום אופנה שהולכת ותופסת תאוצה - ללמוד את חכמת הקבלה במנותק מההלכות המעשיות הנובעות מחכמת התורה. בפועל, אנשים שאין להם שום מחוייבות לחלק של האסור והמותר, עוסקים בלימוד סודות הקבלה.

גם התנועה הרפורמית, ניסתה לשלוף מן היהדות את הליבה הרעיונית ולעזוב את השאר. הרפורמים ראו את נצחיותה של היהדות בחלק מתכניה הערכיים, ולא ב"שולחן ערוך" שאותו ביקשו לשנות בהתאם לצרכיהם העכשויים. לדבריהם היהדות תמיד השתנתה לאורך ההיסטוריה, ותוכנה של היהדות אינה צורתה הפולחנית אלא תכניה הערכיים אותם הם מכנים "המונותאיזם המוסרי" שעל היהודים לממש בחייהם כמו גם להפיצו בעולם.

כבר באמצע המאה ה-19 בחנו מחדש כמה מן המנהיגים של היהדות הרפורמית את האיסור המסורתי על נישואי תערובת, והחלו לקבל את הרעיון של נישואין לבני זוג לא-יהודים, כל עוד הילדים יגודלו ויחונכו כיהודים. הגישה הזאת, תרמה לכך שכיום אחוז ההתבוללות בארה"ב מגיע כבר ללמעלה מ-50%. הדבר קורה מפני שאי אפשר לבנות זהות יהודית רק על בסיס רעיוני בלבד, זה לא מחזיק מעמד. אי אפשר שכל פרט יתרגם את הערכים המופשטים לשפת המעשה בהתאם למצפונו האישי. לתת לאדם לגדור את עצמו, זה כמו לתת לחתול לשמור על החלב, חייבת להיות סמכות רוחנית שתשמש בתפקיד המצפן-המוסרי.

אדיקות דתית חייבת שתהיה בצדה אינטליגנציה ערכית.

גם האמונה המעשית כשלעצמה, כאשר אין בצידה את החלק העיוני, מובילה למבוי סתום, כיוון שגדרי האסור והמותר ללא הסיבה הערכית-מוסרית שמאחוריהם, עשויים לגרום להוצאת החוקים מהקשרם. אדיקות דתית חייבת שתהיה בצדה אינטליגנציה ערכית.

יש משהו ממכר באמונה המעשית - לתת למישהו אחר להחליט עבורנו מה אסור ומה מותר לעשות, כך שלא נצטרך לשאת באחריות המוסרית - זה נחמד וקל יותר, אבל זה מרדים את המצפון, לפיכך אין אפשרות לוותר על האמונה העיונית שבלעדיה נכנס האדם לקיבעון מחשבתי, ובמקרים קיצוניים הופך לקנאי.

כמו כן, ללא סולם הערכים מאבדים החוקים את הגמישות הנדרשת להם, על מנת שיוכלו לתת מענה לכל מצבי-הביניים המורכבים, שאינם נופלים לא בתחום השחור, ולא בתחום הלבן אלא בתחום-הביניים האפור.

חשיפה רעיונית

כאשר אדם עוסק בפנימיות התורה, הדבר עשוי להחליש אצלו את הצד המעשי, כפי שאומנם קרה לשלמה המלך.

שלמה המלך, הִרְבה לו נשים, למרות שהתורה ציוותה על המלך, לא להרבות נשים. איסור זה הוא בין האיסורים הבודדים, שבהם פורשה הסיבה: "לא ירבה לו נשים" והמשך הפסוק מסביר את הסיבה: "ולא יסור לבבו [מיראת הא-ל]". אמר שלמה המלך בלבו: "אני ארבה לי נשים, ואדאג לכך שלבי לא יסור מיראת הא-ל, כלומר הוא זנח את המחוייבות לקיים את החוקים, והתמקד רק במחויבות לסיבת החוק - לדאוג שלא יסור לבו; הוא סמך על עצמו, שאם יפנים את הערך המוסרי, לא יזדקק לחוק. זוהי הטענה של אלה המתמקדים רק באמונה העיונית וטוענים שלאדם מוסרי אין צורך בדת, ומה שחשוב זה רק הלב הטוב. לפיכך קמה התנגדות עקרונית ללימוד הקבלה ולימוד האמונה העיונית.

לא מעט פילוגים נוצרו בתוך עם ישראל סביב נושא זה.

לא מעט פילוגים נוצרו בתוך עם ישראל סביב נושא זה, ויש כאלה שברחו מלימוד האמונה העיונית עד לקצה הרחוק, והחזיקו בשיטה שגורסת כי שיא האמונה הוא בעשייה שלא מתוך הבנה. יש כאלה שאף ברחו אל האמונה העיוורת, וטענו שלימוד האמונה העיונית מהווה סכנה לטוהר האמונה הפשוטה והתמימה, הטבועה (לשיטתם) בגנים של מי שנולד מזרע ישראל, כיוון שהלימוד הזה גורם לחשיפה לדעות שונות אותם באים לשלול. לשיטתם אין שום צורך לבסס את האמונה, כיוון שהאמונה מובנת בתוך נשמתו של היהודי מיום היוולדו.

אלא שאמונה עיוורת היא דבר מסוכן, וכבר אמר אדם חכם: מי שמאמין לכל אחד, סופו שלא יאמין לאף אחד. תעשיה שלימה של מכשפים וחוזי עתידות, פורחת היום על חשבונם של אלה שהחליטו להאמין כיוון שהם רוצים להאמין, מבלי לבדוק דברים לעומק.

איך משלבים בין שתי האמונות

איך אם כן, עושים את השילוב בין האמונה העיונית לאמונה המעשית - מהי הנוסחה?

ראשית צריך לזכור שחוק הוא חוק נ-ק-ו-ד-ה! ואסור לעבור על החוק גם אם לדעתנו אין בו צורך – אך את ההגדרות המובאות בחוק צריך להבין בהקשר לסיבת החוק.

נביא לכך דוגמה: אדם שנוסע מעל המהירות המותרת נענש על כך, ולא יעזור לו אם יטען ואף יוכיח כי הוא נהג טוב, השולט ברכבו גם במהירות גבוהה - כולם שווים בפני החוק, והחוק לא זז ממקומו! אבל מה יקרה אם נהג אמבולנס או מכונית משטרה יצטרך לעבור את המהירות המותרת, לצורך מילוי תפקידו, האם תהיה זו עבירה על החוק? התשובה היא שאין זו עבירה על החוק, גם אם בלשון החוק לא צויין במפורש ההיתר במקרים כאלה, כיוון שאת גדר החוק צריך להבין בהקשר הנכון, ולא לנתק אותו מן הסיבה שאליה כיוון המחוקק. כך מצד אחד לא נפרצים הגדרים, ומן הצד השני לא נתפסים לקיבעון, ורק כך אפשר לשלב בין האמונה העיונית לאמונה המעשית מבלי שהאחת תבטל את השניה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן