לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כשדברים רעים קורים לאנשים טובים

כשדברים רעים קורים לאנשים טובים

אם אלוקים טוב, למה העולם כל-כך רע?

מאת

הרבה מהדברים שמטרידים אותנו לגבי דרכי ההשגחה, נובעים בעצם ממעשי האדם. אולם מה לגבי זמנים בהם נראה כאילו הרוע נובע ישירות מהאלוקים?

נניח שהרופא מודיע לכם, חס ושלום, שילדכם חולה בסרטן ממאיר וחשוך מרפא. ברור שהסרטן לא נגרם על-ידי בשר ודם, ונראה אם כך שהרוע נובע ישירות מאלוקים. במקרה שמדובר באדם רע הפוגע בילדכם, ייתכן שלא תהיו מסוגלים לסלוח לו, אולם לכל הפחות תדעו את מי להאשים - את רוע הלב האנושי. אולם, אם אלוקים פוגע בילדכם, זה פשוט יותר מדי, יותר ממה שאפשר לשאת.

ועדיין, ילדים קטנים ותמימים סובלים מדי יום. ותמיד אנו מוצאים את עצמנו שואלים את השאלה: כיצד יכול אלוקים הטוב להיות כה אכזר?

מה שמטריד אותנו הטריד גם את המנהיג היהודי הדגול, משה. והוא העז לשאול שאלה זו את האחד היודע את התשובה. אותה חוכמה נצחית נגישה גם לנו בספר שמות. כאן, לפי התלמוד, עוסק התנ"ך לראשונה בשאלה מדוע הצדיקים סובלים.

במבט ראשון, הפסקה עשויה להיראות סתומה:

"ויאמר [משה לה'] הראני נא את כבודך. ויאמר, אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם י-ה-ו-ה לפניך וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם. ויאמר, לא תוכל לראות את פניי כי לא יראני האדם וחי. ויאמר י-ה-ו-ה, הנה מקום אתי וניצבת על הצור. והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עוברי, והסירותי את כפי וראית את אחוריי ופניי לא ייראו" (שמות לג, יח-כג).

רוב בני האדם מפרשים פסוקים אלה כלשונם ומניחים, כי משה מבקש לדעת כיצד נראה אלוקים, ושאלוקים בתשובתו מביע סירוב להראות את פניו, אך מניח למשה להציץ בגבו האדיר.

זהו אבסורד, כמובן.

כשאני רואה תינוק שחולה בלוקמיה, כשאני רואה ילד קטן שסובל מאוד ואני יודע שהוא עומד למות בקרוב, אינני מבין מה אתה עושה.

התלמוד (מסכת ברכות ז, א) אומר לנו, כי משה לא ביקש "לראות" את אלוקים - הוא ידע שאין הדבר אפשרי. משה ידע כי לאלוקים אין גוף או כל צורה שהיא ולכן, לא ניתן לראותו בעיניים אנושיות. במקום זאת, משה ביקש "לראות" את "כבודו" של אלוקים, כדי שיוכל להבין את תוכניתו וכוונתו של השם. למעשה, משה אומר לאלוקים, "אלוקים, אני אוהב, מכבד ומוקיר אותך בכל דרך שהיא. אבל ישנם דברים לגביך שאינני מבין. כשאני רואה ילד עם שיתוק מוחין, כשאני רואה תינוק שחולה בלוקמיה, כשאני רואה ילד קטן שסובל מאוד ואני יודע שהוא עומד למות בקרוב, אינני מבין מה אתה עושה והייתי שמח להבין בצורה מעמיקה יותר את דרכיך, כדי שאוכל לכבד אותך באופן המלא ביותר שאתה ראוי לו".

אין זה מקרי שפסקה זו מופיעה מיד לאחר שה' מוחל לבני ישראל על החטא החמור של בניית עגל הזהב. ה' הוציא את בני ישראל מעבדות מצרים, חולל נסים מופלאים לנגד עיניהם, דיבר אליהם בהר סיני ואז, כשמשה עלה להר, בני ישראל גמלו לו על כל הטוב שעשה, בכך שדחו אותו ועשו להם פסל. אולם, כאשר כיפרו על חטא גדול זה, ה' לא רק סלח להם, אלא הגיב גם בתיאור מהותו, המבטאת רחמים מופלאים וחמלה מוחלטת.

בשלב זה מבקש משה לקבל מענה לקושיה וכאילו לומר, "אם זוהי האמת, האם אתה מוכן להסביר כיצד משתקף כבודך בסבלם של ילדים ובשגשוגם של רשעים? האם אתה יכול להעניק לי את המתנה של הבנת ההיגיון שבעניין?"

בקיצור, משה רוצה לדעת למה דברים רעים קורים לאנשים טובים.

תשובתו של ה' מכילה את מה שמשה - ואנחנו, הקוראים זאת אלפי שנים מאוחר יותר - זכאים לדעת.

לכן, הבה נביט בתשובתו בקפידה וננתח כל מילה מדבריו של ה'.

התמונה השלמה

"אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם י-ה-ו-ה לפניך".

השמות בהם ה' מזהה את עצמו הנם בעלי חשיבות עליונה. כאן, הוא משתמש בשם הייחודי בן ארבע האותיות, השם המפורש שאסור להגות, המתורגם לרוב כ- ה' (א-דוני). כפי שצוין קודם לכן, שם זה מסמל נדיבות וחמלה, בניגוד לשם "אלוקים", המתייחס לה' כאל שופט קשוח, אך הוגן. אם כן, ה' נוקב בשם הרחום והחנון שהוא רוצה להכריז בפני משה.

ברגע שנהיה מסוגלים לראות את התמונה השלמה נראה, כי הסבל הוא ביטוי לצדו הרחום של אלוקים.

בפסוק נאמר לנו כי "כל הטוב של ה'" ישמש עדות לרחמנותו ומשתמע מכך, כי גם אנו נשנה את תפיסתנו לגבי כאב וסבל, ברגע שנראה את ה"כל". כשאנו רואים רק חלק מהתמונה, אנו חושבים כי אלוקים אכזר, אולם, נקודת מבט רחבה ומקיפה יותר תאפשר לנו להבין מדוע, כל דבר הנראה בעינינו כפסק דין מחמיר, הוא למעשה ביטוי לאהבתו של אלוקים.

כלומר, ברגע שנהיה מסוגלים לראות את התמונה השלמה נראה, כי הסבל הוא ביטוי לצדו הרחום של אלוקים.

"וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם".

האם אלוקים אומר כי יעשה כטוב בעיניו, ללא קשר לצדק? לא, זה לא מה שהוא אומר. פירוש הדברים הוא: "אהיה רחום למי שאמצא לנכון ולא למי שאתה חושב שעליי להיות רחום. אגלה חמלה כלפי מי שאמצא לנכון ולא למי שאתה חושב שעליי לגלות חמלה כלפיו".

התלמוד (מסכת פסחים נ, א) מלמד, כי בעולם הבא הכל יתהפך. אנשים המצויים כאן בתחתית הסולם החברתי והמעמדי, יהיו מורמים שם מעם ולהיפך. הנקודה היא, שפעמים רבות השיפוט שלנו לגבי צדיקים וחוטאים הוא פשוט שגוי לחלוטין. רק בחיים שלאחר המוות נוכל לראות מיהם אכן הצדיקים האמיתיים.

הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות במאה ה-18, הסביר מה פירוש הדבר, באמצעות סיפור נפלא זה:

בבית מסוים גרו שני יהודים ומשפחותיהם. אחד מהם היה מלומד ומשכיל והשני היה פועל עני. מדי יום היה המלומד קם משנתו עם הנץ השחר והולך לבית הכנסת, שם למד תחילה עמוד אחד מהתלמוד. ואז, כפי שנהגו לעשות היהודים בעבר, הוא המתין מעט, התכוון בלבו אל השמיים ואמר את תפילות הבוקר בשקט ובאיטיות, עד שמחצית היום כמעט וחלפה.

שכנו, הפועל העני, גם הוא קם מוקדם בבוקר והלך לעבוד בעבודה מפרכת שאימצה את הגוף ואת הנפש בו זמנית. הוא עבד עד אמצע היום, עד שלא נותר לו זמן ללכת לבית הכנסת ולהתפלל עם הציבור בשעה היעודה.

כשהגיעה שעת הצהריים, עזב המלומד את בית הכנסת כדי לשוב הביתה, כשהוא מלא בתחושת סיפוק עצמי. הוא העסיק את עצמו בלימוד תורה ובתפילה וביצע בדקדקנות את רצון הבורא. בדרכו מבית הכנסת, הוא נהג לפגוש את שכנו, הפועל העני, כשהוא ממהר לבית הכנסת, שם דקלם את תפילות הבוקר בחופזה, בצער ובחרטה גדולה על האיחור.

הם נהגו לחלוף זה על פניו של זה וכשהפועל העני חלף ברחוב על פני שכנו, נפלטה מפיו מעין אנחה כבדה ועגומה, כשהוא מוטרד מכך שחברו כבר סיים את לימודיו ותפילותיו בנחת, לפני שהוא אפילו החל: "אוי ואבוי, אני רק עכשיו מתפנה ללכת לבית הכנסת והוא כבר סיים. לא עשיתי את זה כמו שצריך, אוי-יו-יוי!" בינתיים, היה פיו של המלומד מתעקל בחיוך לעגני ובלבו הוא היה חושב, "אדון עולם, ראה את ההבדל בין יצור זה לביני. שנינו קמים מוקדם בבוקר. אני קם ללמוד תורה ולהתפלל, אבל הוא...".

כך חלפו הימים, השבועות, החודשים והשנים. חייהם של כל אחד משני האנשים חלפו באופן שונה - לאחד היה החופש ללמוד תורה ולהתפלל, האחר היה משועבד לצורך לשאת בעול הפרנסה. מפעם לפעם, כאשר היו דרכיהם נפגשות, היה המלומד מחייך לעצמו בשביעות רצון והפועל היה נאנח.

כפי שחייב לקרות לכל בני האדם, המוות ביקר לבסוף את המלומד וזמן קצר לאחר מכן, גם את שכנו, הפועל. המלומד נקרא לפני בית הדין של מעלה כדי לתת דין וחשבון על מעשיו. "מה עשית בימי שנותיך?" קרא קול מלמעלה.

"אני אסיר תודה על חיי", השיב המלומד ביציבות, כשלא מעט גאווה בקולו. "כל ימיי עבדתי את הקב"ה, למדתי תורה והתפללתי בלב טהור".

"אבל", טען הקטגור של מעלה, "הוא תמיד לעג לשכנו, הפועל העני, כשהם נפגשו ליד בית הכנסת". ואז נשמע קול מלמעלה, "הביאו את המאזניים".

על כף אחת של המאזניים הניחו את כל התורה שלמד ואת כל התפילות שהתפלל, בשעה שעל הכף השנייה הניחו את החיוך המלגלג שריחף על שפתיו בכל פעם שפגש את שכנו. וראו זה פלא, משקל החיוך הלגלגני הטה את כף המאזניים והמלומד נמצא אשם.

לאחר שתם הדיון בעניינו של המלומד, הובא עניינו של הפועל העני בפני בית הדין של מעלה. "מה עשית בחייך?" שאל קול ממעל.

"כל חיי היה עליי לעבוד קשה כדי לפרנס את אשתי וילדיי. לא היה לי זמן להתפלל עם הציבור בשעה היעודה וגם לא היה לי הפנאי ללמוד הרבה תורה, כיוון שהיו לי הרבה פיות רעבים להאכיל", השיב הפועל בבושה ובצער.

"אבל", טען הסניגור של מעלה, "בכל פעם שפגש את שכנו המלומד, מעמקי נשמתו נפלטה אנחה כבדה. הוא הרגיש שלא מילא את חובותיו לקב"ה".

שוב הובאו המאזניים ומשקל אנחתו של הפועל הפשוט הטתה את הכף לטובתו והוא נמצא זכאי.

גם הרמב"ם התייחס לנקודה זו בספרו המפורסם 'משנה תורה' (הלכות תשובה ג:ב). בספר זה, המהווה את פאר היצירה של הרמב"ם בענייני חוק, הוא קובע, כי בעיני הקב"ה, מעשיו הטובים של אדם וחסרונותיו נשפטים בצורה איכותית ולא כמותית. חטא נורא אחד עלול לדון לכף חובה חיים שלמים של מעשים טובים, כפי שמעשה טוב אחד מיוחד יכול למחוק חטאים רבים. רק אלוקים יודע באמת מה נמצא בלבו של כל אדם ורק הוא יודע את ערכם האמיתי של מעשיו.

לכן, כשה' אומר למשה, "וריחמתי את אשר ארחם", הוא למעשה אומר, "אני יודע טוב ממך מי צדיק ומי רשע, מי ראוי ומי אינו ראוי. אל תתיימר לדעת טוב ממני".

 

***

 

"ויאמר, לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני האדם וחי."

אתם בוודאי שואלים את עצמכם, למה הוא מתכוון.

משה רוצה "לראות" את ה' ולהבין את דרכיו. אולם ה' אומר למשה, "כל עוד אתה בחיים, לעולם לא 'תראה' באופן מלא". כלומר, לא ניתן לראות את התמונה השלמה מנקודת המבט המוגבלת של העולם הזה.

תארו לעצמכם, שאתם עומדים כשאפכם דבוק לציור אימפרסיוניסטי. במקום אחד אתם רואים משיחות מכחול בצבע כחול מהמם, במקום אחר יש כתם שחור גדול ובאחר, כתם לבן. רק לאחר שתתרחקו מהציור למרחק של כמה מטרים, תוכלו לראות מה מצויר - ה"אירוסים" של ואן-גוך.

הדבר נכון באותה מידה, כשמדובר בהבנת תוכניותיו של ה'. לעתים אנו רואים את החלקים הצבעוניים והיפים, לעתים את החלקים האפלים, אך לעולם איננו מתרחקים מספיק כדי שנוכל לראות את התמונה השלמה. שכן, להתרחק מספיק פירושו לעבור אל העולם הבא.

קיומנו כאן על פני האדמה והבנתנו את המשמעות האמיתית של חיינו מוגבלים ביותר. זהו המסר של ה' למשה, אותו מסר שהוא נותן לאיוב, כשהאיש מוכה הייסורים מבקש להבין את הקורה אותו. ה' אומר, "העובדות שלפניך בעודך בין החיים, אינן מספיקות לשם רכישת ההבנה והידיעה אותן אתה חפץ".

שותפות עם אלוקים

"ויאמר י-ה-ו-ה, הנה מקום אתי וניצבת על הצור."

כדי לסייע למשה להבין את הסיבות לנוכחות הרוע על פני האדמה, אומר לו אלוקים לעמוד "אתו". ביטוי זה מזכיר רעיון דומה מספר בראשית, כאשר האדם נוצר לראשונה בצלם אלוקים. אדם מקבל תפקיד חשוב בהשלמת עבודתו של אלוקים, ההולם את גדולתו. נאמר לו שהוא יעמוד כשותף אקטיבי לצד האלוקים.

מדוע נאמר למשה לעמוד על צוּר (סלע)? כיוון שהמילה "צור" נגזרת מהשורש י.צ.ר. - שפירושו ליצור ולעצב. הצור מתייחס למטרתו של האדם על פני האדמה. כפי שאלוקים בורא, כך גם האדם. אכן, האדם בורא בצוותא, יחד עם ה', שותף למשימה של סיום הבריאה והבאת העולם לכלל שלמות.

כדי לתת לאדם הזדמנות למלא תפקיד זה, ה' הותיר את העולם במצב לא גמור בכוונה תחילה. העולם נוצר בלתי שלם. זוהי המשמעות למנוחתו של ה' בסוף היום השישי ולא עייפותו. הוא ללא ספק לא היה עייף! "וישבות ה'" - שביתה. פירושה, שה' הפסיק באמצע עבודתו. מדוע? כדי שלאדם תהיה הזדמנות לקחת חלק בשיפור ובעיצוב העולם, שיהיה לאדם מה להשלים. אלוקים מאפשר את קיומן של מחלות, כדי שהאדם יוכל לשחק תפקיד מרכזי במציאת התרופות. אלוקים מאפשר רעב, כדי שהאדם יוכל להיות מעורב בהמצאת שיטות חדשות בחקלאות. אלוקים מאפשר בצורת, כדי שהאדם יוכל להשתתף במאמצים להפוך את העולם למקום טוב יותר, על ידי המצאת שיטות השקיה חדשות, בניית סכרים ומפעלים להתפלת מים.

רוע הוא ביטוי של עולם שעדיין לא הגיע לכלל שלמות, הממתין לאדם שיבצע את חלקו ויסיים את העבודה.

מכאן, שהרוע בעולם הוא רק אינדיקציה לעבודה שעדיין נותרה בפנינו. רוע הוא ביטוי של עולם שעדיין לא הגיע לכלל שלמות, הממתין לאדם שיבצע את חלקו ויסיים את העבודה.

"והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עוברי, והסירותי את כפי וראית את אחוריי ופניי לא ייראו".

כאן ניתן למשה החלק החשוב ביותר בתשובת ה'. בכך שהוא אומר למשה שלא יוכל לראות את פניו, רק את גבו, ה' למעשה אומר למשה, שיהיה זה בלתי אפשרי עבורו להבין את האירועים בעודם מתרחשים. אולם לאחר מכן, במבט לאחור, ייתכן שיוכל להבין את אשר התרחש.

בשעה שאתם מתמודדים עם משבר, בעודכם נתונים בעין הסערה, אינכם מסוגלים להבין את מטרתו של ה' או את ההיגיון שבמעשיו. אולם, לאחר חלוף המשבר ובמבט לאחור, קיימת האפשרות להבין את דרכי השם.

כולנו יכולים לספר על אירועים בחיינו שנראו איומים כשחווינו אותם, אולם לאחר שבחנו אותם בשלב מאוחר יותר, היינו מסוגלים לראות שהם היו למעשה טובים. לדוגמה, אדם ממהר למטוס בשדה התעופה. בדרך יש לו תקר בגלגל והוא נלחץ, כיוון שהוא יודע שיחמיץ את הטיסה. הוא כועס על מזלו. באותו רגע, התקר הוא דבר רע בעיניו. הוא מחליף גלגל, נוהג בטירוף לשדה התעופה, אך ללא הועיל - המטוס כבר המריא בלעדיו. שעה לאחר מכן, הוא מגלה שהמטוס התרסק. כך שהתקר בגלגל, שאותו קילל רק לפני שעה, הפך להיות ברכה משמיים.

בתלמוד ישנו סיפור בלתי נשכח (מסכת ברכות, ס, ב), המלמד את העיקרון של "גם זו לטובה":

החכם הידוע בן המאה הראשונה, רבי עקיבא, בשעה שרכב על חמור דרך כפר קטן, לא הצליח למצוא מקום לינה בשום פונדק. הוא קיבל את המצב בשוויון נפש, מתוך הנחה שיש מטרה נעלה המסתתרת מאחורי כל קשייו. הוא חנה ביער שליד העיירה, מרוצה לפחות מכך שיש לו נר לאורו יוכל לקרוא ומכך שהתרנגול שלו עמו, להעירו בבוקר. אולם תוך זמן קצר נפלו עליו צרות נוספות - חמורו ברח, התרנגול שלו נטרף והנר שלו כבה. אולם, כיוון שהיה זה רבי עקיבא, הוא השלים בסבלנות עם גורלו.

בבוקר המחרת, בשובו לעיירה, מצא רבי עקיבא שכנופיית רוצחים טבחה באוכלוסייה כולה. לפתע, הוא הבין כל אחד מהקשיים שעמדו בפניו: "אם הייתי מוצא מקום לינה, הייתי נרצח. אם הנר היה דולק, הם היו רואים אותי. התרנגול היה קורא והחמור היה נוער. כעת אני מבין שכל מה שקרה לי - היה לטובה".

האשליה של טוב ורע

מאחורי השאלה, "מדוע דברים רעים קורים לאנשים טובים?", מסתתרות תכופות הנחות בסיסיות שגויות. שכן, מה שאנו תופסים כדבר "רע" עשוי, למעשה, להיות הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לאנשים שונים.

אני מכיר מולטימיליונר שפוטר מעבודתו הראשונה כפקיד דואר. כשלא הצליח למצוא עבודה, הוא נאלץ לפתוח עסק עצמאי. כיום הוא אומר, "הצלחתי רק בגלל שפוטרתי".

אני מכיר בחור צעיר שבתור סטודנט היה כה מוטרד מעזיבתה של חברתו, עד ששקל ברצינות להתאבד. ברור שהוא היה סבור כי זוהי הטראומה הגדולה ביותר של חייו הצעירים. ביליתי עמו לילה שלם, שוחחתי עמו בהגיון וניחמתי אותו.

עשרים שנה לאחר מכן, נתקלתי שוב בבחור צעיר זה. "זוכר אותי?" הוא חייך.

"בטח. אתה חייב לי לילה של שינה", אמרתי.

"חזרתי לספר לך את סוף הסיפור", אמר, והוא סיפר לי מה קרה לו מאז. חייו היו מלאי ברכה: הייתה לו אישה וילדים יפים והוא היה מאושר מאוד. בינתיים, הבחורה שלמענה שקל לסיים את חייו הפכה לאלכוהוליסטית ובפעם האחרונה ששמע אודותיה, היא נישאה והתגרשה שלוש פעמים.

כך שבסופו של דבר, במבט לאחור, הוא הבין שכתוצאה מהפרידה ה"טרגית" שלו, הוא הרוויח. כמובן שכשהיה שבור מהפרידה וניסיתי לומר לו שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, הוא לא יכול היה להקשיב לי, שלא לדבר על כך שלא יכול היה להבין מדוע מצב זה עדיף.

ספר הזוהר מציין, כי כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד".

ספר הזוהר, המהווה את עיקרי המיסטיקה היהודית, מציין כי כאשר ה' ברא את העולם, הוא הצהיר שהעולם "טוב מאוד". אולם כשאנו מתבוננים בעולם, כשאנו בוחנים את ההיסטוריה וצופים בחדשות (מקומיות או עולמיות), אנו מתקשים מאוד להסכים עם הצהרה זו של הקב"ה.

ספר הזוהר מציין, כי ה' נותן לנו רמז בשם שהוא בוחר למען אדם הראשון - אדם. המילה אדם מורכבת מאותן אותיות כמו המילה "מאֹד" ("מאוד" בכתיב חסר), אולם בסדר אחר. יתרה מזאת, טוען הזוהר, אדם הוא ראשי תיבות של שלושת אבני הבניין של ההיסטוריה האנושית. א', בתור האות הראשונה של האלפבית, מייצגת את תחילתו של המין האנושי עם אדם הראשון. ד' מייצגת את דוד המלך - פסגת ההיסטוריה היהודית. מ' מייצגת את המשיח שיביא את העולם למצב הנכסף של שלמות.

כשנגיע בסופו של דבר לאותו שלב בהיסטוריה המיוצג על ידי האות מ' - ימי המשיח - נהיה מסוגלים לראות את כל אשר התרחש לפני כן במשך כל הזמנים, החל מ-א' של תקופת אדם, דרך ד' של דוד המלך וביחד עם אלוקים, נוכל גם אנו להצהיר כי העולם לא רק טוב, אלא טוב מאוד.

כפי שאמר זאת סירן קירקגארד, "את החיים ניתן להבין רק במבט לאחור, אך יש לחיות אותם עם הפנים קדימה".

סיכום

חילופי הדברים התנ"כיים בין משה לה' מלמדים אותנו להיזהר מהנחות שגויות, המובילות אותנו להטיל ספק בכך שאלוקים הוא טוב.

למעשה, משה אומר לה', "אלוקים, אני רוצה לכבד אותך באופן מלא, אולם חוסר ההבנה שלי את דרכיך מפריע לי. כיצד אוכל לכבד אותך לחלוטין כשאני רואה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?"

אלוקים משיב, "חכה רגע, אני לא מקבל שתיים מהנחות היסוד שלך".

"איזה הנחות?"

"הנחה מספר אחת, אל תזדרז כל כך לקרוא לאנשים מסוימים צדיקים ולאחרים רשעים, כיוון שאינך יכול לדעת לבטח. הנחה מספר שתיים, כשאתה אומר שטוב להם או שרע להם, האם אתה בטוח בהגדרות שלך? האם אתה בטוח שאתה יודע על מה אתה מדבר? התשובה היא לא. ואינך יכול להיות בטוח, כיוון שאינך יכול לראות את פניי. תוכל לראות אותן רק במבט לאחור. במבט לאחור, דבר נורא יכול להתברר כדבר הטוב ביותר. לפעמים יידרשו לך שנים כדי לראות. לפעמים לא תראה לעולם, לפחות לא בעודך חי על פני האדמה".

מה שמטריד אנשים כה רבים הוא, שפעמים רבות גם במבט לאחור הם אינם מצליחים לראות ולהבין בבהירות גדולה יותר.

עם זאת, מה שמטריד אנשים כה רבים הוא, שפעמים רבות גם במבט לאחור הם אינם מצליחים לראות ולהבין בבהירות גדולה יותר. ההתבוננות לאחור עשויה לשפוך אור על דברים רבים, אולם תכופות היא עדיין מותירה אותנו עם שאלות רבות הנותרות בלתי פתורות. מה באפשרותנו לעשות אז? האם פירוש הדבר שנסיים את חיינו עלי אדמות עם בעיות שלעולם לא ייפתרו, פצעים שלעולם לא יחלימו, מעשי אכזריות שלעולם לא יוסברו, אי צדק שלעולם לא יתוקן?

זה קל לומר, "בסדר, הוא פוטר מעבודתו. הוא ימצא עבודה שיאהב יותר - זה לא כל כך נורא". אבל כשאנו רואים מישהו הגוסס באיטיות מסרטן, כשכל נשימה גורמת לו סבל איום, אין זה קל - זה כמעט בלתי אפשרי - לומר, "גם זו לטובה".

אישה אחת אמרה לי, "בעלי חלה, נשאר חולה כל ימיו ואז הוא מת. מה טוב בזה? אל תגיד לי לחכות לסוף הסיפור. ראיתי את סוף הסיפור - הוא מת".

ועדיין, ה' אומר לנו, "כי לא יראני האדם וחי". איננו יכולים לראות את התמונה השלמה גם ברגע המוות. מוות הוא השער למה שנמצא מעבר - ותיאור זה עצמו מזכיר לנו שישנם דברים נוספים לאחר מסענו על פני האדמה. נראה שה' אומר לנו כי מה שעדיין לא התבהר במהלך חיינו כבני תמותה, עשוי להתבהר ברגע שנתברך בנקודת המבט של הנצח.

אנשים המתאבלים על אהוביהם עלולים להתקשות להתייחס אל המוות כאל משהו חיובי - עבורם הוא מייצג אובדן מכאיב ביותר. אולם עבור המתים, המוות אינו בעיה, אלא פתרון לבעיה. עבור האדם הנפטר, המוות הוא תחילת כל התשובות.

*קטע מתורגם ברשות מתוך ספרו החדש של הרב בלך, הדן בתגובות המסורתיות לשאלת הסבל.

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 43 תגובות ב-42 דיונים

(42) אבא יהודי, 21/10/2015 04:48

יישר כח!

(41) שרה, 20/10/2015 11:14

מה לגבי הצד שבוחר לעזוב?

מאמר מחזק במיוחד!! תבורכו.. כהמשך לסיפור עם הסטונדט אני שואלת מהצד של הבחורה.... מה לגביה?? האם יש טוב בזה שהיא נפרדה ועברה חיים כאובים כאלא??

(40) אנונימי, 11/6/2013 10:03

סבל בלי סיבה

אבל למה רבי עקיבא נרצח לבסוף במוות אכזרי כל כך? לדעתי אין סיבה לסבל

(39) חגית, 27/3/2011 15:16

אבל...

בס"ד לא נראה לי שהבנתי את סוף דבריך, רציתי להבין עוד את חוסר ההבנה שלנו על הסבל הנורא שפוגע בחפים מפשע .לא בטוח שלמישהו יש הסבר ידע והבנה מהן תוכניותיו של ה' בדיוק. הכאב הוא כאב לעיתים רואים עין בעין את ישועתו בתוך צערנו ואסוננו, אך לעיתים "וידם אהרן" אין מילים רק תדהמה וצער גדול. שנזכה שה' יאיר לנו יותר את דרכיו שנזכה להתחבר ולחבר ולא להתרחק ולפחד.

(38) רעות 18, 11/7/2010 12:44

תודה.

כל הכתבות באתר מדהימות אותי כל פעם מחדש. זו הייתה כתבה מאירת עיניים ומחזקת, כפי שהגיבו כאן לפניי, ונהנתי לקרוא, קראתי כל מילה בציפיה למילים הבאות אחריה. גרמתם לי לחשוב על דברים שחוויתי, כמו פרידה, ושאר דברים, אשר לימדו אותי דברים וחיזקו אותי. גם מהדכאון שנפלתי אליו - בסופו של דבר למדתי דברים. אני מניחה שמכל דבר בחיינו - בין אם הוא "טוב" או "רע", אנו לומדים דבר מה אשר יעזור לנו להתמודד עם המשך חיינו. לא הכל טוב - אבל הכל לטובה ! D:

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub