לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לולא האמנתי

לולא האמנתי

אלול קורא לי לשינוי, להיכנס למקומות שברחתי מהם, לבחון את הדברים שהתחלתי או הבטחות שהבטחתי, ולא סיימתי, ולא קיימתי.

מאת

חזרנו הביתה.

היה חופש נהדר, וטוב שהיה.

מנסים לנצל את ימיה האחרונים של החופשה,

למרות שעל השולחן כבר מונחים ספרי הלימוד המחברות והעטיפות.

סוף שנה ותחילת שנה, אצל הילדים שלנו זה הכי שקוף, כי יש שמתחילים ללכת לגן, או אולי לבית הספר ולחטיבה או לתיכון, אבל אצלנו המבוגרים, זה לא ממש קיים, ואנחנו מהלכים בתוך הזמן, בתוך שגרתו, ורק החגים או תחנות אחרות גורמות לנו להרים עיניים בהפתעה, ולגלות כי עוד שנה עברה.

והנה אלול בא אלינו, בפסיעות חרישיות.

שקט ועדין כזה, פנימי ורגיש, נחבא קצת בצילו של ספטמבר.

כל כך נחבא שצריך רמזים בשבילו, שצריך להודיע על נוכחותו,

ובוקר בוקר עולה תקיעת שופר מחלונותיו של בית הכנסת.

גם בפרשת השבוע, טמון תוכן פנימי שקשור לזמן, לזמן אלול ולהתחדשות ולשינוי.

הפרשה עוסקת בין השאר בענייני מלחמה, ועל הפחד מפניה.

ישנה כמובן האפשרות להדחיק, או להרגיע שיהיה בסדר, אבל משה נותן לפחד ולחששות מקום. כי אם לא מדברים על הפחד, הוא גדל ותופס את כל המקום, הדיבור עליו, הדיבור איתו, נותן לו את ממדיו האמיתיים כמו חית החושך של אורי אורלב,

'שֽׁאוֹר הַפַּנָּס נִכְנַס לְתוֹכָהּ וּפִזֵּר אוֹתָהּ לְכָל הַצְּדָדִים'.

יש כאלו שנמצאים בעיצומו של תהליך וחוששים שהמלחמה תגרום לכך שלא יזכו לסיים אותו, האיש ש'נָטַע כֶּרֶם', ש'אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ', ש'בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ' קבוצת האנשים הזו משוחררת לביתה.

זהו פחד הגיוני והוא לגיטימי. אילו איתותים ממנגנון ההגנה שאלוקים צייד אותנו, כדי שנשקול, שנבחן, ושלא נקפוץ קדימה בפזיזות.

אבל יש פחד אחר, פחד משתק, עוד לפני הקרב, עוד לפני הסכנה, פחד מהתמודדות, אי רצון להגיע להתמודדות.

שלא רוצה לחוות שוב את התחושה החמוצה של הלוּזר, של הלא מצליח, שלא רוצה להיזכר בדברים שאף פעם לא מומשו או שהצליחו לבא לידי סיום, עדיף להישאר ולשבת באזור הנוחות.

אז גם אנשים שכאלו, מוזמנים לעזוב את השורות, "מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (דברים כ':8)

בחסות אנשי הכרם, החתנים הטריים ובעלי הבתים החדשים, קלונם לא נחשף ברבים.

זה לא שאמרתי שהחיים הם קרב, אבל לפעמים גם לי עולה התחושה הזאת של ייאוש ורפיון שככה אני, לא יכולה לא מסוגלת ואין מה לעשות.

אלול קורא לי לשינוי, להיכנס למקומות שברחתי מהם, או בקשתי להתעלם, לבחון את הדברים שהתחלתי או הבטחות שהבטחתי, לעצמי ואולי לאחרים, ולא סיימתי, ולא קיימתי.

מפרק את חוסר אמונה בכוח החידוש של הנשמה, בשפע של הזרימה וההתחדשות שמעולם לא מפסיק לנבוע מתוכה, בכוח הזה שנמצא בתוכי, ורק כוסה קצת באבק.

נכון צריך קצת אומץ, זה לא תמיד קל, לפעמים כמו בקרב מגע מקבלים קצת מכות, נופלים ומתלכלכים באבק.

"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי" (תהילים כז':13) אומר דוד המלך, במזמור שנהוג לאומרו בכל יום בחודש אלול בוקר וערב, דוד האיש שנפל וקם, ושוב חזר ונפל ושוב קם, לולא האמנתי בכוחות שיש בי, לא הייתי מצליח.

"לוּלֵא"- אותיות אלול: מכוח האמונה בכוח הזה, אקום לעשות את השינוי, לא גדול, לא דרסטי,

ממש כמו אלול

שקט ועדין כזה,

פנימי ורגיש,

נחבא קצת בצילו של ספטמבר.

24/8/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub