לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




5 דקות הפרידו בין בתי לבין פציעה נוראית

5 דקות הפרידו בין בתי לבין פציעה נוראית

בעודי חושב על מה שקרה, ואפילו גרוע יותר – על מה שהיה עלול לקרות, חשתי משהו בלתי צפוי לחלוטין: תחושת רוגע עזה.

מאת

סקרתי את מה שנשאר מחדר השינה שלה. אילו היה זה קורה רק חמש דקות אחר כך, הייתה שרה, בתי בת השלוש, שוכבת במיטתה. חמש דקות.

לא מזמן עברנו לבית משלנו, והחלטנו שהחדר הקרוב ביותר לאמבטיה יהיה של שרה. קישטנו אותו בוילונות ורודים ובמצעים תואמים, ויצרנו חדר מתוק ומתאים לילדה קטנה. לא ידענו שדוּד-החימום (הבוילר) נבנה בתקרה בדיוק מעל למיטתה.

כפי הנראה, כבר בבוקר פקע אטם הביטחון של הדוּד, ואִפשר למים הרותחים לזלוג באיטיות אל תקרת הגבס העבה שמתחתיו. במשך היום התקרה ספגה את המים והתרככה אט אט. בערב היא הייתה כמו קרטון עבה ספוג במים.

כששמעתי את הקריסה, שרה כבר סיימה ללבוש פיג'מה והחלה לצחצח את שיניה

כששמעתי את הקריסה, שרה כבר סיימה ללבוש פיג'מה והחלה לצחצח את שיניה. המראה שקידם את פני כשנכנסתי לחדרה היה הרס וחורבן. התקרה הספוגה לא הצליחה לעמוד יותר במשקלה, וקרסה. המיטה הורודה והיפה – אותה מיטה שבעוד כמה רגעים הייתה אמורה להכיל את בתי החובקת את בובתה – הייתה ספוגת מים רותחים ומכוסה בשברי גבס גדולים. השטיח נהרס, כולו היה ספוג מים וזרוע אבקת גבס שחוק. בתקרה נפער חור שמכל עבריו זרזפו זרמי מים עדינים. לשונות ורדרדות של חומר בידוד השתלשלו מהחור, תואמות באופן גרוטסקי לוילונות הורודים והמטונפים.

אחרי שהתקשרתי אל מוקד החירום של חברת הביטוח, הנחתי את השפופרת וניגשתי לבחון את הנזק. בעודי חושב על מה שקרה, ואפילו גרוע יותר – על מה שהיה עלול לקרות, חשתי משהו בלתי צפוי לחלוטין: תחושת רוגע עזה.

השקט שבעין הסערה

די אם אומר ששלוות הנפש שלי אינה מהמפורסמות. אני טיפוס מאוד גבולני, מאורגן ויעיל מטבעי. אני מתכנן דברים בזהירות ומצפה מהם להתנהל באופן חלק. למה אתה מתכוון שאיבדתם את ההזמנה שלי לפיצה? צלצלתי לפני 30 דקות ויש לי ילדים רעבים במכונית! איך יתכן שהקובץ שלי נמחק? גיביתי את המחשב פעמיים!

כשמשהו לא מתנהל על פי המתוכנן, הרגשות שאני חווה אינם משהו הייתי מתאר בתור זרימה וקבלה רגועה. צער, כן, רוגז, בודאי, כעס, בלי ספק. אבל שלווה? לעולם לא.

במהלך הימים העמוסים הבאים עמדו בפני הזדמנויות רבות לכעס. התמודדתי עם זרם בלתי פוסק של שמאים, קבלני בניין, שרברבים ומתקיני שטיחים. ובכל זאת, כל זה היה מלווה למרבה הפלא, באותה תחושה של שלווה ממוקדת.

אולי זה פשוט היה עניין של פרספקטיבה, איפוס פתאומי של סדר העדיפויות שלי. המודעות שלי לאסון שהיה עלול לקרות, אפשרה לי להבחין בחדות באמיתות הברורות. חדר שינה, לא משנה כמה יפים הוילונות שבו, הוא פשוט מקום לישון. רכוש, אפשר להחליף וכסף, אפשר תמיד להרוויח. אבל כמה הייתם משלמים תמורת ילד בריא?

האם אלוקים אחראי על הבוילר שלי אבל ממש לא קשור לפיצה?

כל זה נכון, אולם תחושת הרוגע שהרגשתי נבעה ממקום עמוק יותר. איכשהו ידעתי, בוודאות גמורה, שהכול הגיע היישר מאלוקים. הוא, בחוכמתו האינסופית, גזר שהתקרה שלנו תקרוס. והוא, ברוב רחמיו, דאג שבאותו רגע הבת שלי תצחצח בבטחה את שיניה. הכל חלק מהתוכנית שלו, ניסיון שממנו אני אמור לצמוח.

בוקר אחד, כשחיכיתי לבואו של מתקין השטיחים, עלתה בי מחשבה. מה כל כך מיוחד בכמעט-פגיעה של תקרה נופלת? במה זה שונה מההזמנה האבודה שלי לפיצה? האם אלוקים אחראי על הבוילר שלי אבל ממש לא קשור לפיצה?

בריאה ונורה חשמלית

קל ליפול למלכודת החשיבה שהעולם הוא כמו צעצוע על קפיץ. מובן שאלוקים ברא אותו, אולם מאז הוא ממשיך מעצמו. אלוקים ודאי עסוק כרגע בעניינים חשובים יותר, וודאי הוא צריך לטפל בדברים משמעותיים יותר מהפיצה שלי.

הבנה בסיסית בהשקפה היהודית היא ההכרה שהבריאה אינה כמו צעצוע על קפיץ, אלא כמו נורה חשמלית. כל עוד הזרם ממשיך לזרום, הנורה ממשיכה לדלוק. ברגע שהחשמל ייפסק או שהמעגל ייקטע אפילו לרגע - האור יכבה. הבריאה נתמכת בזרם בלתי פוסק של אנרגיה אלוקית. כשמדברים על קיום, אין דבר כזה 'אינרציה'. לקיום שלי ברגע זה בזמן, אין השפעה על המשך קיומי בשנייה הבאה.

הבריאה אינה אירוע חד-פעמי; אלא התרחשות מתמשכת. בכל נשימה שאני נושם, אני מתקיים רק משום שמקורו האינסופי של הקיום רוצה שאני אהיה. אלוקים נמצא כאן ועכשיו, הוא נוכח, הוא מעורב מקרוב והוא מקיים בכל שנייה ושנייה את כל היבטי היקום, מהמאסיבי ועד למיקרוסקופי. ומכיוון שהוא אינסופי, אין דבר שמתקיים ללא אחזקתו השוטפת.

הפרספקטיבה שלי על מעורבות האלוקים בשמירה על בתי מנזק, אפשרה לי לשמור על שלווה. אבל האירוע הזה היה באמת חריג, ואני יכולתי לראות בו בבירור את יד ההשגחה שאינה טועה לעולם. ברור שאלוקים מנהל את המופע כשמדובר בדברים הגדולים. אבל אלוקים אינו מדבר אלינו רק דרך הדברים הגדולים שבחיים; הוא לוחש באוזננו דרך כל הזמנה אבודה של פיצה ודרך כל קובץ שנעלם מהמחשב.

לחיות כיהודי משמעותו להתמקד באלוקים כנוכח בחיי היומיום שלנו, להכיר בכך שאלוקים אחראי על כל מה שקורה, מחסר המשמעות לכאורה ועד לרציני לחלוטין. אלוקים מנהל את העולם. הוא אוהב אותי. הוא דואג לי. הוא תמיד אתי והוא דוחף אותי בעדינות לצמוח. הבנת הרעיונות הללו, והמאמץ להטמיע אותם, הם המפתח ליצירת מערכת יחסים בוטחת עם אלוקים, ותחילת קבלתם של כל אתגרי החיים, קטנים כגדולים, בשלווה.

20/11/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) רויטל, 21/11/2011 11:16

מה שקרה

אני מזדהה עם נושא ההשגחה האלוהית,אבל שהשם ישמור, מדוע לעיתים וחס וחלילה קורים גם דברים נוראים כמו לפני כחודש,שילדים שיחקו בגפרורוים וילדה אחת נשרפה? זה כאב לב !!!!!!!!!!!11

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub