לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לשאול את השאלות הנכונות

לשאול את השאלות הנכונות

למדתי כל כך הרבה על דילמות פילוסופיות בסוגיית הדברים הרעים שקורים לנו בחיים, ועדיין הייתי כל כך לבד – מאמציי למצוא משמעות בסבל.

מאת

התעוררתי עם כאב חד בצידו השמאלי של ראשי. התבוננתי סביב ולא זיהיתי את המקום. הדבר המוכר היחיד היה אמא שלי, שישבה על כיסא מתכת כשרגליה על מיטתי. אבל אפילו אותה כמעט שלא הצלחתי לזהות. פניה היו חרושות פחד ועצב, ושפתיה הסדוקות קפוצות בחוזקה, כאילו שהיא מנסה ביודעין לא לבכות מתוך שינה.

"אמא", אמרתי במבוכה, "איפה אני?"

עיניה נפקחו ולרגע היא נראתה אבודה. "את רוצה לומר לי שאת לא זוכרת?" היא שאלה, מופתעת בבירור.

"לא, איפה אני?"

היא קמה לסדר את השמיכה שלי. "את בבית החולים, חמודה. מכונית פגעה בך."

לא זכרתי כלל שמכונית פגעה בי או שלקחו אותי לבית החולים. הדבר האחרון שאני זוכרת מאותו יום (אם זה בכלל היה אותו יום?) זה שישבתי בקפטריה של המכללה וניסיתי בחוסר הצלחה ללמוד למבחן.

"אני בסדר?" שאלתי בדאגה ובחנתי במהירות את גופי.

אמא שלי נשמה עמוק ודברה לאט, כאילו שכל מילה תוכל להגן עלי מקודמתה. "העור שלך נקרע מחלק גדול מהרגל, והברך שלך התרסקה."

באחד הימים תצליח הפיזיותרפיה לחזק את הברך, אולם לא יהיה ביכולתה לחסוך לי את שבועות התהייה הארוכים

הבטתי ברגלי שהייתה מכוסה בשמיכת בית חולים צהובה והרמתי את הכיסוי. הרגל הייתה עטופה בתחבושות שהגנו עליי ממה שמונח תחתיהן.

"אז מה עושים?" שאלתי.

אנחנו מעבירים אותך לבית חולים אחר בשביל הניתוח.

הועברתי, ושלושה וחצי שבועות אחר כך עברתי ניתוח להשתלת עור. פיקת הברך שלי אוחתה בסיכות. ואני יצאתי מבית החולים עם רגל מעוותת וברך שברירית. אמנם באחד הימים תצליח הפיזיותרפיה לחזק את הברך שלי, אולם לא יהיה ביכולתה לחסוך לי את שבועות התהייה הארוכים שיגיעו אחריה.

בנוסף לפציעתי סבלתי מזעזוע מוח חמור. מאוחר יותר אודה על כאבי הראש החדים הללו ועל השכחה הזמנית. הם דחו את הסוגיות הדתיות הגדולות שבסופו של דבר יטרדו את מנוחתי. בסוף, הייתה זו חתונתה של חברה טובה שהעלתה את התהיות. חברותיי הלכו לרקוד עם הכלה והותירו אותי יושבת ליד השולחן, עם רגל הנתונה בקיבוע מפיברגלס, ומונחת על כיסא סמוך. ישבתי שם, קצת מקשיבה למוסיקה הסוערת, אבל בעיקר מרגישה בודדה לגמרי. ואז, בשיא הדיכאון, הרשיתי לעצמי לשאול: למה אלוקים עשה לי את זה? האם לא הייתי בסדר?

הייתי זקוקה נואשות לתשובות כלשהן. למזלי, כבוגרת חוג לפילוסופיה, היו לי כלים מתאימים כדי להתחיל בבירור. סקרתי את כתביהם של רבי סעדיה גאון, רמב"ם ואחרים, וליקטתי מתוכם חומר רב, אבל משהו עדיין היה חסר לי. למדתי כל כך הרבה על אמונה ועל דילמות פילוסופיות בסוגיית הדברים הרעים שקורים לנו בחיים, ועדיין הייתי כל כך לבד. כולם סביבי תפקדו כאילו ששום דבר לא קרה... ובכל זאת משהו קרה. והפילוסופים שלי לא יכלו להרחיק את הכאב.

רק הוגה דעות יהודי מיוחד הצליח להסביר לי את הסיבה שבגינה החיפוש שלי אחר תשובות הותיר אותי בתחושת ריקנות וקור. היה עליי להבין ששום תשובה אינטלקטואלית לא תספק אותי לעולם. מה שאני צריכה הוא להשלים ולקבל את המציאות באהבה, ולא לחפש אחר פתרון אינטלקטואלי מספק. היה עליי להבין שאנחנו צריכים לראות במצבים מעין אלה איתותים מאלוקים, ולא עונשים; שזו הדרך של אלוקים לנסות לומר לנו משהו.

הרב יוסף סולוביצ'יק, איש הגות מהמאה ה-20, מתאר במאמרו קול דודי דופק, שני סוגים שונים של אנשים – איש האמונה ואיש ההלכה. איש האמונה מגיב לאסון בשאלות. הוא שואל כיצד אלוקים שכולו טוב יכול לעשות רע. הוא מוצא פתרונות לתהיותיו, אולם הפתרונות הפילוסופיים אינם מתייחסים לסוגיה האמיתית.

אם נקבל את מה שקורה כמסר מאלוקים, נוכל להתחיל לשאול, מה צריכה להיות התגובה שלי?

איש ההלכה מגיב בצורה שונה לגמרי. הוא לא שואל למה? הוא שואל מה? הוא לא חוקר את ענפיו הפילוסופיים של הרע, דבר שאינו מועיל לצמיחתו כאדם, אלא שואל: מה אני יכול לעשות כדי להתמודד עם הרע הזה? כיצד עליי להגיב אליו?

איש ההלכה יוצר מהסבל שלו ניסיונות שמשנים את חייו; בעוד שאיש האמונה יושב על ספת העור החומה שלו וממשיך לתהות. אם נקבל את הסבל כמסר מאלוקים, נוכל להתחיל לשאול את שאלותיו של איש ההלכה: מה צריכה להיות התגובה שלי? רק אז נשתחרר מהאסון; רק אז נוכל למצוא משמעות בסבל; ורק אז נוכל לחוש בידו האמיתית של הא-ל.

אז זה מה שעשיתי. התחלתי לשאול את עצמי שאלות חדשות: מה אני יכולה לעשות עם ההתנסות הזאת? איך אני יכולה להפוך אותה לכוח חיובי בתוכי ובעולם בכלל?

התשובות לשאלות הללו לא היו פשוטות. הן דרשו הבנה עמוקה של עצמי ושל מערכת היחסים שלי עם אלוקים. בכל אופן, ההבדל בין החיפוש הזה לחיפוש הקודם שלי, הוא בכך שהחיפוש הזה הביא לי את מה שבאמת חיפשתי מההתחלה: קשר עמוק יותר עם אלוקים.

בסופו של דבר, כבר לא הרגשתי עוד בודדה.

21/8/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) אנונימי, 23/3/2012 20:03

תודה

(4) ורדית בנימין, 22/8/2011 07:42

תודה רבה על השיעור הזה

אמנם קשה להגיע לענווה הנדרשת כדי לומר - אינני מבינה את דרכיו של הקב"ה אך מקבלת אותם כפי שהם ומחליטה להתמודד עם מה שיש - אך מסתבר שכל דרך אחרת - היא קשה וכואבת יותר. תודה לך על החיזוק והלוואי שנשמע ממך בשורות טובות

(3) י.ע., 22/8/2011 06:15

מהמם!

בין השורות של המאמר אפשר להרגיש את כל מה שעבר עלייך עד שהגעת למצב שאת נמצאת בו היום. את כל הסבל והשאלות שעברת. בהחלט מאמר מרגש ומחזק.. שבע"ה הקב"ה יתן לך את הכוחות להתמודד עם כל השאלות והסיטואציות שתתקלי אליהם בחיים.

(2) מדענית, 21/8/2011 11:57

מאמר חכם ומלמד! למדתי המון! תודה לך

(1) תחיה פישר, 21/8/2011 11:22

יישר כח!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub