לא מזמן גיליתי שהחיים מלאים בסיטואציות שונות. רגעים באים והולכים, ומצבים משתנים לנגד עיניי ללא הפסקה. מצבים שונים אותם אני מייד מקטלגת במוחי כטובים או רעים, נעימים ונוחים או מטרידים ואפילו הרי אסון. מיד גם מתלווה למחשבה עליהם תחושה שתואמת לתווית שהחלטתי להדביק לאותה המחשבה.

ערב אחד בעודי שוכבת נינוחה במיטתי, משוטטת כהרגלי ברשת, בעלי הודיע לי שאצטרך להסיע למחרת בבוקר את בני בן ה-18 לבית-הספר. אציין שמאז שבני טל קיבל רישיון נהיגה, נטל ההסעות הורד מעליי, והייתי חופשייה להתעורר בכל שעה שאבחר. אודה שהרגשתי אי נוחות מהמחשבה שפשוט אין לי ברירה ואצטרך להתעורר מוקדם. גם כעסתי על טל שבמובן מסוים הוא אינו מתחשב בי, ואפילו אינו טורח לנסוע בתחבורה הציבורית או לבקש מאחד מחבריו טרמפ לבי"ס.

כן, אז שוב אני מוצאת את עצמי עסוקה בי. אני ואני, ומה טוב לי ומה נח לי.

שוב אני מוצאת את עצמי עסוקה בי. אני ואני, ומה טוב לי ומה נח לי

עצרתי לרגע את שטף המחשבות, ואמרתי לעצמי: "רגע אחד אתי, יש לך פה הזדמנות, הזדמנות פז להיות עם הבן שלך, עם הילד שאת כל-כך אוהבת ומעריצה. כך, לבד במכונית, רק את והוא נוכחים. אין לך הרבה הזדמנויות כאלו. חפשי ומצאי ותפיקי מכך את המיטב...."

בצפייה ליום המחרת, שקעתי בשינה עמוקה ומתוקה. בבוקר, בעוד טל ואני נוסעים לכיוון בי"ס, פתחתי בשיחה:

"מה קורה בן שלי"?

הוא ענה בחטף: "הכל בסדר".

"יופי מתוק שלי. תגיד, השלמת עם אורן?"

בני חייך בחצי פה ואמר: "הכל בסדר אמא, אל תדאגי".

הבטתי בו, וליבי נמס. אמרתי לעצמי שאני פשוט חייבת לתת לו משהו, להעביר לו איזה מסר. פניתי אליו ואמרתי: "אתה יודע מה בן שלי, אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי בחיי, הוא שהתקשורת הבינאישית מהווה מרכיב מכריע בכל מערכת יחסים. לא משנה הסיטואציה בה תמצא, אם זה בן-הזוג, חבר, אחות או הבוס בעבודה, תזכור תמיד, שחשוב להעביר במילים את מה שאנחנו מרגישים ועל מה אנו חושבים. לתקשר, לדבר ולהעביר מסרים בצורה הכי ברורה. זאת מכיוון שלאדם העומד מולנו אין, במקרים רבים, ולו מושג קלוש מה בדיוק אנחנו מרגישים.

"ברגע שאתה נעשה מודע לעובדה פשוטה זו, אתה הופך להיות רגיש יותר. אתה מבין שלאדם העומד מולך עשויות להיות רגשות ומחשבות שונות משלך. אתה לא לבד בעולם ילד, אתה חייב להיות ער לכך.

"אתה יודע", המשכתי, "אבא ואני בצעירותנו, התווכחנו ורבנו אינספור פעמים, אבל תמיד היינו ונשארנו חברים. היכולת לתקשר תמיד הייתה קיימת, ושתדע, זוהי מתנה, מתנה עצומה שהחלטנו לאמץ חזק ללבנו. האם סיפרתי לך על היום בו אבא ואני היינו ברבנות, בהמתנה לגט?

בני הביט בי, מעט בבהלה ואמר: "לא".

בקול משועשע המשכתי: "טוב, אז הנה לך סיפור. לאחר ריבים בלתי פוסקים, אבא ואני החלטנו לגשת לרבנות ולפתוח תיק גירושים. היינו צעירים מאוד. לא ממש הבנו מה בדיוק אנחנו רוצים מעצמנו, שלא לדבר על מה שרצינו אחד מהשני. היום בו היינו ברבנות, היה יום מתן הגט. עמדנו שם אבא ואני מול שלושה רבנים לובשי שחורים וחמורי סבר. אחד הרבנים הישיר מבט לעבר אבא באומרו: "מר לוינסון האם אתה מעוניין להעניק גט לאשתך"? אבא הביט בהם המום, ולא הוציא הגה מפיו. השתררה שתיקה מעיקה שנשברה כשאותו רב פנה אליי ושאל: "גברת לוינסון, האם את מעוניינת להתגרש מבעלך?" למרבה הפלא גם אני נאלמתי דום, ולא הצלחתי להגות ולו הברה אחת... הרבנים הביטו בנו בחיוך ואחד מהם אמר: "טוב חבר'ה, לא נראה לנו שהגעתם לכאן כדי להיפרד... יאללה, לכו הביתה..."

טוב חבר'ה, לא נראה לנו שהגעתם לכאן כדי להיפרד... יאללה, לכו הביתה...

טל צחק בקול גדול, מלווה בהקלה ברורה לעין. נראה שהסיפור שעשע והלחיץ אותו באותה מידה. המשכתי בדברי, "משם המשכנו אבא ואני הביתה. ישבנו בסלון האחד מול השנייה, הבטנו בעיניים ודיברנו. דיברנו על דברים כואבים ושמחים. בכינו מעט וצחקנו הרבה. החלטנו שאנחנו פותחים דף חדש.

"לא אומר לך שמאז אנחנו לא רבים ומתווכחים מדי פעם, אבל אומר בבטחה, שלמדתי לדבר, ואם לא לדבר אז לכתוב מכתב קטן, בו אני מסבירה לאבא כיצד אני מרגישה. נכון, אני היא זו שתכופות יוזמת שיחות, אבל זה בסדר, ורצוי מאוד. למדתי עוד בדרך זו, שאם אני באמת רוצה דבר מה, קיימים בי הכוחות לגרום לאותו דבר להשתקף במציאות חיי. בן שלי, תדע, כל דבר בו אתה באמת מעוניין, אם תתמקד בו, ותרצה בו בכל מאודך, תוכל להשיג אותו."

בני הביט בי ושתק.

הגענו לבי"ס. טל נישק אותי ברוך ואמר: "אני אוהב אותך, אמא". עניתי בחיוך: "אוהבת אותך יותר, אהוב שלי."

הנסיעה הביתה הייתה מלווה בתחושת אופוריה מופלאה. הרגשתי מלאה ומסופקת, משום שכך מרגישים כשמתמלאים באהבה. תיאום מושלם של נתינה וקבלה.

באותו היום בשעות הערב המאוחרות, עניתי לנייד. מעברו השני של הקו עלה קולו של בני טל. "אמא, מה קורה, איפה את?"

"בבית", עניתי: "מה קורה?"

"אמא", הוא אמר, "רציתי לומר לך... מה אני מרגיש... אני אוהב אותך אמא, ואת כל-כך חשובה לי, ואני מאוד מעריך אותך, ולמרות שאני לא תמיד אומר את זה, ואפילו שלפעמים אני עצבני וכועס, ויש לי מצבי רוח בלתי נסבלים, אני עדיין אוהב אותך מאוד, ואני מצטער שאני לא מספיק אומר לך את זה, כי אני יודע שזה חשוב..."

בכל דקה שעוברת ישנו רגע קסום בהמתנה לחשיפה

ליבי נמלא באושר עד גדותיו ודמעות הציפו את עיניי. בקול חנוק עניתי: "אהוב שלי, תודה. תודה שהתקשרת אליי. זה מאוד חשוב לי, ואני מעריכה זאת מאוד. אני אוהבת אותך בן שלי, חיים שלי, עד השמיים."

טל ענה כמעט בלחש: "אני אוהב אותך אמא. אמא, את יודעת מוזר לי להגיד את הדברים האלו לאבא, את יכולה בבקשה להגיד לו שאני אוהב אותו...?"

מדהים כיצד שינוי המבט, ושינוי הגישה גורמים לנו לברוא עולמות חדשים, בצורות ומצבים משתנים. בכל דקה שעוברת ישנו רגע קסום בהמתנה לחשיפה. רגע נדיר, שיכול להתפספס אלמלא שינוי החשיבה.

אילו הייתי מאפשרת לעצמי להישאר בתחושות כעס וחמלה עצמית על כך שנאלצתי לקום מוקדם ולהסיע את בני לבית הספר, יכולתי להחמיץ רגעים קסומים ומדהימים, זרועים בחוויות שלעולם לא אשכח.