לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חלומות ילדות

חלומות ילדות

האם אפשר להחיות את חלומות הילדות? האם בכלל כדאי?

מאת

בגיל 12 הפסקתי לנגן בפסנתר.

לא שלא הייתי מוכשר; פשוט הייתי בן שתים עשרה. לא קל להיות בן 12 – בייחוד בשנות ה-60. ובעצם, נראה לי שלא היה קל להיות בכל גיל שהוא בשנות ה-60.

מי שהכי התאכזבה ממני הייתה אמא שלי. היא גדלה באנטוורפן בסביבות מלחמת העולם הראשונה וחיה חיים תרבותיים למדי. היא לא הייתה פסנתרנית "מהוללת", אבל היא הייתה בסדר. היא הייתה מנגנת לנו את הקלאסיקות, והן נשמעו מרשימות בהחלט.

מעולם לא הבנתי איך היא הצליחה לנגן כל כך טוב למרות שהייתה, אהם... חירשת לצלילים. היא לא יכלה לשיר את יונתן הקטן בלי לזייף, ובכל זאת כשזה הגיע לברהמס או מוצרט – שום בעיה.

לא אהבתי את הפסנתר, אבל אהבתי את אמא

כשאמא שלי גילתה שאני מסוגל לשיר בלי לזייף (יצאתי כמו אבא שלי) ושאני אוהב לשיר, היא הבינה שגדל בזרועותיה הכישרון המוסיקלי הבא. וכך, באופן מובן מאליו, היא רשמה אותי לשיעורי פסנתר.

לא אהבתי את הפסנתר, אבל אהבתי את אמא, אז שמעתי בקולה. למרות חוסר העניין היחסי שלי, אפשר לומר שכמעט הצטיינתי בנגינה, ובמשך כמה שנים אמא הייתה מאושרת. אולם, העניין האמיתי שלי היה מונח בדברים אחרים – כדורגל וקומדיות בטלוויזיה – וכשהנגינה בפסנתר התחילה להפריע יותר מדי, עשיתי את ההחלטה המובנת מאליה ונפרדתי לשלום מהקלידים.

אמא הייתה חכמה. אם היא בכתה, היא עשתה זאת בחדרי חדרים. היא ויתרה, כפי הנראה מתוך תקווה שהרצון שלי לחזור ולנגן יתעורר מאליו. והיא צדקה... פחות או יותר.

נדלג שלוש שנים קדימה. בגיל 15 רכשתי לעצמי שני ידידים מוסיקליים – להקת "האחים סמות'רס". הם היו חמודים, משעשעים ומקוריים, וכשהם הופיעו על המרקע הם דברו אליי.

יום אחד צפיתי והאזנתי ביראה, כשטומי סמות'רס פרט את דרכו אל לבי. הוא ניגן בבנג'ו, ואני ישבתי מרותק.

"וואו, זה נשמע ממש שמח", חשבתי, "כל כך קצבי, כל כך עליז, כל כך שונה!"

אמא שלי הייתה עסוקה במטבח. "אמא, מהר", צעקתי. "בואי מהר!"

"לבוא מהר לאן?" היא שאלה.

משכתי אותה בסינר. "בואי איתי!"

לא הייתה לה ברירה. כמה דקות אחר כך צפינו יחד בנפלאות הבנג'ו.

"רואה את זה? זה בנג'ו. על הכלי הזה אני רוצה ללמוד לנגן."

אמא האומללה. היא בטח שקלה אם לחטוף התקף לב. אבל אם כן, היא עשתה גם את זה בחדרי חדרים.

"באמת?" היא ענתה. "אתה רוצה לנגן על זה??"

לא דנו יותר מדי בנושא, יתכן שהיא פשוט שמחה שאני בכלל רוצה לנגן. אולי היא האמינה שכשההתלהבות מהבנג'ו תתפוגג, אני אחזור אל המקלדת היקרה. כמה ימים אחר כך היא נכנסה לחדר שלי והושיטה לי דף שעליו כתובים הזמן והמקום של שיעור הבנג'ו הראשון שלי.

וכך התחלתי ללמוד את מסתרי הטנור-בנג'ו מהסלבריטאי לשעבר רוי סמק.

אני משער שרוי היה בסביבות גיל ה-70, ולא תאמינו כמה שהוא ידע לזרום. הוא אהב מוזיקה, הוא אהב את הבנג'ו והוא אהב ללמד. הוא היה בדיוק האדם הנכון במקום הנכון. בכל יום ששי היינו יושבים זה לצד זה בסטודיו המאולתר שלו (הסלון), ופרטנו, וניגנו וצחקנו. הבנג'ו באמת היה כלי שמח.

שלא תחשבו שהוא התייחס אליי בכפפות של משי. לא משנה מה ניגנו, הוא תמיד אמר לי שאני מסוגל ליותר. הוא עודד, דרבן, עורר והריע לי על כל תיבה.

"אתה יכול לעשות את זה, הובּ...סי...בוי! נו – נסה שוב. דו מז'ור!"

בשנתיים הבאות פינתה הטלוויזיה את מקומה לבנג'ו

מעולם לא גיליתי מה פירוש המילים "הוב...סי...בוי", אבל אין ספק שזה היה כינוי חיבה. אני בטוח שהוא בחיים שלו לא חלם לראות ילד חבוש כיפה, יושב עם בנג'ו על הברכיים ומנגן מוזיקה אמריקאית.

בשנתיים הבאות פינתה הטלוויזיה את מקומה לבנג'ו. תרגלתי במשך שעות על גבי שעות, ולמעשה נהייתי ממש טוב, כשלרצון לשמח את המורה שלי היה יותר מחלק קטן בתהליך. הוא פשוט היה כל כך גאה בי, ואני אהבתי את זה.

אבל כמו רוב התלהבויות הנעורים, גם ההתלהבות הזאת החלה לפוג. החברים שלי היו שרים שירים של שלמה קרליבך ושירים אחרים, והבנג'ו לא בדיוק השתלב עם זה. הוא עדיין היה "שונה", אבל כעת הוא נהיה גם "משונה". למען האמת, דווקא רוי היה זה שבא לעזרתי.

"אין בעיות הוב...סי...בוי, אני אלמד אותך גיטרה!"

לא היה לי שום מושג שרוי מנגן על גיטרה כמעט באותה רמה כמו על בנג'ו. המעבר היה חלק, ובתוך כמה שבועות, ארבעת המיתרים הפכו לשישה וצלילים של שלמה קרליבך ואחרים, החלו מתנגנים בלילות הצוננים.

כשהאבק החל שוקע על ארבעת המיתרים ועור הפרה המתוח, הבנתי שהבנג'ו עומד להפוך לזיכרון יקר מעברי, וכך גם רוי. נפרדתי מרוי אבל מעולם לא שכחתי אותו. אני לא זוכר שזה הטריד יותר מדי את אמא שלי, אבל איכשהו גם נושא הפסנתר מעולם לא עלה שוב. אמנם לא איבדתי את חיבתי לצלילו השמח של הבנג'ו, אבל נראה שאיבדתי את הצורך להיות שונה.

לפרוט או לא לפרוט?

לא מזמן נתקלתי בבנג'ו שלי כשניקיתי ארון מוזנח. הוא היה מלא אבק ולא מכוון, אבל יחד עם זה הוא נראה ממש שמח. חיבקתי אותו בידיי, כיוונתי את המיתרים ופרטתי עליו קלות. יודעים מה? הוא נשמע די טוב! זיכרונות נעורים ריצדו מול עיניי. נזכרתי ברוי הקשיש (שודאי נפטר מזמן), בכמה דואטים מדהימים (שנשכחו זה מכבר), ובהמון רגעים מאושרים.

ניסיתי קצת לחזור על כמה קטעים מוכרים, אבל זה היה חסר טעם – שכחתי כמעט הכל. למרות זאת, לא החזרתי את הבנג'ו למקום מנוחתו בארון, אלא הבאתי אותו למשרד שלי והעמדתי אותו בכבוד בפינה. ואז, התחלתי לחשוב (דבר שמסוכן בדרך כלל לעשות).

למה לא ללמוד שוב בנג'ו? אני יכול ללכת לשיעורים, או לקנות שיעורים בוידיאו, או למצוא אתר! אני יכול להחיות את העבר. אני באמת יכול!

היה נעים לחשוב על זה, אבל המציאות טפחה על פני.

על מי אתה מנסה לעבוד? אין לך זמן לנשום. שיעורי בנג'ו?? ולשם מה?

מה שהפריע לי באמת הייתה השאלה האחרונה. לשם מה? היא לא נתנה לי מנוח.

האם באמת חייבת להיות מטרה לנגינה בבנג'ו? האם איני יכול לנגן סתם בשביל הכיף? כמה הצדקות אני צריך כדי להחיות חלום ילדות ישן?

אבל תחשוב על הזמן המבוזבז, זמן שאתה יכול לנצל בצורה מועילה.

מה יש, לא 'מגיע' לי קצת זמן לבילוי? תחשבו על ההנאה שיכולה להיות לי מלפרוט שירים שפעם כל כך אהבתי! אני באמת יכול להשיב לעצמי את הנעורים.

אבל מה אלוקים רוצה שאני אעשה?

כן, לא, לא, אולי – הייתי תקוע.

התחלתי לדמיין את עצמי פורט בארץ חלומות מכושפת וגחמנית – צוחק... עליז... זורם חופשי במשך שעות של הנאה רצופה. איזו פנטזיה מתוקה!

אבל לצד האשליה המפתה הזאת הופיעה בועה מסוג שונה לחלוטין: שעות, ימים, שבועות – אולי אפילו חודשים של תרגול מפרך ולימוד צייתני מחדש. מטלות וחובות מוזנחות ועזובות. דברים חשובים שנדחקים לצד. ילדים, אישה ונכדים שמחכים... אולי בסבלנות ואולי לא... שיעקב המשוגע ייפרד מחלום הילדות שלו ויחזור למציאות.

כשמיתרי הרגש של השבת הנעורים הופכים למנגינה השלטת במטרת החיים, משהו מזייף

הרפיה היא דבר נפלא... ואפילו נחוץ. דבר שדורש תשומת לב, זמן והשקעה. ומוזיקה בהחלט נחשבת לתחביב נפלא וראוי.

אבל כשמיתרי הרגש של השבת הנעורים הופכים למנגינה השלטת במטרת החיים, משהו מזייף. יש לי הרגשה שכל מורה לבנגו' היה מבין את זה.

אז הבנג'ו עדיין עומד אצלי בפינת המשרד. מידי פעם אני פורט עליו, מעמיד פנים שהשנה היא 1969, ומתמלא בערגה. והבריחה באמת נחמדה.

נראה לי שבחרתי נכון.

25/10/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) ימית, 1/11/2009 13:49

ואולי...

ואולי ...חלומות ילדות הם המקום השקט שהיה לנו. המקום שלנו. ואולי...כשגודלים, קצת קשה להיזכר שכולנו צריכים מקום משלנו. ואולי...משהו כמו מוזיקה, או ספורט, ציור, או כתיבה, מקנים לנו את האפשרות להיות איתנו שוב. כל כך הרבה שעות ביום אחנו עובדים, מטפלים , מסדרים , מארגנים, שאולי ...אולי אנחנו שוכחים קצת שגם אנחנו כאן. והזמן שלנו כאן הוא לא אינסופי, וצריך לזכור איך להתחבר אלינו מידי פעם. להיות בשקט אתנו, לעשות משהו שלנו. אולי נגינה, אולי ציור, אולי ספורט. זה לא ממש משנה. אבל אם זה נותן לנו כמה שעות בשבוע להיות אתנו, זה שווה הכל . לא ??

(17) אני, 29/10/2009 09:32

אני דווקא חושבת שבחרת נכון

חלומות ילדות זה דבר נפלא וזה מצוין שלא זרקת את הבנזו חזרה בארון. מצד שני לא נתת לו להשתלט על החיים שכבר בנית לעצמך. החוכמה האמיתת בחיים היא איזון, אסור לתת לחלומות להוציא אותנו מפורפורציות בדיוק כשם שאסור להיתעלם מהם.

(16) , 27/10/2009 05:14

חלומות ילדות או פספוס ייעוד??

ישנו הבדל מהותי בין נטישת חלומות ילדות אשר גם בהיתם חיים קיימים ובועטעם (או פורטים...) הם עדיין אך ורק בגדר תחביב ברמה כזו או אחרת של מקצועיות. אבל כאשר מדובר במקרה של אדם שמחוננותו בתחום מסויים היא ברמה נעלה, יוצאת דופן, מכשפת ועוצמתית - ולא חשוב מהו התחום - הרי ברור שמדובר כאן בייעוד. ייעוד שהאדם קיבל לגלגול חייו הנוכחי מהקדוש ברוך הוא. כשרון גדול הניתן לאדם הוא מתת השם וזהו חטא לא להגשימו. פספוס שכזה - הרמת ידיים ונסיגה לחיי שגרה קלים יותר אך משמימים ונטולי השראה - הם אכן פספוס אמיתי. ואפילו סוג של בגידה בשליחות! כמובן שחיי משפחה הינם 'פרוייקט' וייעוד בפני עצמו. אין חולק על כך. אך זוהי מתנה שניתנת לכל אדם באשר הוא וכל אחד מגשימה כמיטב יכולתו. מתנות מסוג אחר, כמו כשרון ומחוננות בתחום זה או אחר - זו כבר אופרה אחרת...

(15) , 26/10/2009 11:21

הגשמת חלומות

נהניתי לקרוא את המאמר, יש בו הרבה נקודות למחשבה. הפריע לי הויתור הזה בסוף.אם יש רצון פנימי ועמוק אי אפשר לזלזל בו. ויתכן אף,שהדחקה שלו תביא תוצאה שלילית! אל לנו לזלזל ברצונותינו,, עלינו לאסוף אומץ וכח ולתת להם מקום. באיזה מידה?! כאן צריך לעשות באמת שיקולים של מקום זמן וכו'. ואני מאמינה שהגשמה של חלום נותנת הרבה לנשמה,ו----שאלוקים יתן לכולכם הרבה כח ואומץ להגשים חלומות.

(14) , 26/10/2009 06:25

נראה לי שלא הבנתם לגמרי את המאמר

הוא לא בא לטעון שלא לעשות דברים כייפים שיכולים להחיות את הילד שבנו. אלא רק לבדוק כמה זמן זה ייקח מאיתנו ולעשות סדר עדיפויות נכון.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub