לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מה כבר יש לחיים להציע?

מה כבר יש לחיים להציע?

האם אני מנסה למצוא את המשמעות הפנימית של חיי או מעמידה פנים שאני בת חורין לוותר על החיפוש?

מאת

זריחה.

האבנים מלאות בצללים המשמשים בערבוביה עם האור. מעל לכותל, הולך ומתכיל גונם הורוד-עמום של השמים. אני עומדת בקצה הרחבה ומנסה לשכנע את עצמי להתקדם, אבל אני פוחדת. אני פוחדת שאם אתקרב יותר למקום הקדוש, אני ארגיש... שום דבר.

מה שמטריד אותי לאחרונה היא האפאטיות שאני חשה בתוכי, למרות שאני מנסה למצוא לה סיבות. זאת מין הרגשה מפחידה כאילו כלום לא משנה. תחושה דומה לזאת שנתלתה בדממה אחרי שחבר שלי התחיל לקחת סמים בשנה הראשונה ללימודיי האקדמאיים. הוא היה בחור מהסוג שבאמת הכל הלך לו בקלות. הוא היה יפה, עשיר וחכם, והוא אפילו היה נחמד. אז שאלתי אותו: "למה אתה עושה את זה?" והוא הסתכל עליי בפנים שלוות לחלוטין וענה: "מה עוד יש לחיים להציע?"

התשובה שלו כל כך הפחידה אותי, שניסיתי נואשות לשכוח את השיחה הזאת מכל וכל. הוא שקע עמוק אל חברת הסטודנטים ואני נסחפתי לספריה. לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה שלי שם, נפגשנו בקמפוס, ואני כמעט לא זיהיתי אותו. הוא אמנם היה לבוש בצורה שונה, אבל מה שבאמת זעזע אותי היו העיניים שלו. פעם הן היו מלאות חיים ואנרגיה, ועכשיו הן היו כל כך ריקות עד ששאלתי את עצמי אם הוא חצי ישן. הבנתי שבמשך השנים הוא ענה לעצמו בדרך כלשהי על השאלה. שום דבר לא חשוב. שום דבר.

באותה שנה בכל תפילותיי היה מוטיב שחזר על עצמו: בבקשה תראה לי משהו אמיתי

ואני ניסיתי להילחם בתשובה הזאת, כי ידעתי שאני לא מסוגלת לחיות איתה. אבל המלחמה למציאת משמעות רחוקה מלהיות פשוטה, ובכל פעם שהייתי נתקלת ברעיונות נוצצים, הייתי מתאכזבת שוב ושוב לגלות שלא כל הנוצץ זהב. לפעמים אלה היו סתם אשליות - כאילו הושטתי את היד לאחוז בפטה-מורגנה. באותה שנה, מוטיב אחד חזר על עצמו בכל תפילותיי: בבקשה תראה לי משהו אמיתי.

קפואה בירושלים

כך הגעתי אל הכותל המערבי עם שחר. זה היה בקיץ שלפני שנת ההתמחות שלי, ועמוק בלב ידעתי שזאת התחנה האחרונה. באתי לישראל כדי למצוא תשובות, אבל הקיץ היה ארוך וחם ומאכזב. מובן שהיה גם מקסים. היו אפילו כמה נקודות עוצרות נשימה ממש באותה השנה - גלישה במפלים, שחייה בכינרת בשעת דמדומים, שינה תחת שמי המדבר. אבל אני לא מצאתי שום תשובה, וחששתי מאוד שגם כאן לא אמצא אותה.

וככה נשארתי קפואה על עומדי בקצה הרחבה, עד שהאומץ דחף אותי, לכי. נסי. לכל הפחות תגעי בקיר. לפחות תנסי להתפלל.

פסעתי באוויר הירושלמי הצונן, עד שהגעתי לכותל. אולם אפילו לפני שהושטתי את היד, הרגשתי שאני שוב נוגעת במשמעות מזויפת. אין כאן שום דבר בשבילי. כאן, במקום בו הייתי משוכנעת שאחוש שייכות, אני פשוט מרגישה כמו זרה מותשת.

אבל אז שמעתי את זה. זה היה הד של שיר, והוא הלך וקרב. פניתי לאחור וראיתי בחורי ישיבה, שנראה כאילו הם זורמים לעברי ברחבה. הם שרו שיר שמח, מלא הבטחה "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". השיר מילא אותי בקצה קצהַ של תשובה שאיני יכולה להסביר. יש 'משהו' אחר חשוב, אבל אני לא מסוגלת להבין מהו בדיוק.

לאן את רוצה ללכת?

חודשיים אחר כך אני מוצאת את עצמי יושבת במשרד ההכוונה המקצועית של האוניברסיטה, בוהה בשטיח האפור ובכיסאות הכתומים הבהירים. היועצת המקצועית שלי נושאת את עיניה מהגיליון ומחייכת: "טוב, יש לך את הציונים, מבחני המעבר שלך טובים, פעילויות החוץ שלך נהדרות. אז לאן את רוצה להמשיך?"

אני מרגישה איך היסטריה מטפסת בתוכי כשהשאלה נשארת תלויה באוויר. לאן אני רוצה להמשיך? רשימת המוסדות בהם הייתי רוצה להמשיך את לימודיי מיטשטשת בראשי. לאן אני רוצה ללכת? היועצת נראית נבוכה לחלוטין. "מה לא בסדר?" היא שואלת כשאני מתפתלת בכיסאי.

"לא יודעת. אני פשוט לא יודעת..." היועצת שולחת בי מבט עדין, מלא בדאגה כנה, וסוגרת את התיקייה שלי. "זה בסדר. את יכולה לחשוב על זה, וניפגש שוב בשבוע הבא."

אני יוצאת לאחר צהריים סתווי, ולרגע רואה בדמיוני את פניו של אותו ידיד וותיק. יש לחיים עוד משהו להציע? יש משהו. חייב להיות משהו. אני חושבת על חיי עד לאותו רגע. איך תמיד לבשתי את הבגדים הנכונים והלכתי לכל מוסדות החינוך הנכונים. אפילו היו לי את כל החברים ה'נכונים'. נו, אז מה? איפה אני עכשיו? הייתי בודדה ונבוכה, ועמדתי להיכנס לקריירה ה'נכונה' שבאמת לא הייתה נכונה בכלל. זאת הייתה בסך הכל עוד שכבה במסכה.

ואז עשיתי מה שאני תמיד עושה כשאני מבולבלת. נעלתי את נעלי ההתעמלות והתחלתי לרוץ. רצתי על פני הספרייה החביבה עליי, שם ביליתי אינספור שעות בדגירה על כימייה אורגנית. רצתי על פני מעבדת הפיזיקה שם עסקתי שעות ארוכות ברישום תוצאותיהם של אינספור ניסויים. רצתי על פני מגורי הסטודנטים ומגרש הכדורגל ולתוך רחובות העיר. רצתי עד שהיום הפך ללילה, עד שהבניינים הענקיים שסביבי נצצו בהבטחה. רצתי עד שיכולתי לשמוע את הדו של השיר מרחבת הכותל. רצתי עד שנזכרתי באבנים הלבנות המסותתות מול שמי התכלת הצלולים, וכמעט יכולתי לשמוע את פסיעות הרגלים על רחבת האבן. רק עוד צעד אחד, ואת שם.

וכך, בעומדי בחדרי באותו לילה סתווי, החלטתי: הכל משנה

עמדתי על המדרכה החשוכה, והאזנתי לקולותיה הבודדים של עיר שהולכת לישון. עייפתי מלהעמיד פנים. אני כל כך עייפה מחיוכים מזויפים ומתשובות שניתנות אחד בפה אחד בלב. אני רוצה להפוך את כל חיי ולהתחיל מחדש. אבל זה אפילו יותר מפחיד מלהישאר באותו מקום. חזרתי לחדרי במעונות, ומצאתי הודעה מהבהבת במשיבון.

"זאת אמא. רציתי לשמוע מה העניינים. וחוץ מזה. את מגיעה הביתה לראש השנה?"

הבטתי מבעד לחלון על קו האופק המבהיק בחשיכה, ופתאום ידעתי. נזכרתי איך התקדמתי אל הכותל למרות שהוא נראה כמו מכשול נוסף. נזכרתי במילות השיר שאומרות שאתה לא חייב לסיים את הכל, אבל אתה חייב לפחות לנסות. נכון שאולי לא אמצא את התשובה לתכלית חיי. אולי לא אוכל לפתור את כל התעלומות ולמלא את כל החורים. אבל אני גם יודעת שאמשיך לנסות להשיב על השאלה, "מה זה משנה?" ואני אענה עליה בדרכים שונות וברמות שונות.

וכך, בעומדי בחדרי באותו לילה סתווי, החלטתי: הכל משנה. הכל. השאלה תמיד תהיה, 'האם אני מחליטה ברגע זה לנסות למצוא את המשמעות הנסתרת בחיי או להעמיד פנים שאני בת חורין לוותר על כך? מה שידעתי בבירור זה שאני חוזרת הביתה לראש השנה. שאני מתכוונת לצעוד קדימה אל הכותל שבלבי, ושאני הולכת לשמוע בקול הדן של המילים: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה..."

6/9/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 13 תגובות ב-13 דיונים

(13) עמרי, 25/10/2016 19:32

ממש יפה...

(12) שחף, 29/12/2015 07:28

תודה!!!!!

(11) חן, 11/9/2010 12:44

יש נחמה במילים שלך.

(10) מזדהה, 25/10/2009 01:04

אמנם עבר קצת זמן מאז שהכתבה התפרסמה, ועדיין...

קראתי והעיניים התמלאו דמעות. פתאום אני שומעת הידהוד לשאלות שבתוכי. יש עוד מישהי שמחפשת את המשמעות בנרות. שקשה לה לחיות בלי.... שרוצה להבין. כמה עידוד וכמה נחמה מצאתי בתשובה שהבאת. "לא עליך המלאכה לגמור". לא, לא עלינו המלאכה לגמור. וכל מה שאני יכולה לראות כרגע זה את אותה פיסת פאזל שאני מצויה בה. ועדיין, הבנה ולו המועטה ביותר בדבר המשמעות, הכרחית לי. ולעיתים יותר משזה נותן את הכוח לחיות, זה נותן לי את הכוח לשרוד.

(9) רינה, 29/9/2009 12:32

אם מבקשים מה' נס הוא בד"כ נענה

אני בקשתי מהקב"ה נס כדי להוכיח לעצמי משהו וה' עשה לי נס, אפשר אפילו לההקציב זמן של יום שבוע.. ה' אוהב אותנו ואפילו מוכן לשנות בשבילנו את הטבע,אבל יש לקיים את שהבטחנו בתמורה. שמעתי שיש מלא אנשים שניסו וה' נענה להם. תנסו...

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub