לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האבא החדש שלי

האבא החדש שלי

יתכן שינוי משמעותי אחרי גיל חמישים. אני יודעת, כי ראיתי איך שזה קורה.

מאת

משבר גיל העמידה הגברי ידוע בתופעות המאפיינות אותו: החלפת המכונית, החלפת מישרה, החלפת האישה... בדגמים חדישים יותר. דברים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנכון והמוסרי. אבל אבא שלי, כנראה, ראה משהו אחר כשהציץ אל המשך פרוזדור חייו.

לא היה קל לגדול עם אבא שלי. מאז שהחלה ההתמחות הרפואית שלו, נשארנו אחיי ואני כמעט ללא נוכחותו של אב. משום מה, תמיד נראה כאילו בית החולים צריך אותו מאוד, בדיוק כשאנחנו היינו צריכים אותו. הוא היה עובד במשך ערבים ארוכים, הרחק מהבית, וכל הריטואלים של שעת השינה וחיבוקי לילה טוב, נותרו בתחום אחריותה הבלעדי של אמא. עם התקדמותה של הקריירה שלו והפיכתו לקרדיולוג ידוע, תמיד החווירו צרכינו הילדותיים והטריוויאליים, אל מול עצה מצילת-חיים שמישהו אחר ביקש ממנו.

תחביביו המגוונים התחרו אף הם על תשומת לבו. אבא שלי היה מומחה כמעט בכל דבר, מהיסטוריה קדומה ועד לטכנולוגיה מודרנית. בעולם הרחב התפעלו ממנו כאשר העולם הקטן שסביבו סבל בחריפות מחסרונו.

כולנו נדחסנו למכונית, שיצאה ליעד חינוכי משעמם כלשהו, ואם משהו השתבש – זהירות!

גם כשהוא כבר היה בסביבה, זה לא היה בדיוק נעים כל כך. הוא היה מותש מהימים הארוכים במרפאה ובבית החולים, הפתיל שלו נהיה קצר, והרבה פעמים היו עצביו מתלקחים מהפרת משמעת קלה.

הוא היה מטופח מכדי להיות איש משפחה, אך גם עמד בתוקף על טיולים משפחתיים בימי החופש שהיו לו... אולי זאת הייתה הדרך שלו לשכך את רגשות האשמה שהוא לא נמצא איתנו יותר. כמה חששנו מהטיולים האלה! כולנו נדחסנו למכונית, שיצאה ליעד חינוכי משעמם כלשהו, ואם משהו השתבש – זהירות!

כדי להיות הוגנת, אני חייבת להדגיש שהילדות שלי הייתה מאושרת ביסודה. הוריי היו מאושרים יחד, אמא שלי הייתה סופר-אמא, אחיי הגנו בחירוף נפש על אחותם, וכולנו התרגלנו להיעדרו של אבא. היו לנו גם זמנים נפלאים יחד, כמשפחה, שלא תובלו בהתפרצויותיו של אבא. אבל התבדלותו, חוסר-יציבותו ואופיו הביקורתי של אבא, האפילו במידה מסוימת על טבעה המאושר של משפחתנו.

אני חושבת שהוא חש בצורך לשינוי איפשהו בסביבות יום ההולדת הארבעים שלו. התחלתי לראות ספרי כיס לעבודה עצמית על השידה שלו (ותאמינו לי שלא נראה היה שהם מועילים). בתור נערה-יודעת-כל, בזתי למחשבה שאדם מסוגל לשנות את טבעו בשלב מאוחר כל כך.

אבל טעיתי.

באופן מדהים וכל כך בלתי צפוי, ניתב אבא שלי את "משבר גיל העמידה" שלו כזמן לנטוש את חוסר הבשלות באישיותו לטובת העבודה הקשה של התבוננות פנימית, ולהניח לשמש לרפאו אט אט. זה לא קרה בִּן לילה, אבל לאט לאט התחלנו כולנו להבחין בשינוי, שבסופו של דבר התעצב לשינוי מוחלט.

אבא מעולם לא היה חבר בבית כנסת, לכן הופתענו כל כך כשהוא החליט לעבור דירה, מתוך מטרה יחידה - לגור קרוב לבית כנסת. הוא היה אז בן 50.

לאף אחד לא קל לעזוב מאחור חברים וכל מה שהתרגלת אליו במשך 30 שנה, שלא לדבר על זה שאבא שלי היה מכור להרגלים. אבל הוא עשה את זה. הוא התחיל להשתתף בשיעורים, ונפגש בקביעות עם הרב, אשר לו הוא רכש כבוד עמוק.

והאישיות שלו השתנתה יחד איתו. הזעם שאפיין אותו כל כך בעבר התמתן ואז חדל לגמרי, כאילו נבנה סכר שבלם את התפרצויותיו. בהתחלה יכולנו לראות איך הוא עובר דרך שלבים של בלימה והתאפקות, אבל אחרי כמה שנים זה הפך להיות טבע שני שלו, ואפשר היה לומר שהמאבק נמצא כבר מאחוריו. אבא שלי קיצץ את שעות העבודה שלו במרפאה, בילה יותר זמן בבית עם ילדיו ונכדיו. ואנחנו בחרנו לגור בקרבת מקום כדי ליהנות מחברתו.

במקום הביקורתיות באו שבחים, שנשפכים מהפה שלו כמו גודש של יהלומים

במקום לשבת מדוכדך ליד שולחן השבת, התחיל אבא למסור רעיונות תורניים. הוא התחיל לעבוד למען הקהילה, לתרום ולהשתמש בכישוריו הרבים כדי לעזור לבנות את הקהילה במקום מגורינו.

במקום הביקורתיות באו שבחים, שנשפכו מהפה שלו כמו גודש של יהלומים. הוא החמיא על כישוריי בתור אם, רעייה והטוב מכל - כבת.

בבר מצווה שחגגנו לא מזמן לבן שלי, כרעה אישיותי, המתונה בדרך כלל, תחת לחץ החוויה. לא הזמנתי מספיק כוסות, ודאגתי שמא האורחים המתרוצצים יהיו צמאים. הייתי נסערת במיוחד, מנסה בטירוף לחשוב מה לעשות. אבא שלי ניגש אליי והניח את ידיו על כתפיי.

"דבי", הוא אמר ברכות. "קצת פרופורציה. זה יהיה בסדר. אני אשיג כוסות. זה יעבור. אני רוצה שתיהני. בואי לא נילחץ מהדברים הקטנים." הייתי מוכרחה להתפעל ממהפך האישיות באדם, שבעבר היה יורד מהפסים אם מישהו שכח לכבות אור כשיצא מהחדר.

וכשתביעה משפטית איימה על כל נכסיו, אבא שלי שמר על שיווי המשקל לאורך כל התהליך המשפטי. אף פעם לא ראינו אותו נלחץ שוב, אפילו מהדברים הגדולים.

אולי הייתי צריכה להיות המומה מהמהפך של אבא שלי, אבל לא היה קשה להתרגל אליו. ככל שהיהדות הפכה להיות חלק ממשי יותר בחייו, כפי שקרה גם בחיים האישיים שלי, נראה היה לי שהוא יישם את תפיסת התורה בנושא הכוח להשתנות. הרמב"ם אומר שלכל אדם יש פוטנציאל להיות גדול כמו משה רבנו, אם רק יבחר לעשות זאת. בכל שנה מוצעת בפנינו ההזדמנות, בעשרת ימי התשובה, לנקות את הלוח ולהתחיל מחדש. זה לא מבצע קל, אבל אם אבא שלי יכול לעשות את זה בגיל 50, סימן שזה בהחלט אפשרי.

לא מזמן, שוחחנו אחי ואני יחד עם אבא.

"אני אוהב אתכם", אבא אמר לנו בסוף השיחה.

אחי הביט בי. "את זוכרת את התקופה בה החתול היה נמר?"

"לא", עניתי. "לא זוכרת."

"גם אני לא", הוא אמר, ושנינו צחקנו.

 

5/7/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 19 תגובות ב-19 דיונים

(19) , 15/7/2009 16:27

חבל על חיי הילדים שסבלו בילדותם מאבא כעסן, את זה יזכרו לעולם

(18) , 12/7/2009 10:51

מה הייתה המוטיבציה?

סיפור עדין ורגיש, עדיין קשה לעמוד על הנקודה שמתחילה את הדינמיקה שיוצרת את השינוי,למה? מה קרה שסידרי העדיפויות התהפכו? כנראה שזה תמון בוידוי של אבא . מעניין לשמוע מהצד שלו. את תהליך הפרידה מהכעס, וחיבוק המשפחה.

(17) סימה, 12/7/2009 04:42

כל כך פשוטומרגש...

החיים שלנו כאן כל כך קצרים ויפים אם רק נדע להנות מהם, אם רק נצליח לבחור כל פעם מחדש. אני כמאמנת אישית חוויתי וחווה כל פעם מחדש את השינוי בי ובמתאמנים שבוחרים בטוב, זה כמו להיוולד מחדש. נצלו את הרגע, עצרו החיים יפים, מותר להנות הכול בסדר....

(16) אנונימי, 11/7/2009 15:22

למה צריך דת בשביל להיות יותר טוב?

(15) רינה, 10/7/2009 08:44

השתנות

מעורר השתאות חיכיתי שנים ודבר לא קרה וההשתנות לא תוכל להגיע מכיוון הדת אצלי יש התנגדות חזקה לכול מה שקשור בדת הצליח לכם עלואי עלינו תודה על השיתופיות זה עוזר כדי לעורר תקווה לשינוי .

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub