לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לך לך בקצב שלך

לך לך בקצב שלך

בימינו, כאילו אבדה לנו הלגיטימציה לקצב האיטי, הטבעי והאישי של כל אחד מאתנו במסע החיים.

מאת

 

כשהתורה אומרת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח( ההבנה הפשוטה היא שזו קריאה למנגנון של סדר חברתי והפרדת רשויות, אולם הפרשנים רואים בכך גם רובד עמוק של קריאה רציונלית לכל אחד מאתנו לשים לעצמו שופט ושוטר בכל שעריו (הפה, האזניים, האף ועוד) כסוג של התנהגות בוגרת ואחראית, יותר שקולה ופחות אימפולסיבית לגבי הדברים שאנו קולטים אל תוכנו ופולטים מתוכנו.

כמו אבא טוב, שרוצה לסלול עבור בניו את המסלול הכי טוב להמשך חייהםמשה רבנו מפציר בנו להיות הגיוניים ולהשתמש בכח השיפוט שלנו לבחור את הבחירות הנכונותומציב בפנינו מראה לא פשוטה, שבה רואים מה יקרה אם נעשה את הבחירות הלא נכונות.

אך בני אדם לא מונעים רק מרציונל. השאלה הגדולה של "מדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים" חוצה שדות מחקר רבים, ועדיין אין עוד איש בעולם שהצליח לפצח את החידה הגדולה הזאת. בוודאי אנו יודעים היום יותר מבעבר עד כמה חוויות ילדות, אמונות שנטבעו בנו וצללו לתוך נבכי התת מודע, פחדים וחרדות ורגשות שונים יכולים לנהל את חיינו. הקריאה המתמשכת של משה רבנו בנאום הפרידה שלו כי נשתמש בכוח הבחירה שלנו, ביכולות המוחיות הגבוהות שמבחינות בינינו לבין שאר הנבראים, ביכולת שלנו ללמוד, להסיק מסקנות, להפיק לקחים, להבין מה התוצאות הצפויות וההגיוניות של הבחירות שלנו, כל אלו לא עומדות תמיד במבחן המציאות.

באופן פרדוקסלי, השיפוטיות והביקורתיות שלנו איננה תמיד מופנית למחוזות הלמידה וההבנה כיצד להיטיב את חיינו, אלא דווקא פועלת נגדנו בעודף שיפוטיות, ביקורת עצמית, רגשות אשם והלקאה עצמית על היבטים שונים באישיותנושלא רק שאינם מובילים לשום סדר, לא חברתי ולא פנימי, אלא לכאוס גדול, לתחושת כישלון, תקיעות ועצבות.

ובתוך שלל הקולות הללו אני שומעת לא פעם את ההלקאה העצמית על מאפיין אחד ומיוחד לכל אחד והוא הקצב האישי שלנו. כשאותם שופטים ומבקרי-פנים פותחים את פיהם, זה לרוב נשמע כמו "אני איטי מדי", "אחרים מספיקים הרבה יותר ממני", "מדוע לוקח לי יותר זמן מאחרים לקבל החלטות או לעשות דברים" ועוד.  

בימינו נראה, כאילו אבדה לנו הלגיטימציה לקצב האיטי, הטבעי והאישי של מסע החיים. הקדמה הדהירה אותנו קדימה ואינה מפסיקה. מדי שנה החוויה האנושית הולכת ונעשית מאתגרת בנסיון של האדם למלא אחר דרישות הכפר הגלובלי הקטן, דרישות המעסיקים, הצורך לענות לסמסים, לוואטסאפים ולמיילים במהירות, כדי לא לקבל נזיפה: מדוע אינך עונה בזמן. רק לפני עשור אחד או שניים אנשים היו מחכים ימים רבים לקבלת תשובה בדואר, ובין מכתב למשנהו מותר היה ללכת בשדה, לגעת בשדות החיטה, לנשום את ריח הים, לחיות. וכיום – לחיות בקצב שלך, המדויק והנכון שלך, הפך להיות הרבה יותר קשה.

ואז מתעוררות בי השאלות: מדוע קל לנו להבין כי מערכת העיכול של כל אחד עובדת בקצב אחר, שקצב הגדילה של כל ילד הוא שונה, שקצב הלב משתנה בין אדם לאדם, אך כה קשה לנו לקבל כי גם הקצב הנפשי, הרגשי, ולעיתים גם הקוגניטיבי וההתנהגותי משתנה בין אדם לאדם? וכמובן אם לא ניתן לקצב האישי שלנו לגיטימציה כחלק ממי שאנחנו, תמיד יגיעו שדוני ההלקאה העצמית ובמקום קבלה, רוגע ושמחה נגיע בדיוק למקום ההפוך.

כבר בפרק הראשון בתנ"ך שלנו, אני מוצאת את הלגיטימציה לקצב האישי. בבריאת העולם, א-אלוהים מתמקד מדי יום במשימה אחת, ובסוף היום הוא בוחן את מעשיו "וירא כי טוב", ומחכה עד ליום הבא בשביל לברוא עוד דבר. יש כאן מסר עמוק וחשוב: לא המהירות היא החשובה, אלא האיכות, העומק, החיבור בין הכוונה לתוצאה, גם אם זה נעשה בקצב איטי. ולמרות שהא-ל הוא כל-יכול, טוב לו מאד עם הקצב האישי שלו.

גם ב- 42 מסעות בני ישראל במדבר אנו שומעים ללא הרף את הדברים: "ויסעו... ויחנו!". מדוע? מדוע אי אפשר לעשות את המסע לארץ ישראל בפעם אחת ובמהירות? הרי א-לוהים עשה ניסים לאבותינו והוציאם מעבדות לחירות והיה יכול להביא את בני ישראל במהירות, אך לכל אחד מהמסעות יש משמעות, ובאותה מידה גם לחנייה. אי אפשר להגביר את הקצב, אחרת הדברים לא יעובדו נכון ועמוק. אולי יש כאן גם הכרה בקצב של כל אחד מבני ישראל. יש חשיבות גדולה שכולם עוברים את המסע ביחד, אך גם התחשבות בכוחו של האחד ובקצבו האישי, באנרגיות שלו, ביכולת העיבוד והעיכול של מה שעבר במסע, אחרת אין ממש טעם להמשיך הלאה.

ונחזור לימינו אנו: הכרחי לך להכיר מהו הקצב שלך, ולקבלו כחלק ממך, חלק מפנימיותך, חלק ממסע חייך. סע, אך דע גם מתי מתאים לך לחנות. סימן הוא כי תש כוחך או העומס גדול מדי וטרם הפנמת ועיבדת ועיכלת את הדברים ואינך מוכן עדיין לשלב הבא, עד שתגיע ל"וירא כי טוב". זה הקצב הנכון שלך.

ואולי זו גם חלק מכוונתו העמוקה של קהלת באומרו: "לכל דבר זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". ואני אומרת במילים מודרניות: "לכל אדם זמן ועת לכל מעשיו תחת השמיים". אם נחיה עם פחות רגשות אשם והשוואות לאחרים, ונקבל כי הקצב שלנו הוא חלק ממי שאנחנו על מנת לעשות כל דבר בזמן שלו, באיכות שלו, בעומק שלו, לפי המתאים לנו, מתוך קבלה ואהבה, השמש שלנו תזרח ותבוא ותעזור לנו לחיות כל יום ויום במלוא משמעותו עבורנו ואת השופטים והשוטרים נחזיר לעמוד זקוף מול אמונות שווא שנטבעו בנו, מחשבות המקטינות אותנו ורגשות שליליים המציפים אותנו על לא עוול בכפנו. אמרו לעצמכם "וירא כי טוב" בכל יום ויום כי נפלאים הדברים ונפלא הזמן והעת והקצב שלכם בעולם הזה

 

 

27/9/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) רחל גורדון, 9/10/2018 15:13

חיזקת אותי-תודה

נפלא! אני חיה בשלום והרמוניה עם ההתנהלות האיטית שלי, כי טוב לי כך. הדוגמא מבריאת העולם מעצימה אותי. תודה לך.

(2) מישהי, 2/10/2018 19:11

מאמר חשוב ונכון

תודה רבה לך!! מרגישה כאילו נכתב במיוחד בשבילי. שומרת אותו במחשב כדי לקרוא בעת הצורך.

(1) אנונימי, 2/10/2018 14:29

תודה על המאמר! נכון כל אחד והקצב שלו כפי שנאמר שכשאדם נפטר

לא אומרים לו למה לא היית כמו משה רבינו אלא למה לא מיצית את הפוטנציאל הגלום שבך מבחינת השתדלות ואיכות כמובן.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub