לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סבא של אהבה

סבא של אהבה

השנים לצידו של סבא שלי היו מלוות בעונג של שייכות, חשיבות, ואהבה. זיכרונות נכדתו של הרב נח וינברג.

מאת נכדה של הרב נח

אחד הזיכרונות הראשונים שלי מסבא, אולי לא נשמע דרמטי במיוחד, אך הוא משמעותי מאד לגבי, ועד לשנים האחרונות היינו מזכירים לעצמנו את הסצנה הזו, וצוחקים. סבא ואני.

והוא מופיע כך, כדו שיח.

סבא: "את שלי!" (צוחק)

ילדה קטנה: "מה פתאום אני שייכת לאבא שלי." (צחוק מתגלגל...)

סבא: "לא, את שייכת לי, וכך גם אבא שלך..."

ואני – מסרבת בתוקף (בשביל להמשיך לסיבוב הבא...) על אבא אין לי מספיק נתונים, אבל באשר אלי, כולי החלטיות...

הסצנה הזו חזרה על עצמה בוריאציות שונות פעמים רבות מאוד, ותמיד היתה מלווה בעונג של שייכות, של חשיבות, ושל אהבה.

אם תרצו, זהו סבא שלי.

אהבה.

כילדה, חוויתי את האהבה של סבא כרכושי הפרטי, לא היה לי ספק שאני הנכדה האהובה ביותר שלו. משום מה המשכתי להאמין בכך גם כאדם בוגר שמבין שיש עוד בעולם מלבד עצמו. משום מה אני מאמינה בכך גם היום, כשאני כותבת לזכרו ודמעות מציפות את עיני.

משום מה אני מאמינה בכך גם היום, כשאני כותבת לזכרו ודמעות מציפות את עיני

ואתם יודעים מה, זה נכון.

וזה נכון לא רק לגבי. אם לדבר על בני משפחה – הוא אהב כל אחד מהם כאילו היה אחד ויחיד. בכלל, בכל מפגש של אחד הנכדים עם סבא היה מתק מיוחד. עד לימיו האחרונים, בייסוריו הקשים ביותר, כשהיו נכנסים לחדרו הנכדים ראו בחוש את החום השופע ממנו ואיך נהיה לו טוב יותר רק מלראות אותם.

אחד מהם, ילדון בן שנתיים, לא ויתר על תשומת הלב האוהבת, הוא לקח מחבילת הסוכריות של סבא סוכרייה אחת, שם אותה בידיו של סבא ולקח -"קיבל" אותה ממנו באושר. זו כבר לא היתה סתם סוכרייה – סבא נתן לו אותה... החיבור היה עמוק מכדי לתת לו להיפרם.

כל אחד, עולם ומלואו

אבל העוצמה של סבא שלי היתה בכך שהוא אהב כל יהודי כאילו היה אחד ויחיד.

ואולי לא כאילו.

דודתי, בתו, מספרת איך כילדה, כשצעדה יד ביד עם אביה ביום אחד בהיר, נבטה בה לפתע ההכרה המהממת הזו שאבא שלה בעצם אוהב את כולם, כל אחיה היהודים, כמו שהוא אוהב אותה – בתו ובשרו!

כל אחד מאיתנו הוא אחד ויחיד, עולם ומלואו, אלא שאנו שוכחים זאת במצוקות הימים, ומאבדים אמון בעצמנו וביכולתנו, וסבא שלי מעולם לא הפסיק להאמין, ובכוח האמון הזה, בכוח האכפתיות הזו, הקים את המפעל האדיר הזה שקוראים לו אש התורה.

פעם הגיע אליו בחור לשיחה קצרה בה סיפר לו שהוא אלוף בשחמט ומתעתד לטוס לתחרות ידועה הנערכת בחו"ל בקרוב. סבא שלי הציע לו הצעה כזו: בוא נשחק יחד, ואם אתה מנצח אותי אני משלם לך כרטיס טיסה, אבל אם אני מנצח אותך אתה נשאר כאן בישיבה.

סבא שלי ניצח והבחור נשאר לתמיד...

כעבור זמן שאל אותו התלמיד מאין היה לו העוז להציע את ההצעה המופרכת הזו, והתשובה היתה מדהימה בפשטותה: כשאכפת לך ממישהו אתה מוכן לעשות הכל בשבילו, גם דברים שנראים לך לא הגיוניים. בכוח האהבה תצליח. ולי – באמת אכפת ממך!

אהבה ללא גבולות

כשאני שואלת את עצמי מה גורם לאהבה ללא גבולות, לאמון ולאכפתיות שהיה מגלה, אני צריכה להרחיק לכת כדי למצוא תשובה.

בראש ובראשונה אהב סבא שלי את בורא העולם. את אלוקים. הוא היה דבוק בו וקשור אליו בצורה שלא תאומן.

בערב ראש השנה האחרון, כשהגענו לברך אותו בשנה טובה, בקשנו גם להתברך, והברכה התמידית שלו היתה – אני מברך אותך – שתדע עד כמה הקדוש ברוך אוהב אותך!

אני מברך אותך – שתדע עד כמה הקדוש ברוך אוהב אותך!

האם אתם יודעים זאת? האם אתם זוכרים את זה כל הזמן? האם אתם ממש ממש בטוחים בכך תמיד? כי אני לא תמיד, לא כל הזמן, יש רגעים שאני בכלל מפקפקת אם הוא לא התחרט שברא אותי בכלל...

אבל סבא לא. "אתה יודע שאני אוהב אותך?" היה שואל, וגם, "האם אתה אוהב את ילדיך? ומה אם הם ממרים את רצונך? ומה אם הם ממש ממש מוציאים אותך מדעתך, תפסיק לאהוב אותם?"

"תכניסו לכם טוב טוב לראש – הקדוש ברוך אוהב אתכם!

"יותר מכל אהבה שקיימת כאן עלי אדמות. למרות הכישלונות, למרות החטאים, אתם הילדים שלו, ואבא לעולם לא מפסיק לאהוב את ילדיו. לכן אני מברך אותך שתדע, אבל בידיעה אמיתית עמוקה ופנימית, שהקדוש ברוך אוהב אותך!

"ומעבר לכך דבר לא חשוב."

המסר האולטימטיבי

תלמידה של סבא שלי סיפרה פעם שהוא התקשר אליה ושאל אותה אם היא יודעת שהוא אוהב אותה.

כן, היא ידעה זאת אבל לשמוע זאת שוב מאדם שהיא כל-כך מכבדת ומעריכה העניק לה המון כוח וחשיבות. את יודעת שה' אוהב אותך הרבה יותר ממני? הוא המשיך. זו היתה הפעם הראשונה בה היא חשה את עצמתה של אהבת ה', את השייכות, את הכוח, את העובדה שהיא בת אהובה לאלוקים ושאכפת לו ממנה כל הזמן.

וזה היה המסר האולטימטיבי.

אלה מכם שזכו להכיר אותו מקרוב יודעים את החשיבות שהעניק ל"שש המצוות התמידיות". מטרתן של שש המצוות התמידיות היא ליצור קשר פנימי, מהותי, ובלתי פוסק עם הבורא. הן מצפן תמידי לאדם להמשיך כל העת קדימה, לכוון גבוה יותר, להתחבר יותר ויותר לאלוקים. קיומן הוא בזכירתן, זכירת האלוקים, כל העת.

הן היו בנשמתו של סבא שכן הוא ואלוקיו חד הוא.

הוא ראה לו לאחת המטרות החשובות ביותר להנחיל את ידיעתן לכלל הציבור וגם בתוך המשפחה. תמיד ידענו שמי שרוצה לשמח את סבא צריך ללמוד את שש המצוות התמידיות בעל-פה – כהוכחה למידת החשיבות הגלומה בהן.

בעלי זוכר איך לקראת המפגש הראשון עם סבא, לאחר ארוסינו, בנסיעה הנרגשת במונית, וידא אבי שיש לו המפתח למצוא מסילות אל ליבו של סבא – שש המצוות התמידיות...

כי שש מצוות תמידיות הן יסוד האמונה ובניית הקשר בין יהודי לאלוקיו. וכמה שאתה זוכר אותן יותר, כך הקשר שלך עם אלוקים קרוב יותר, כן יותר וממלא את כל כולך.

לחיות את החיים

סבא שלי היה איש של מחשבה גאונית ורגש עמוק, ומעל הכל להט בלתי נדלה.

בהספד שאבי נשא בהלווייתו הוא אמר שאילו סבא היה קם לתחייה ושומע כעת את ההספדים הנישאים לזכרו על פועליו המדהימים, הוא היה מניד ראשו בביטול ואומר – על מה כל ההתרגשות? לא חבל על הזמן? הרי כל אחד מכם יכול להיות הרבה יותר ממני. התעוררו והתחילו לחיות! אל תבזבזו את זמנכם לריק. יש כל כך הרבה לאן להתקדם! יש לכל אחד מכם כל-כך הרבה כוח! לכו בכוחכם זה והצילו את העולם!

אל תתנו לחיים לחלוף על פניכם, אל תתנו לטרדות להסיח את דעתכם מהדבר האמיתי

אחת הנכדות, ילדה בת 10(!) אמרה בסוף מסע הלוויה שזה היה ההספד שבאמת הגדיר את סבא...

כי זה היה המוטו שלו – אל תתנו לחיים לחלוף על פניכם, אל תתנו לטרדות להסיח את דעתכם מהדבר האמיתי. יש לך מטרה בשבילה הגעת לכאן, יש לך משמעות אדירה, תבדוק את זה!

אחת הבנות שהשתתפה בתוכנית של אש התורה סיפרה, שההרצאה האחרונה אותה שמעה במסגרת הקבוצה היתה הרצאה זו שלו, והקריאה הזו הדהדה כה עמוק בתוך נשמתה, עד שהביאה אותה להתחבר ליהדות, מתוך רצון לבדוק – מה יש לבדוק שם... על מה הוא מדבר בצורה כה עמוקה.

להמשיך את המורשת

כשסבא שלי, פתח את הישיבה לראשונה, היא שכנה בבית קטן ללא ידיעה מוחשית על מקור שיאפשר את החזקתה ומימונה, אבל מה שצריך – עושים! בלי חשבונות. הוא הרגיש כשליח להשיב את בניו האובדים של אלוקים הביתה, ואם כך האבא הגדול גם ימציא את מקורות המימון.

וכך היה בכל שלב של התפתחות. מאפס. כי אהבת האלוקים בערה בו וכתוצאה מכך אהבת בניו, וכשהלהט הזה נמזג לתוך אחריות אינסופית ועשייה בלתי פוסקת קם המפעל האדיר הזה...

היום, לאחר כמעט חודשיים שסבי לא אתנו, הכאב רק מחריף. האובדן נראה לנו קשה שבעתיים, וכמוהו גם היכולת הדלה שלנו למלא אותו. אבל אם נרצה להמשיך את המורשת שלו – עלינו להאמין בעצמנו להתקדם, ולפתח את הקשר שלנו עם אלוקים. וגם, להעביר הלאה את הלפיד...

התעוררו והתחילו לחיות!

28/3/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) אנונימי, 5/3/2017 20:20

מרגש תודה.

(4) ליאת, 31/3/2009 04:41

מרגש ביותר

קראתי בשקיקה את המאמר.
כל כך נכון ומקסים.
אם נזכור את העובדה שאלוקים אוהב אותנו תמיד הכל יהיה הרבה יותר פשוט ונכון.
וכמובן משתתפת בצער הכותבת על לכתו של אדם גדול כמו סבה..

(3) עמוס, 31/3/2009 01:00

למה אין את שם הנכדה?

(2) , 31/3/2009 01:00

מאמר מקסים

(1) , 30/3/2009 03:26

מה אומר לך? זכית...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub