במאמר הקודם עמדנו על ההבדל שבין הישג חומרי להישג רוחני. כמו כן הסברנו מדוע לשאיפה רוחנית, וכן להימנעות משאיפה חומרית, השפעה חיובית וקריטית על מצב רוחו הנפשי של האדם.

הבאנו גם מדבריו של בעל התניא בהקשר לחלוקה שהוא עושה בין הישג חומרי להישג רוחני, כשמדבריו עולה שהאמרה "איזהו עשיר השמח בחלקו", מתייחסת אך ורק להישגים חומריים, אך בכל הנוגע להישגים רוחניים אין להציב גבולות כלל וכלל אלא להיפך, עלינו לשאוף כמה שיותר.

אולם בניגוד לדברים אלה, ישנם מגדולי המפרשים שייחסו את האמרה הזו דווקא להישגים רוחניים, ולפי פרשנותם גם ברוחניות על האדם להציב גבולות ברורים ולא לשאוף מעבר לקו מסוים.

ואמנם, במבט ראשון נראה שקיימת מחלוקת מהותית בשאלה, האם גם ברוחניות על האדם להסתפק בחלקו כמו בגשמיות או שמא ברוחניות אין לאדם להסתפק בחלקו ועליו לשאוף להתקדם ללא גבולות, כפי שמשתמע לכאורה מדברי בעל התניא.

אולם אם נתבונן לעומק נגלה שלמעשה יתכן ולא קיימת כל מחלוקת בנושא, ובפועל כולם מסכימים על אותו העיקרון, אלא שהדרך בה הם מסבירים אותו שונה, ובכדי להבין זאת עלינו לעמוד תחילה על אחד המושגים המהותיים ביהדות, המושג "השתדלות".

השתדלות

המושג השתדלות טומן בחובו שני מסרים הפכיים לכאורה:

האחד: את החובה לעשות,

והשני: את החובה להציב גבולות לעשייה.

ההשתדלות תוחמת את עשייתו הרוחנית של האדם לגבולות הגיוניים ומבוקרים. על האדם אמנם להתקדם מבחינה רוחנית באמצעות העשייה, אך יחד עם זאת עליו להשגיח שלא לעשות מעבר לכוח הסיבולת הפיזי והמנטלי שלו.

עליו להתקדם מבחינה רוחנית אך יחד עם זאת עליו להשגיח שלא לעשות מעבר לכוח הסיבולת הפיזי והמנטלי שלו

אמנם נכון הדבר שדווקא התגברות על קשיים נתפסת כעבודה רוחנית גבוהה, אולם חשוב מאוד שנבחין בגבול הדק שבין קושי לא מזיק לקושי שניסיון התגברות עליו עלול לפגוע בבריאות הנפשית והגופנית, וכך ייצא שכרו של האדם בהפסדו בכך שתמנע ממנו עשייה בעקבות הנזק שנגרם על ידי פעילות יתר ולקיחת סיכונים לא מחושבים. שאיפה רוחנית שהיא מעבר לגבולות היכולת, כמוה כשאיפה חומרית עליה דובר במאמר הקודם הטומנת בחובה מתחים ואכזבות מיותרים, הנובעים מתוך שאיפות יתר שבלאו הכי אינן ברות מימוש.

לפי ההיגיון הזה, ניתן להניח שגם בעל התניא מסכים שגם ברוחניות יש צורך בהצבת גבולות, ואין בכוונתו לומר שאין להציב גבולות אלא רק שיש לעשות עד לקצה גבול היכולת כל עוד טמון הדבר בקושי סביר.

אם כן, מהות ההשתדלות היא להימנע מלצפות מעצמנו לעשות דברים שבין כה וכה אינם ברי מימוש או שמימושם עלול לפגוע בנו בדרך זו או אחרת, ולכן עלינו להכיר ביכולתנו ובמגבלותינו כאחד, ובהתאם לזאת להקדיש זמן מוגדר לכל מטרה. עלינו לעבוד בקצב סביר ולנוח כשצריך ולעשות הכל כדי למנוע מעצמנו סבל מיותר, כדי לשמור על שלוות הנפש. עלינו אף לקחת בחשבון שגם אכילה ושינה ושעות של פנאי חיוניים מאוד ועשויים לעיתים להוות חלק בלתי נפרד מעבודתנו הרוחנית. כך יתכן מצב שאדם בעל יכולות מוגבלות שעשה מעט מאוד יחסית, יהיה בפועל שווה בדרגתו לאדם שעשה הרבה יותר לכאורה.

שלושת העקרונות

כתמצית ולמען הסדר הטוב נוכל כעת להבחין בשלושה עקרונות בסיסיים החשובים לחיים טובים, ובכך גם נסכם את שני המאמרים:

העיקרון הראשון: הסתפקות חומרית מוחלטת

כפי שביארנו במאמר הקודם, ההסתפקות החומרית מונעת מצבים של מתחים ואכזבות הנובעים מהקושי הטמון בהשגת הישגים חומריים לעיתים גם כאשר מדובר בהישגים מינוריים. מסיבה זו עדיף שנמנע מלמקד את השאיפות והרצונות שלנו בהישגים מסוג זה.

ככל שנצליח יותר ויותר להתגבר על אותם רצונות, כך באופן סימולטני יהפכו החיים שלנו לשלווים ורגועים יותר.

העיקרון השני: שאיפה לרוחניות

את השאיפה הרוחנית הסברנו כשאיפה למעשים. המעשים נמצאים בתווך שבין הצבת המטרה להשגת המטרה. ככל שנדע להעריך את המעשים שאנו עושים, נגלה שהם מספקים מקור אלטרנטיבי מועדף ויעיל יותר לסיפוק ואושר. עלינו למקד אם כן את אותן השאיפות במעשים שתכליתם הוא היעד שהוצב, ובעצם לראות במעשים יעד חשוב מרכזי ויחיד בעולם. לעומת זאת, את השגת היעד עלינו לראות כאמצעי בלבד ולא להפך כפי שמקובל בטעות.

העיקרון השלישי: הסתפקות רוחנית

על אף החשיבות הקיימת בשאיפה לעשייה כאמור בסעיף הקודם, מוטל עלינו גם להגביל את העשייה בהתאם לרמת יכולתנו האינדיווידואלית. הסתפקות רוחנית מביאה לחיים רגועים ושלווים בדיוק כפי שקורה בהסתפקות חומרית, אלא ששם ההסתפקות צריכה להיות מוחלטת בעוד שכאן היא פרופורציונלית כדי להשאיר מקום גם לסיפוק ואושר (חיבור שני העקרונות האחרונים יצר את המושג "השתדלות", כאמור).