לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מסך של צחוק

מסך של צחוק

השתמשתי בהומור כאמצעי הגנה, אבל כשהבנתי שזה בא על חשבון אחרים, החלטתי לעשות מעשה ולהשתנות.

מאת

כל החיים שלי עסקתי בלהצחיק אנשים. בכתיבה אני מתגלה כאישה רצינית למדי, אבל אילו שאלתם את ידידיי וחבריי לעבודה, הדבר הראשון שהם היו אומרים עליי הוא: "איילת? היא כזאת מצחיקה!"

ואני תמיד חשבתי שזה מה שאני: מצחיקה... עד לפני כמה שנים.

השתתפתי בקורס העצמה אישית, ובאחד התרגילים התבקשנו לכתוב את סיפור חיינו. היינו צריכים לכתוב ולכתוב, למנות ולפרט את כל הסיבות והתירוצים מדוע אנחנו מה שאנחנו, ומה גרם לנו להיות כאלה. אחר כך התחלקנו לזוגות וכל אחד הקריא שוב ושוב את סיפורו לבן זוגו, שהונחה להקשיב מבלי לגלות שום רגשות. התוצאה הייתה אמורה להיות שכל אחד יגלה עד כמה הסיפור שלו מגוחך, ואנחנו נקבל את המסר ש"הגיע זמן לצאת מזה!", לעזוב סוף סוף את העבר מאחור ולהפסיק לאכול את הלב.

כשהגיע תורי לספר את הסיפור, מיד התחלתי לנסות להעלות חיוך על פניו של בן זוגי. הוא, מצדו, מילא את ההנחיות ולא הגיב כלל. ניסיתי שוב. והוא פשוט ישב שם, מקשיב. אז התחלתי להקריא את הסיפור שלי. קראתי וקראתי וקראתי. אנשים אחרים שקראו את סיפוריהם בחדר בכו, צעקו וברחו החוצה. הם עברו טלטלות רגשיות, אבל אני פשוט ישבתי שם וקראתי.

השתמשתי בהומור כמגן שישמור עליי, ובמידה מסוימת זה עבד מצוין

בסוף, השתלטו עליי חולשה ותחושת כישלון, והתחלתי להתחבר. קראתי את הסיפור שלי שוב, וקלטתי. זה היה כאילו שקראתי אותו בפעם הראשונה: "למדתי להצחיק אנשים משום שהייתי ילדה מוזרה שלא התאימה. חשבתי שאולי אם אני אצחיק אותם, הם לא ישימו לב כמה אני מוזרה."

זה היה היום שבו הבנתי שאני חיה את חיי תחת שמיכה של צחוק. השתמשתי בהומור כמגן שישמור עליי, ובמידה מסוימת זה עבד מצוין. אבל יחד עם זאת, זה גם מנע ממני את היכולת ליצור קשר עמוק יותר עם הזולת. לקחתי על עצמי את תפקיד ה"מצחיקנית", כדי לא להרגיש פגיעה, וכדי להבטיח את בטחוני מתחת לאותה שמיכה של צחוק.

שריון אטוּם

בתורת הקבלה יש מושג שנקרא 'קליפה', מעטפת שמקיפה אותנו וחוסמת אותנו מבחינה רוחנית. הקליפה נוצרת מבחירות שאינן טובות לנשמה שלנו. כשאני עושה דברים כמו פגיעה בזולת או רכילות, זה מעבה את הקליפה סביבי ומפחית את היכולת שלי לקלוט רוחניות לתוך חיי. עם מגן הצחוק שלי, המצאתי סוג חדש של קליפה שנועד להגן על עצמי מהאפשרות שאחרים יפגעו בי.

אתם אולי שואלים, מה כל כך רע בצחוק? בדרך כלל, כלום. אבל כשהצחוק בא על חשבון אחרים, כשהוא מטריד מישהו או פוגע בו, הוא עלול להיות דבר גרוע מאוד. זה הצחוק שעולה בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, שעלול לפגוע בזולת, ובהמשך גם בי. בטח שאני יכולה לצחוק בדרך הקלה – אבל מה המחיר?

וכך, בזה שגרמתי לאנשים לצחוק בלי חשבון, עיביתי את הקליפה שלי, ובניתי חומות שמנעו ממני לקבל את האור האולטימטיבי של חיי.

קליפת המגן הסתירה אותי היטב, ותמיד יכולתי לתפוס בה מחסה ברגעים של חוסר ודאות - בדיוק כמו שעשיתי בילדותי. נוח היה לי בעמדה המוגנת שבניתי לעצמי, ובכל זאת, כריתי לעצמי בכך שוחה של ניתוק. ככל שהקליפה עבה יותר, ככה אני מונעת יותר מאחרים לתפוס חלק משמעותי בחיי. וככל שאני מתרגלת יותר להשתמש בשריון הזה ולהסתתר מאחוריו, ככה קל לי יותר להרגיש שם בנוח – ולא לרצות לעבוד על מערכות היחסים שלי.

זה מפלט נוח, אבל האם אני רוצה לברוח ממערכות יחסים חשובות?

הדרך הארוכה חזרה

עכשיו, כשסוף-סוף הבנתי מה אני עושה, עמדתי מול ההזדמנות לבחור: האם להמשיך בדרך המוכרת שלי, למרות תחושת אי הנוחות שנובעת משיטת ההתגוננות שלי, או לעמול על שינוי ולהתאמץ להעלות את חיי על מסלול שונה?

צריך שעתיים על ההליכון כדי להיפטר מהקלוריות של חטיף השוקולד

עם השנים, הקליפה שלי שמנה ועבתה, וכעת ייקח לי הרבה זמן – והמון עבודה קשה – להיפטר ממנה. משהו כמו חטיף השוקולד שהיה כל כך טעים במשך שתי הדקות שאכלנו אותו, ואחר כך צריך שעתיים על ההליכון כדי להיפטר מהקלוריות המיותרות. החלטה על שינוי אומרת שמחכה לי דרך ארוכה וקשה ומלאת אתגרים, עם סיכויים למעוד במהלכה.

ובכל זאת, הבחירה הייתה ברורה.

התחלתי ליצור קשר עם אנשים בלי להשתמש בהומור ככלי או תכסיס. גיליתי איך זה להיות פשוט אני, בלי להיות מצחיקה. וגיליתי שאנשים באמת אוהבים ומקבלים אותי, אפילו כשאני לא מתאמצת מאוד להצחיק אותם.

לפני שזרקתי בדיחה, עצרתי לחשוב - ולפעמים הפסדתי בינתיים את המומנטום האידיאלי להשגת צחוק טוב. התחלתי "לערוך" את הדברים שאני הולכת להגיד, ואת הבדיחות שאני מתכוונת לספר - ולוודא שאני לא פוגעת באחרים, רק בגלל שאני כל כך רוצה להצחיק אותם.

גיליתי איך הצחוק יכול לשמש ככלי לבילוי – לשמח אנשים כשמתקשרים איתם, ולא כשמתנתקים.

צחוק הוא אוצר יקר ונפלא. הוא מאפשר קלילות ברגעים הנכונים, כשהמתח גבוה. הוא יוצר אווירה נינוחה ועליזה. אבל כמו כל תכונה אחרת וכמו כל הדברים הטובים בעולם, אפשר להשתמש בו לטוב או לרע. אני יכולה להשתמש בחוש ההומור כדי ללעוג לאנשים ולנפח את האגו שלי, או שאני יכולה להשתמש בו כדי לעודד אחרים כשרע להם.

היום, כשיש לי הזדמנות לפלוט בדיחה קצרה וקולעת, אני קודם שואלת את עצמי - "האם זה יגרום לאחד לצחוק ולשני לבכות? האם אני משיגה את הצחוק הזה על חשבון הרגשות של מישהו?" ואם התשובה היא כן, אז אני יודעת שזה פשוט לא שווה ועדיף לשכוח ממנה.

עכשיו אני נהנית מהיכולת לתקשר עם אחרים, לפעמים להצחיק אותם עד דמעות, ולפעמים גם לא. ואני תמיד יודעת שאני משאירה אותם עם הרגשה עצמית טובה, בלי שאף אחד ייפגע מבדיחה זולה. אני בוררת את מילותיי בזהירות, ולפעמים מרשה למשפט מחץ ליפול בשולי הדרך, כשצריך.

כי אני לא תלויה במילים הללו. אני כבר לא מתחבאת מתחת לאותו מסך של צחוק.

 

28/2/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) אנונימי, 1/12/2010 21:10

התמונה בכותרת לא מתאימה לאתר.

הכותרת היא בעצם התוכן.ותודה על המאמרים המועילים והמקצועיים.

(9) ריקי, 12/3/2009 10:30

התחברתי מאוד!

גם אני הייתי פעם אחת שניסתה למצוא חן בעייני אנשים (בנים בעיקר) ע"י ירידות שנונות על מי שהיה בסביבה. ב"ה עם ההתבגרות למדתי לשלוט בזה. גם היום לפעמים אני מסתתרת מאחורי שמחה וצחוק, אבל לא נגד אנשים אחרים.

מי שמביט בה מהצד רואה נערה כמו כולם, מוקפת חברים,
צוחקת, מאושרת, מלאת חיוכים ושמחת חיים!
במקום בו היא נמצאת, אף פעם לא שקט,
תמיד תתסיס את כולם, תשמיע את קולה בגאון,
כדי שאף אחד לא יוכל לפספס את נוכחותה!

מסכת השמחה, ככה היא מכנה את אותו חיוך, ואותן עיניים צוחקות
שמשרתות אותה נאמנה מזה זמן מה.
זה פועל בערך כמו איפור-בבוקר מורחים קצת מזה וקצת מזה ו-וואלה!
יש לך חיוך מקסים ועיניים צוחקות לאורך כל היום!

למביט בעינייה יראו הן לו כים ממעופה של ציפור- רגוע, שליו.
אך מי שיעמיק מבטו יבחין במערבולות ובזרמים הסוערים בתוך עינייה, נשמתה.
ועל-אף כל הסערות לא יעלה על גדותיו, אלא ימשיך להראות פני ידיד,
לפחות כל זמן שתהיה בחברת אנשים.

אך בערבים, בעת נטרקת דלת חדרה מאחורי גבה, ונעזבת היא לנפשה
היא מקלפת את מסכת השמחה מעל פניה, תולשת אותה בפראות,
ציפורניה שורטות בפניה ללא רחם,
ודמה מתערבב עם דמעותיה, מכתים את פניה,
האמיתיות...

(8) שמחה, 4/3/2009 03:16

מקסים!

אני מצטרפת לקולות של האחרים...
איפה אפשר לעבור הסדנא המופלאה הזו?
מקום מגוריי ברחובות. תודה!

(7) גידי, 3/3/2009 02:53

חן חן

היכן מתקימת סדנה כזו תודה

(6) מתעניינת, 2/3/2009 02:15

כמי שלא יודעת לספר בדיחות

היה מרתק לקרוא את הכתבה. תמיד אני כל כך מתפעלת מהיכולת השנונה של המצחיקים סביבי. שלא ראיתי את הזוית הזו של העניין

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub