לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השקט שאחרי הסערה

השקט שאחרי הסערה

עכשיו, כשהמלחמה נגמרה, לא מספיק לחזור לשגרה. אם בעיות קשות שואבות אותנו לחורים שחורים, למה השקט שחוזר לא מביא איתו אור גדול?

מאת

אתמול ביקרתי סוף סוף את סבתי בנתיבות.

אני אומרת סוף סוף כי הביקור הזה היה בתכנון בערך מחנוכה. אלא שאז פרצה המלחמה בדרום, ולנסוע לאזור מוכה קסאמים וגראדים לא בא בחשבון – לא פחות לדעת סבתי מאשר לדעתי. זו הייתה תקופה להישרדות, לא לביקורי קרובים.

אבל כשהוכרזה הפסקת האש במוצאי שבת לפני שבועיים, נשימת הרווחה שהדהדה בארץ הייתה רק הקדמה לבקשה של סבתי שעכשיו נבוא לבקר – ולהחלטה של אימי ושלי לעשות זאת.

זה היה ביקור מהנה מאד, כמו כל הביקורים האלה, שמביאים אותי לאזור בארץ שרק קשרי דם יכולים לגרור עכברת גוש דן כמוני אליו. אבל ההקדמה לביקור הייתה סוריאליסטית: מהחלון צפיתי איך אנחנו עוברים תחנה מוגנת אחר השנייה, שלט הזדהות אחרי שלט הזדהות, וחשבתי איך רק לפני שבוע וחצי, האוטובוס שירד לנגב היה מן הסתם הרבה פחות עמוס.

ואז בא השקט. השקט שקידם אותנו כשירדנו בתחנה בנתיבות, שקט של יום חורף חמים ששמש רכה משכנעת אותך להיפטר מהמעיל, שקט של עיר שאנשיה חולפים בשלווה ברחובות בשעות שילדים ובני נוער עדיין מצויים במוסדות הלימוד.

דבר לא היה בו, בשקט, לרמז על שבריריותו

דבר לא היה בו, בשקט, לרמז על שבריריותו. אף הד לא נעים לא העכיר אותו בסיפורים על מה שהיה כאן רק לפני מספר ימים. מה שעבר – עבר. העיר הדרומית חוותה יום שגרתי בחייה. לא פסטוראלי מהסוג הקיים רק בסיפורים, אלא יום אופייני, מומתק בשמש ורחובות שקטים, אבל נטול הדר מכל בחינה אחרת. התושבים שפגשתי דיברו על לימודים ועל עוזרות בית לא יעילות, על מחירי פירות ועל החדשות.

שגרה.

וזה יפה ונוח ורגוע, אבל גם, במידה מסוימת, לגמרי לא מובן. שלושה שבועות סערה הארץ במלחמה. אנחנו במרכז לא סבלנו את עולה כמו תושבי הדרום, אבל עם גיוס מילואים נרחב כל כך, פליטים שהתארחו אצל קרובים, חברים או זרים, מהדורות חדשות בלתי נגמרות וסימן שאלה גדול שניקר בכולנו בתהייה מתי ואיך זה ייגמר, לא יכולנו שלא לחיות את המלחמה הזו. שלושה שבועות הכל התנהל בצילה. בדרום, התנהל הכל גם בקולה, קול האזעקות המתנגנות.

ועכשיו, כשזה נגמר, איפה אנחנו עומדים? עכשיו שאפשר לנסוע בדרום והשקט באוזניים לא מופר באזעקה צורמנית, עכשיו שהרחובות ריקים מילדים כי הם במוסדות הלימודים – לא כלואים בבית, צמוד למרחב המוגן, עכשיו שאפשר להתחתן באשקלון ולדעת שהאורחים יבואו כולם, עכשיו שאפשר לשבת במרכז בלי לצלצל בחרדה למשפחה בדרום כל פעם שמודיעים בחדשות על מטח טילים, עכשיו שאפשר לתכנן מסיבת יום הולדת לילדה בלי לחשוש שאבא יוזעק גם הוא למילואים בצו 8... מה יש לנו עכשיו, שלא היה לנו מקודם, בימי טרום המלחמה? איפה השתנינו, כשהשתתקו הסירנות? האם פשוט מחקנו שלושה שבועות מזיכרוננו, וחזרנו בזמן אל לפני חנוכה, לפני העופרת היצוקה, מנסים להמשיך במרוצת החיים בלי לכלול ברצף שלושה שבועות של מלחמה?

איפה השתנינו, כשהשתתקו הסירנות? האם פשוט מחקנו שלושה שבועות מזיכרוננו

הטבע האנושי הוא שבעיות אקוטיות נוטות להשתלט על חיינו. מלחמה, מחלה של ילד, פיטורים, אובדן הדירה – כל דבר כזה, והרבה דברים מינוריים יותר, נוטים להפוך לחור שחור ששואב את כל חיינו אליו. אנחנו לא מתייחסים לבעיה כעוד חלק בפאזל החיים שלנו. גם לא כצרור חלקים. הכל נשאב אל החור השחור המכביד. הכל נצבע במכחול הבעיה. הכל נראה דרך המנסרה של הצרה שלנו.

זה נורמאלי וטבעי שאם הכלואה עם ארבעה ילדים קטנים בבית במשך חודש ואוסרת להדליק מוזיקה פן יבלע קול האזעקה, לא תחשוב על הדברים הטובים בחייה בזמן הזה. זה נורמאלי וטבעי שאדם שזה עתה גילה שילדו חולה במחלה קשה, לא יעצור לחשוב שבמקביל לעובדה הלא נעימה הזו יש לו עבודה טובה ובית חדש ושבריאותו שלו ללא רבב. זה נורמאלי אפילו שאדם שאיבד את מקום עבודתו יעלם לזמן מה בתוך החור השחור של מציאות האבטלה, ויתקשה להרים ראש ולשים לב שיש לו משפחה אוהבת או זוג ידיים בריאות שמאפשרות לו לעבוד.

ובכל זאת, כשהסערה שוכחת והחיים חוזרים לסדרם, מה בא במקום החור השחור הזה? הוא גווע עם הבעיה, אבל דבר לא מחליף את מקומו. מהמשא המציק שסחבנו לכל מקום, הטעם המר שעמד בפינו, הקמט המכווץ דרך קבע במצח – מה בא במקום אלה?

האם לא היו צריכים לבוא מקום זה קלילות צעדים וטעם מתוק בפה, מצח חלק וחיוך זוהר? אם סחבנו חור שחור בליבנו, איפה האור שיפרוץ בחופשיות אחרי שהותרו הכבלים?

המלחמה תמה ובמקום תחושת הודיה עמוקה שתלווה אותנו, חזרנו פשוט לשגרה. שגרה מבורכת אמנם, אבל נטולת הכרת הטוב על השקט שחזר. והרי אין דינו של השקט הנוכחי כזה שהיה לפני – שלושה שבועות של מלחמה היו צריכים ללמד אותנו את ערכו. ללמד אותנו על הברכה שצפונה ביום שאנחנו יוצאים החוצה בלי מחשבה שנייה – כי יש דברים טובים, שפויים לצאת אליהם, לא סכנה של טיל על הראש. ללמד אותנו שביקור קרובים אינו דבר שגרתי – כי זה שיש לנו קרובים שלא נפגעו, שיש לנו בכלל אנשים יקרים מספיק כדי שנדאג להם – זה אוצר. שלשבת ולשמוע מוזיקה בלי לדאוג שלא נשמע את האזעקה, זה לוקסוס שאל לו להילקח כמובן מאליו. שכל דבר שנמצא בחיים שלנו והוא לפעמים נעלם או מפסיק או פשוט מעורר דאגה – הוא דבר שיש להודות עליו כשהכל שב לתיקונו.

זו לא חשיבה קלישאית, אלא היגיון פשוט. אם מצב שלילי מוציא אותנו מהאיזון ומשנה לחלוטין את ראיית העולם שלנו, איך ייתכן שעם חלוף הסערה, כששוקטים המים, אנחנו לא חווים שינוי חזק באותה מידה? במקום גוש החושך המאיים שנשאנו איתנו, צריך לזרוח בתוכנו אור זוהר, מחמם. יש בריאות. יש שקט בטחוני. יש משפחה.

אי אפשר להתייחס לטוב כמובן מאליו, שרק הסטייה ממנו מצדיקה התנערות משוויון נפש או אדישות. שום דבר שיקר לנו כל כך – וקשיים מסבירים לנו עד כמה הוא יקר לנו – לא יכול להיות מובן מאליו. אם עולמנו מתהפך בפחד, דאגה או כאב, הוא צריך להתהפך גם כשהכל שוב בסדר.

להתהפך למקום שהשקט שלו אינו שגרה אלא מתנה. להתהפך למקום שבו אנו נצמדים לאנשים אהובים בהכרת טובה, לא מתוך הרגל. להתהפך למקום שבו, בכל מקום שאנחנו הולכים, אנחנו נושאים בתוכנו את האור שמזכיר לנו עד כמה אנחנו מבורכים.

 

31/1/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) שרון, 5/2/2009 03:13

כל כך נכון. הלואי ונתחיל ליישם. תודה!!

(2) סבינה מסג, 1/2/2009 13:33

הכאב חזק מהשמחה

כבר אלתרמן הבחין בזה שאיננו יודעים מה לעשות בשמחה.
אני מצטטת מהזיכרון: אם תבוא שמחה אמיתית, מה נעשה בה.. "והיכן, והיכן נושיבנה?"

(1) , 1/2/2009 04:53

תיכנסו לאתרי החדשות: המלחמה עדיין אל נגמרה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub