לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




למכור את הנשמה

למכור את הנשמה

כבר אמר פעם אדם חכם, שכשמישהו אומר לכם: "זה לא הכסף, זה העיקרון" - תדעו לכם שמדובר בכסף. האם מישהו מאיתנו מחוסן בפני סנוור הכסף?

מאת

בעלי ואני נכנסנו לחדרנו בבית המלון כשבידינו די זמן להתכונן לטיפול שנקבע לנו לחמש אחה"צ בספא של המלון. נותר לי רק להתקשר למו"ל שלי כדי להעביר לו את ההגהות הסופיות של ספרי החדש.

התיישבתי לשולחן, מכרסמת עוגה שסיפק לנו המלון, וחייגתי. הקו היה תפוס. המזכירה ענתה לטלפון כעבור חמש דקות, אך העורך לא היה במשרד. כשהצלחתי להעביר לו סוף סוף את ההגהות, השעה הייתה כבר עשרים לחמש.

הזדרזתי להתכונן לטיפול. הורדתי את השעון ואת תליון הזהב שלי, והנחתי אותם על השולחן, ואז אמר בעלי, ששונא לאחר בגללי, שהוא שם את הארנק שלי בכספת שבארון. הוא עמד כבר בדלת כששמתי לב לטבעת האוֹפָּל שעל אצבעי. הורדתי אותה בחיפזון והנחתי אותה ליד השעון שלי, ואז יצאנו במהירות מהחדר.

אחרי הטיפול הלך בעלי לבית הכנסת של המלון לתפילת ערבית, ואני חזרתי לחדרנו. כשהגעתי לחדר, ראיתי שדלתו פתוחה לרווחה, ושהחדרנית יצאה ממנו באותו רגע. בתחילה נבהלתי, ואז נזכרתי שאחד השירותים שמספק בית מלון חמישה כוכבים הוא סידור החדר בערב. חייכתי והודיתי לה, אך היא לא החזירה לי חיוך.

הבחנתי מייד שהיא ניקתה את השולחן. פירורי העוגה נעלמו ודפי כתב היד, שאותם השארתי מבולגנים, סודרו בערימה ישרה. רבע שעה לאחר מכן, כשרציתי להתארגן לארוחת הערב, התחלתי לענוד את תכשיטיי. השעון ותליון הזהב היו בדיוק במקום שבו השארתי אותם, אבל הטבעת לא הייתה שם.

חיפשתי מתחת לכל חפץ שהיה על השולחן. חיפשתי בכל מקום אפשרי על הרצפה. בעצבנות הולכת וגוברת בדקתי את החדר כולו ואת חדר האמבטיה, על אף שהייתי משוכנעת לחלוטין שהשארתי את הטבעת על השולחן, ליד השעון שלי.

האפשרות האחת הייתה שבעלי שם את הטבעת בכספת, והשנייה, שהחדרנית גנבה אותה.

נותרו רק שתי אפשרויות. האחת, שבעלי שם את הטבעת בכספת, והשנייה, שהחדרנית גנבה אותה. לא הייתה לי כל דרך לבדוק את הכספת; הכרטיס המגנטי שפותח אותה היה אצל בעלי, שהיה באמצע התפילה. חוץ מזה, זכרתי שהוא כבר עמד בדלת בזמן שהסרתי אותה. והחדרנית? מבט חטוף במסדרון גילה לי שהיא סיימה לנקות את כל חדרי הקומה ועמדה ליד מעלית השירות. אם אדבר איתה מייד, בזמן שהטבעת נמצאת אצלה עדיין, אולי תחזיר לי אותה. ברגע שתלך הביתה, התחוור לי, הטבעת שלי לעולם לא תחזור אליי.

אהבתי מאוד את הטבעת, עם אבני האופל המבריקות שלה, מתנה שבעלי העניק לי ליום הולדתי שחל השנה. ביַרְכְּתֵי מוחי נלחשה אזהרה: "אסור לך לנהוג בפזיזות ולהאשים את החדרנית. התורה מזהירה מפני זה, יש הלָכות שקשורות לעניין..." אך הלחישה נאלמה לחלוטין בתוך הצווחה הקולנית: "אני רוצה את הטבעת שלי!"

זינקתי לעברה במסדרון, ואמרתי לה בשיניים חשוקות: "הטבעת שלי נעלמה. אם תחזירי לי אותה עכשיו, אני מבטיחה שאני לא אגיד שום דבר לאף אחד."

היא הסתכלה עליי בעיניים נטולות הבעה. "באיזה חדר את?" שאלה במבטא רוסי.

"חדר 710".

היא התחילה ללכת לחדר שלי. היא רוצה להחזיר לי את הטבעת באין רואים, ניחשתי בתחושת סיפוק. שמחתי שפעלתי במהירות.

עמדתי ליד השולחן והצבעתי על זירת הפשע. "הטבעת הייתה כאן בדיוק. אני יודעת שהשארתי אותה כאן."

במקום להושיט לי את הטבעת, היא התחילה לסקור את הרצפה. חזרתי על הצעתי בכעס: "אם תחזירי לי אותה עכשיו, אני לא אגיד לאף אחד. אני רק רוצה את הטבעת שלי."

החדרנית הסתכלה עליי במבט מתכתי. "אני עובדת כאן כבר שש שנים," ירקה את מילותיה לעומתי, "אף פעם לא גנבתי כלום."

האשמותיי חזרו אליי ופגעו בי בעוצמה רבה

באותו רגע, ידעתי שהיא אומרת את האמת. האשמותיי חזרו אליי ופגעו בי בעוצמה רבה. היא לא הייתה אשמה בְּדָבָר, אבל אני הייתי אשמה בעבירה על מצוות התורה: פגעתי באדם במילותיי.

הסתבר אחר כך, שזכרוני הטעני. לפני שיצאנו מהחדר, כשנחפזתי להתכונן, הכניס בעלי את הטבעת לכספת.

זה הכסף

ערך הטבעת היה 175$, לא סכום של מה בכך בתקציב משפחתנו, אך בהחלט לא שווה עבירה על מצוות התורה. באותו לילה, כשייסרתי את עצמי על כך שחרגתי מכללי ההתנהגות שהצבתי לעצמי, עלתה בפניי תמונה דמיונית מסרט אימה זול... אם דמות מפוקפקת הייתה מופיעה מולי ואומרת לי: "אני אשלם לך 175$ כדי שתתעלמי מאחת ממצוות התורה", הייתי מתרגזת: "איך אתה מעז! אני בחיים לא אתעלם ממצווה תמורת 175$, או פי עשר. אתה לא יכול לקנות אותי!"

אבל זה בדיוק מה שעשיתי: הרשיתי לעצמי לרדת מסולם הערכים המוסרי שלי תמורת 175$. אילו יכולתי להשתיק את הצווחה במוחי די זמן כך שאוכל לשקול את העניין, יכולתי לשאול את עצמי: "אם לא תמהרי להאשים את החדרנית, ויסתבר שהיא אכן גנבה את הטבעת לבלי-שוב, מה יהיה ההפסד הגדול ביותר שלך?" התשובה הייתה, במקרה זה: "175$ וחמש הדקות שיידרשו לי ללכת לחנות התכשיטים ולקנות טבעת חדשה".

אילו הציע לכם מישהו כמה אלפי דולרים וביקש שלא תדברו עם אחיכם או אחותכם תמורתם, הייתם בוודאי עונים בהתמרמרות: "היחסים שלי עם אחי או אחותי אינם עומדים למכירה!" אך כמה אחים ואחיות נתונים בסכסוך מר, לעתים כל חייהם, על ירושת הוריהם?

סטטיסטיקה מבהילה טוענת שמחצית מהגירושין מתרחשים על רקע חילוקי דעות פיננסיים. בתחילה זה נראה לי מגוחך, המחשבה שאדם חושב יעדיף את הכאב והבדידות שבגירושין, ואת הצלקות הנפשיות שהדבר מותיר בילדים, על פני כל סכום כסף אפשרי. אך הקרע הפיננסי כה חבוי לעתים בתוך רבדים עמוקים של בעיות אחרות, שקשה לראות מה באמת הבעיה.

חברתי מרים סיפרה לי פעם סיפור: בעלה של מרים, בֶּנִי, הלווה 20,000 ש"ח לחברו מימי הצבא, ניר. מרים מעולם לא אהבה את ניר ומכיוון שמצבם הכספי לא היה מזהיר, העובדה שבֶּני הלווה לניר סכום כזה, הבהילה אותה. אך בֶּני לא התייעץ איתה, והיא יכלה רק לקוות שניר יחזיר את הכסף.

כשנה לאחר מכן, קיבלה מרים, סופרת (כמוני) במקצועה, מקדמה בסך 20,000 ש"ח לקראת ספרה הבא. היא שמחה מאוד שתוכל להפקיד את הכסף בחשבון החיסכון המשפחתי שנועד לחופשות. אותו לילה העלה בֶּני לשיחה מה שהיה, ללא ספק, נושא כאוב עבורו. הזמן לתשלום ביטוח הבית והמכונית שלהם התקרב, ובני קיווה לשלם אותו בעזרת הכסף שיחזיר ניר; אך לאחר כמה וכמה תזכורות, התוודה ניר בפניו ואמר שאין לו דרך להחזיר את הכסף. יהיה עליהם להשתמש ב-20,000 השקלים של מרים לתשלום הביטוח.

כשמישהו אומר לכם: "זה לא הכסף, זה העיקרון" - תדעו שמדובר בכסף...

מרים התפוצצה מכעס. היא מעולם לא צידדה בהלוואה, וכעת, כשחברו החצוף של בני הודה שאינו מתכוון להחזיר אותה, יהיה עליה להקריב את החופשה המשפחתית?! "אם תיגע ב-20,000 השקלים שלי, אני לא אדבר איתך יותר בחיים!" היא צעקה עליו ויצאה מהחדר.

היא יצאה להליכה מסביב לשכונה, זועמת על תמימותו של בעלה שסמך על יצור נבזי כל כך. אך בסיבוב השלישי עלה בדעתה שאילו היה מישהו ניגש אליה ומציע לה להפוך את ביתה לשדה קרב תמורת 20,000 ש"ח, היא הייתה דוחה את ההצעה. והנה היא, מקריבה את האושר הזוגי שלה תמורת 20,000 ש"ח.

"כן, בעלי חלש מאוד בזיהוי אופיים האמיתי של בני אדם", חשבה מרים לעצמה. "והוא טעה בכך שהלווה את הכסף בלי להתייעץ אתי. אבל אם יצנחו עליי מהשמיים עכשיו 20,000 ש"ח, אני אהיה גדולה מספיק כדי לסלוח לו על חולשתו."

כלומר? זה לא החיסרון של בעלה שהפריע לה, זה היה הכסף. אם לא היה עליה להקריב את כספה, הדבר לא היה כל כך נורא. כבר אמר פעם אדם חכם, שכשמישהו אומר לכם: "זה לא הכסף, זה העיקרון" - תדעו לכם שמדובר בכסף...

ובכל מאודך – בכל כספך

השורה השנייה בתפילת "שמע ישראל" מצַוָה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". הפרשנויות המסורתיות מבארות כי משמעות "בכל לבבך" היא: בכל הטוב והרע שבך, משמעות "בכל נפשך" היא: בחייך עצמם, ואילו "בכל מאודך" משמעה: בכל כספך. מאחר שהמצווה נכתבת לכאורה בסדר קושי עולה, נשאלת השאלה - איך זה שלאהוב את ה' בכספנו קשה יותר מלוותר על חיינו למענו? התשובה היא: שיש אנשים שממונם חביב עליהם מגופם.

מילים אלו מן התלמוד הזכירו לי תמיד את יהודי גרמניה העשירים, שבשנות ה-30 לא היו מסוגלים לעזוב את גרמניה ללא רכושם ושילמו על בחירה זו בחייהם. אך לאחר פרשיית הטבעת שלי הבנתי שאיש מאיתנו אינו מחוסן מפני כוחו של הכסף לעוות ערכים ולשנות החלטות. זה עצוב, אבל לכל אחד מאיתנו יש מחיר.

איש מאיתנו אינו מחוסן מפני כוחו של הכסף לעוות ערכים ולשנות החלטות.

הפתרון לבעיה השטנית הזו הוא לזהות בבירור את שתי הברירות העומדות בפנינו. אם נוכל להתבונן מבעד לעקרונות ולראות את הבחירה העומדת בפנינו, נתפלא לגלות עד כמה מעוור הכסף את עינינו.

בפעם הבאה שתהיו מעורבים בסכסוך עם קרוב משפחה, חבר או שכן, שאלו את עצמכם מהו סכום הכסף שיפתור את הבעיה. למשל, נניח שהארנב של השכנים ברח מהכלוב ו'חגג' על גינת הפרחים החמודה שלכם. אתם מבקשים מהשכן, שאיתו תמיד היו לכם יחסים טובים, להקפיד שהילדים ינעלו את הכלוב היטב, ומבקשים מהגנן שלכם שישתול צמחים חדשים במקום הפרחים החד-שנתיים ההרוסים. שבועות מספר לאחר מכן, הארנב שוב בורח מהכלוב ומכלה את החד-שנתיים שלכם. בשלב הזה הופך העניין לסכסוך של ממש ביניכם לבין השכנים, וגורם לכם עוגמת נפש רבה. הבעיה היא כמובן, ששכניכם אינם אחראים מספיק, אינם משגיחים על ילדיהם, ואינם מלמדים את ילדיהם אחריות בסיסית מהי. אבל אם תשאלו את עצמכם כמה פעמים בעונת הצמיחה של הקיץ בורח הארנב מהכלוב, וכמה יעלה לכם להחליף את החד-שנתיים באותן פעמים, תגלו שתוכלו להשיג שלום עם שכניכם תמורת פחות מ-300 ש"ח.

שמעתי על רב אחד שממליץ לשומעיו לחסוך סכום כסף קבוע, כפי שאנו חוסכים כסף לחופשות או לפנסיה, ב"קרן שלום" סגורה. כך, כאשר יתגלע סכסוך עם קרובים ושכנים, תוכלו להשתמש בכסף כדי להשכין שלום. בטווח הארוך, "קרן שלום" כזאת תשתלם לכם, לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם פיזית. לא כדאי להוציא 300 שקלים במקום לקבל אולקוס או לחץ דם גבוה?

לקנות את עצמכם לנצח

בהתקרב ראש השנה אנו מחויבים להשתפר, לעשות תשובה, לעשות בחירות טובות יותר בשנה החדשה. המודעות לנטייתנו האנושית להיקנות בכסף עשויה לסייע לנו לבחור בצורה נכונה בשתי דרכים.

הדרך הראשונה היא לְזַמֵן את אותה דמות מפוקפקת מבין הצללים ולזהות אותה. כשאתם מוצאים את עצמכם מעורבים בוויכוח הקשור לכסף, או כזה שיכול להיפתר באמצעות כסף, דמיינו לעצמכם את המאפיונר הזה מציע לכם: "אני אשלם לכם X ש"ח כדי שתקריבו את (סולם הערכים שלכם, יחסיכם עם בן/בת זוג או אח/ות, ההרמוניה בחייכם וכן הלאה)". ואז שאלו את עצמכם: "האם אני באמת מוכן/ה שיקנו אותי תמורת סכום כסף כזה?"

הדרך השנייה היא "לקנות לעצמכם" את הבחירה הטובה. אם אינכם יכולים להביא את עצמכם לידי עשיית דבר קשה אך ראוי, שלמו לעצמכם! למשל, אתם רוצים השנה לשפר את יחסיכם עם הוריכם, אך כל שיחת טלפון איתם מידרדרת איכשהו לפגיעה בנקודות הרגישות שלכם, ואתם מגיבים בגסות או בקוצר רוח. אמרו לעצמכם: "תמורת כל חמש דקות שבהן אני משוחח/ת עם הוריי בטלפון ומתייחס/ת אליהם בכבוד, אני אתן לעצמי 50 ש"ח, שאותם אחסוך לקניית משהו שידי אינה משגת כרגע". תתפלאו לגלות כמה מהר תוכלו להגיע לשיאים חדשים בכיבוד הוריכם.

התלמוד אומר שגם אם אתם עושים את הדבר הנכון מתוך מניע פחות נכון ("שלא לִשְׁמָהּ", כמו כסף), בסופו של דבר תעשו את הדבר הנכון מתוך המניע הנכון (לִשְׁמָה, למען העניין עצמו).

אנו יכולים לרתום את נטייתנו להיות מושפעים מכסף כשאנו שואלים את עצמנו: "אני לא מסוגלת להגיד מלה טובה לגיסי, אך אם הוא ייתן לי לפתע אלף דולר, האם אשנה את התנהגותי כלפיו?" "כן" אמיתי יוביל לשלב הבא: "אם אעשה זאת תמורת אלף דולר, האם לא אעשה זאת תמורת שלום משפחתי?"

בראש השנה וביום כיפור, נחתם גורלנו לחיים או למוות. בחירותינו המוסריות, נאמר במחזור התפילות לימים הנוראים, יכולות להפוך את גזר-הדין על פניו. כשרואים את אפשרויות הבחירה, מתבהר שהבחירה האמיתית היא, אכן, בין הכסף לבין החיים.

בראש השנה הזה, בחרו בחיים.

30/8/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) מישו, 10/8/2015 11:27

מאמר נפלא ! תודה לכותב

(9) יעל, 9/9/2008 03:05

איזה רעיון מאיר עיניים!

יישר כח. ממש הסברת בפשטות את התנהגותינו בחיים.
כמו לשים מראה.

(8) נוף, 5/9/2008 08:16

איזה כתבה חזקה!!!!!

אהבתי מאווווווד

(7) אנונימי, 4/9/2008 11:18

כשדיברת על הקטע עם הארנבת...

דבר ראשון... היי =).. ו.. אני דיי חושבת שהקטע עם הארנבת גורם סיכסוך לא רק בגלל הכסף של הוצאת הפרחים.. גם בגלל הכעס מזה שכשמבקשים מהשכנים שהילדים ידאגו לא לשחרר את הארנבת כי היא הורסת את הפרחים.. ולאחר זאת.. היא עוד פעם הורסת את הפרחים.. ואתם מרגישים כיאלו חוזה/הסכם בינכם הופר.. או שהם ניסו לעשות לכם "דווקא".. וזה מעצבן אותכם.. אז.. זו גם סיבה לסיכסוך עם השכנים..
בבקשה תתקני אותי או תסבירי לי אם לא.. =) .

(6) דוד, 3/9/2008 02:53

הלוואי שזה היה כל כך פשוט

ראשית אני מכיר את המשפט בגרסת עורכי הדין:
"אם אדם אומר שהוא רוצה כסף - הוא רוצה כסף, אבל אם הוא אומר שהוא לא רוצה כסף אלא צדק - הוא רוצה הרבה מאד כסף".

אני חושב שמה שגורם לכעס ולמריבות הוא לא רק הכסף אלא תחושת העוול של הנפגע.

שאלו פעם רב כיצד זה קורה שיהודי הבא לשאול על בהמה השווה 5000 ש"ח אם היא טרפה והרב פוסל אותה, הוא מקבל את הדין, אבל כששני יהודים מתדיינים על 5 שקלים המפסיד אינו מוכן לקבל את הדין?

הרב ענה "זה שהיהודי יפסיד את כספו - ניחא, אבל שמישהו אחר יזכה מכך?!"

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub