לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הספורט האתגרי של הנשמה

הספורט האתגרי של הנשמה

אנשים מסתכנים בספורט אתגרי כמו טיפוס הרים כדי לחוות ריגוש של מאמץ והישג. האם אין דרך אחרת לזכות בתחושות הללו?

מאת

כשנשאל אדמונד הילארי, האדם הראשון שטיפס על האוורסט, למה הרגיש את הצורך לטפס על ההר הגבוה בעולם, תשובתו היתה פשוטה: "כי הוא נמצא שם."

מאז ועד היום, אם תשאלו מטפסי הרים למה הם יוצאים למסעות מפרכים עם ציוד יקר רק כדי להעפיל לעוד פסגת הר (בתוספת לחמישים שהם כבר ביקרו) קרוב לוודאי שלא תקבלו תשובה יותר טובה. הפסגה שם – והיא מזמינה את הטיפוס.

טום איגן מהניו-יורק טיימס, מטפס הרים בעצמו, כתב מאמר בשם 'שיגעון ההרים'. "במהלך השבועיים האחרונים," הוא פתח, "ידיד שלי ניסה להגיע אל הגג של צפון אמריקה, מקום לא גדול יותר משטיח של חדר אורחים, בערך 500 קילומטר מדרום לחוג הארקטי - הר מקינלי. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו, הוא היה תקוע במחנה במעלה ההר, בגלל מזג אוויר סוער. ואז הגיעו חדשות פתאומיות: גבר בן 51 מת בהר מקינלי. הוא הגיע לפסגה ברביעי ליולי, ואז התמוטט."

איגן המודאג מיהר לברר פרטים. לא, זה לא היה חברו הטוב שמת, אלא מטפס הרים אחר. אבל פרטי המקרה הותירו בו תחושה קשה מאד. בדרך כלל, הוא מציין, מטפסי הרים נוטים להגיב על אסונות כאלו בניתוח מדוקדק של מה שהוביל אליהם."אנחנו תמיד מתחילים עם השאלה: איפה הם טעו? אנחנו מחפשים את הטעויות הברורות והתשובות הקלות: חבל שלא נקשר כהלכה, בקיע שלא היה צריך לחצות, ולעיתים תכופות – תחזית מזג אוויר שהתעלמו ממנה."

במקרה הזה, לא היו תשובות קלות. המטפס היה מנוסה וזהיר, מצויד כהלכה ומחושב. הוא עשה הכל נכון, ובכל זאת, מצא את מותו על הפסגה. אירוע כזה הוא מדכא במיוחד עבור מטפסי הרים. אם הכל נעשה כשורה ולא הייתה שום טעות ברורה, אין להם אלא להודות בחצי פה באמת הלא נעימה: עם כל הזהירות, טיפוס הרים הוא דבר מסוכן. "המקרים בהם אין טעות אנוש ברורה לעין הם המשגעים מכל – והמדאיגים ביותר." הוא מספר על אסון שקרה למטפס ההרים ממכריו, שילדיו לומדים באותו בית ספר עם ילדיו של איגן. כשאותו מטפס הרים צעיר נהרג בטיפוס על האוורסט, "ראיתי לראשונה מוות על ההרים מזווית ראיה אחרת: זו של הילדים שנותרו בחיים."

המאמר של איגן מצביע בבהירות על השאלה שמענה אותו – האם זה אכן שווה את זה? סיכונים יש בכל מקום, אבל אם מסתבר שטיפוס הרים מקצועי, גם עם כל אמצעי הזהירות, הוא עדיין בבסיסו פעולה מסוכנת, איך מתמודדים עם זה שאנשים עדיין עוסקים בו, גם אם הם אבות לילדים? כמטפס בעצמו, הוא לא מסוגל להוקיע את הפעילות, אבל הוא בהחלט תוהה.

כולם הסכימו שלהימנע מפעילויות מרגשות בגלל הסיכון הכרוך בהן הוא דבר שלא יעלה כמעט על הדעת

התגובות לכתבה שלו היו מאלפות מהבחינה הזו. קוראים הצביעו על כך שטיפוס הרים איננו 'בן יחיד'. הרבה סוגי ספורט אתגרי נמנים על אותה קטגוריה של מסוכנים-מהותית-לא-משנה-כמה-אתה-מיומן. מי שמחליק על שלג בכל אתר הררי, גולש על גלי אוקיינוס סוערים או משיט סירת קאנו בתוך נהר שוצף, לא לוקח סיכון פחות מזה של מטפס ההרים. וגם הם, לו יבחנו את אותם אסונות שאי אפשר לייחס ישירות לטעות אנוש טיפשית, ייתקפו באותו חוסר נוחות שחווה טום איגן.

ובכל זאת, הרוב המוחלט של מאות המגיבים, על אף הזדהות עם חוסר הנוחות הזה, טען שהסיכון שווה את זה. אנשים העוסקים בספורט אתגרי לצד אלו שמסתפקים בצפייה, כולם הסכימו שלהימנע מפעילויות מרגשות בגלל הסיכון הכרוך בהן, הוא דבר שלא יעלה כמעט על הדעת. 'יותר גרוע מלמות זה לא לחיות' ו'מה עדיף, לבלות את החיים על הספה מול הטלוויזיה?' היו הערות טיפוסיות. הרגש הכללי שהקוראים ביטאו היה שהריגוש, ההרפתקה, תחושת הכיבוש, התחושה שעשית משהו גדול, שהתאמצת והשגת, שווים את הסיכון. 'זה לא עניין של סיכון, אלא של אומץ והתלהבות', כתב אחד הקוראים.

הקונצנזוס הכללי היה שלא שווה לחיות בלי זה. אבל האם חייבים לסכן את החיים עצמם כדי לחוות את התעלות ההישג, חדוות הכיבוש, הגאווה בהליכה עד קצה גבול היכולת?

יש הרים אחרים

אפשר למצוא רמז לתשובה, בכך שבלי קשר לעמדתנו בעניין נטילת סיכונים, לא כל אחד מאיתנו יכול לטפס על הרים או לחתור בעוז נגד הזרם. בכל סוגי הספורט האתגרי נדרשת יכולת אתלטית מסוימת שלא כולם בורכו בה, ומרבית הפעילויות עם ריגוש הסיכון דורשות ציוד שלא כולם יכולים להשיג. אפילו בלי להתחשב בעובדות הללו, רובינו מנהלים חיים עמוסים ועסוקים שבהם – מה לעשות – אין לנו אפילו חמש דקות פנויות ללכת לטפס על האוורסט. האם נידונו, אם כן, לחיים של אורגניזם פשוט, בלי חווית המאמץ הגדול שמביא להישג המענג?

מובן שלא. חווית מתיחת גבולות היכולת שלנו פתוחה לכולנו. תחושת הכיבוש וההצלחה היא מתנה שכל בן אדם יכול לזכות בה. כפי שהמגיבים על מאמרו של טום איגן טענו בצדק, הדעת מתמרדת מול הרעיון שאנחנו אמורים פשוט להעביר את החיים ברביצה חסרת מאמץ. אבל המאמץ הזה לא חייב לערב סיכון לחיים.

קשה לטפס על הרי ההימאליה? בהחלט. דרוש אומץ-לב לגלוש על גלים סוערים? אין ספק. אבל יש דברים הדורשים אומץ ונחישות גדולים יותר.

למחות שנאה, להתגבר על כעס, לדון לכף זכות? האוורסט מתחיל להישמע כמו משחק ילדים

 כבר לפני אלפי שנים אמר שלמה המלך שהמושל ברוחו גדול מלוכד עיר. זה לא השתנה מאז. החיים שלנו זרועי אתגרים שדרושים כוחות נפש גדולים בהרבה מזה שספורט אתגרי או סיכון פיזי יכולים להציב בפנינו.

לסלוח לאדם שפגע בנו קשות.

לגמול טובה תחת רעה.

לא לספר פיסת מידע מרעיש שתזיק לאדם אחר.

לא להתפרץ בכעס מול התגרות כמעט בלתי נסבלת...

הרשימה היא בלתי נגמרת. כולנו יודעים איזה מאמץ דרוש כדי לנשוך שפתיים ולא לענות תשובה חריפה שתזיק רק לנו, המאמץ הדרוש כשהנזק צפוי רק לאדם אחר גדול פי כמה. לשלוט על רגשותינו, למחות שנאה, להתגבר על כעס, לדון לכף זכות? האוורסט מתחיל להישמע כמו משחק ילדים.

כמובן, נדרש זמן כדי להתרגל לפרספקטיבה הזו. אחרי הכל, אנחנו לא בדיוק ניחשב לגיבורים אמיצים אם סכרנו את פינו בשעת מריבה או נמנעו מלרכל. אף מגזין לא ידפיס את תמונתנו וקרוב לודאי שאפילו לא נוזמן לאיזו ועידה חגיגית לספורטאים מהסוג שלנו.

אבל זהו ספורט אתגרי שפתוח לכולם, בלי להתחשב בגיל וסיבולת גופנית. לבן עשרים אין פה יתרון על בן השישים, והעשיר לא זוכה בציוד טוב יותר מהעני. זו תחרות פתוחה ושוויונית, ואם איננו מסכנים בה את חיינו, אנחנו עדיין נדרשים לשנות את עצמנו – פעילות שכרוכה בלא פחות מאמץ ודורשת אפילו יותר אומץ לב.

וההרגשה.. כשאנו כן מצליחים להתגבר, להתעלות, תחושת ההישג והסיפוק לא ניתנת לתיאור, זו חוויה שאין דומה לה.

המשנה אומרת : "איזהו גיבור - הכובש את יצרו", ומלמדת אותנו שאין כאן מקום להשוואות. אתה לא גיבור ביחס לשאר: יחסית למי שנפל בדרך לפסגה או שהעפיל אליה לאט יותר. הקריטריון הוא פנימי, מהותי. ההתגברות האמיתית היא עבודה עצמית. מי שחי כך, גם בלי ספורט אתגרי, בהחלט חי במלא מובן המילה.

 

19/7/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) ישראל איצקוביץ, 24/7/2008 05:29

האמת באתגרי החיים

יש אתגרים בחיים שמובילים אותנו למעשה למוות גשמי ורוחני אלו אתגרים של חיים גשמיים חיי הנאה בחיפוש אחרי בילוי או אתגר שירומם את האגו, אבל ישנם חיים בעלי חיפוש רוחני מיגע שאולי בהתחלה הם לא חיי הנאה לא "כפיים" אבל הם מובלים לחיים מאושרים ולחיי נצח סוף מעשה במחשבה תחילה

(2) רון, 20/7/2008 13:27

אמת לאמיתה

כתבה אשר מציגה את מהות האדם בקצרה,
יישר כח ואשרי מי שיזכה להביט אל פנים ליבו ופנימיותו ויחווה תענוגות אלקיים בלי ללכת רחוק.

(1) , 20/7/2008 13:23

נקודת חשיבה מעניינת, אך:

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub