רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

מכל ילדי השכלתי: עלבון יחסי

ט״ו באדר ב׳ ה׳תשס״ח ט״ו באדר ב׳ ה׳תשס״ח 22/03/2008 | מאת חיה אילון

מעטים הם האנשים שניחנו ביכולת "לא לשמוע" ולהתעלם ממשפטים לגלגניים על חשבונם, ומעטים יותר הם אלו המסוגלים להתייחס בצורה חיובית לפגמים וחסרונות בחבילה האישית שלהם.

מיכאל שיחק עם חבר בחדר, הדלת הפתוחה והטון הגבוה בו שוחחו, הביאו את דבריהם עד המטבח המרוחק בו עמדתי וקילפתי ירקות.

"איזה מכנסיים גדולות, אתה מאוד שמן". יכולתי לדמיין את אלי חברו מניף בידיו את מכנסיו החדשות של מיכאל, שעמדו בפינת החדר ממתינות למכפלת.

הם כל כך בוטים, הילדים, אין בהם טיפת רגישות, המקלף נשמט מידי וליבי יצא למיכאל שלי, בני העדין והטוב המתכווץ בוודאי בחדרו, נושך את שפתיו, עוצר דמעות כאב וסופג בדממה את העלבון הצורב.

מיכאל העגלגל קיבל את הגנים של בעלי, שסבל גם הוא כילד מעודף משקל בולט וחריג, כשבגר הכניס את עצמו למשטר דיאטה קפדני והצליח להגיע למשקל תקין, אולם מילים פוגעות, עלבונות ולגלוגים על הופעתו מהעבר, נחרטו בליבו למזכרת נצח.

אם עד היום היו פניו העגולות ומימדיו של מיכאל סיבה לצביטות לחי אוהבות ולמחמאות לאמא המסורה הטורחת להזין את בנה, הרי כעת חלפו להם הימים הטובים ומיכאל מתחיל לפסוע במסלול נפתל וכואב בו יהווה מטרה לבדיחות פוצעות ולחצי לגלוג אכזריים. אין חדש תחת השמש, את המסלול הקשה הזה עבר בעלי, אבא של מיכאל, לפני כמה עשורים וכעת הבן צועד בדיוק באותו שביל. אבל לאן הגענו? מיכאל בסך הכל ילד בן שש ורבע, כבר בגיל כזה הוא אמור להתמודד עם הבעיה כבדת המשקל שלו?

מבעד לסערת הרגשות שלי שמעתי את קולו של מיכאל יציב ושליו: "כן, אני שמן. כולם בבית שלנו שמנים, כי אמא שלי אופה הרבה עוגות טעימות ואנחנו קונים המון ממתקים וגלידות, תמיד טעים בבית שלנו".

נשמתי לרווחה, ברגעים אלו הערכתי מאוד את יכולתו להדוף את חיצי הלגלוג ממנו והלאה.

נשמתי לרווחה, ברגעים אלו הערכתי מאוד את מיכאל שלי והצדעתי לו בליבי על יכולתו להדוף את חיצי הלגלוג ממנו והלאה, בלי לתת להם לחדור לליבו הקטן ולפצוע אותו. מעטים האנשים שניחנו ביכולת "לא לשמוע" ולהתעלם ממשפטים לגלגניים על חשבונם. מועטים יותר האנשים ש"לא מבינים" בדיחות עוקצניות המכוונות לנקודות רגישות וכואבות, ומתי מעט הם אלו המסוגלים להתייחס בצורה חיובית לפגמים וחסרונות בחבילה האישית שלהם.

הקישואים, הגזר והבטטה המשיכו להיקלף במרץ ובתנועת ניצחון גלשו לתוך סיר המים הרותחים. סתם דאגתי. מיכאל, האפרוח שלי, חזק ובטוח בעצמו, ויש לו מבט חיובי על עצמו והאינטליגנציה הרגשית שלו מעל ומעבר לבני גילו ולבני גילאים אחרים.
 

* * *

קולות של בנייה ופירוק עלו מהחדר, מיכאל וחברו בונים כעת בקפלה שקט שרר בבית, הירקות שטו בבטחה במרק הירקות, עדשים אדומות התגלגלו בהקלה לסיר המהביל אך עם רתיחת המים התפרץ לפתע למטבח ילד נסער וכואב, פגוע עד עמקי נשמתו.

"א-מ-א", נשמעה זעקה חנוקה ואחריה בכי היסטרי חסר מעצורים, "אמא, אלי העליב אותי".

אז הרגע ממנו יגורתי הגיע, תמימה שכמוני, הרגע הזה היה חייב להגיע מתישהו, והנה הוא בא, תופס את מיכאל פגיע, שביר ובלתי מוכן. רגשי האשמה הפולניים שלי נכנסו להילוך גבוה: איזו מן אמא אני?! הייתי צריכה לשלוח אותו לסדנא כלשהיא לעיצוב רגשות, שלא יילכד בשעת מריבה תחת אש צורבת של עלבון, כשאין בידו טקטיקות בסיסיות של התגוננות, הידברות ועמידה על שלו.

"מה קרה, חמודי?" ליטפתי את פניו הרטובות וחבקתי את כתפיו הרוטטות, "מה אלי אמר לך?"

פיו של מיכאל נסגר ונפתח לסירוגין והוא התקשה לדבר מעוצמת הכאב: "אלי אמר לי שאני בא אחרון לכיתה. נכון שזה לא נכון, אמא? נכון שאני לא בא אחרון?" הוא תלה בי עיניים ענקיות ומתחננות מצפה ממני להוכיח את חפותו ולגונן עליו מהפגיעה הנוראה בשמו הטוב.

"זה לא נורא להגיע אחרון", אני מנחמת את מיכאל שלי שאינו נמנה על משכימי הקום, ואכן מגיע פעמים רבות האחרון לכיתה.

"אני לא בא אחרון, אמא, הוא סתם אומר", זעק מיכאל מנהמת ליבו כשבעיניו מרצד מבט של חיה נרדפת.

"אתה יכול לכוון את השעון המעורר לשבע בבוקר ולהגיע לכיתה הראשון", הצעתי בתקווה שנמצא סוף סוף פתרון לבעיית האיחורים של מיכאל.

הסיפור עם מיכאל המחיש לי עד כמה עלבונות הם דבר יחסי.

מיכאל חזר לחדר ולאחר דקות ספורות עזב אלי את ביתנו, מותיר אחריו ריח ברוגז חריף בחלל הבית. מיכאל הפגוע סירב להמשיך לדבר עם אלי מטוב ועד רע, וטיפח תחושות עמוקות של "לא נשכח לא נסלח". למרות החרטה ובקשת הסליחה הכנה של אלי, מיכאל סירב להשלים עימו. כל המחוות והצעות השלום שלנו, האמהות, גורלן היה כאותם הסכמי שלום הנחתמים חדשות לבקרים בארצנו הקטנה בינינו לבין שכנינו, ואינם מורידים במאומה את מפלס השנאה.

אומרים שילדים שוכחים מהר, תלוי מה. עד עצם היום הזה כף רגלו של אלי לא נחה בביתנו, ובינו לבין מיכאל עומדת מחיצה עבה בלתי עבירה. 

* * *

הסיפור עם מיכאל המחיש לי עד כמה עלבונות הם דבר יחסי. יחסי למקום ולזמן. מה שבחברה אחת מהווה עלבון נורא, במקום אחר יהווה מחמאה ולהפך.

החמאתי פעם לשכנה שילדיה לבושים יפה ושמתי לב לחוסר שביעות רצון בפניה. כשהתופעה חזרה על עצמה כמה פעמים, הפסקתי להחמיא לה בנושאים אלו. פעם בשעה של גילוי נפש, היא סיפרה לי שכילדה היא אהבה להתאים פריטי לבוש, להתקשט באביזרי נוי ולהסתרק בתסרוקות חדשות. היו לה בכיתה חברות שלגלגלו על תחביבה והדביקו לה את התואר: "גברת מגונדרת", מאז ועד היום, למרות שעברו כמה עשורים, כל מחמאה על הופעה חיצונית גורמת לה דקירות בלב.

מילים שבגילאים מסוימים מפלחות את הלב, בגילאים אחרים מעלות על השפתיים חיוך קל ותו לא.

נניח שמישהו אמר לנו משהו, משהו כואב, והמשהו הזה הולך לאכול אותנו בימים הקרובים ולזלול מאיתנו אנרגיה נפשית אדירה. כדאי שרגע אחד לפני שניתן לעצמנו להיעלב, נעמיד את המילים תחת האור הנכון ונבדוק, האם יש סיבה אובייקטיבית להיפגע. האם מה ששמענו אכן מהווה עלבון? גם אם דרכו לנו על יבלת, כשנסיר את מעטה הכאב העוטף אותנו נגלה שברוב הפעמים הפגיעה אינה כה נוראה, ואם היו אומרים לנו את אותם הדברים כשהיינו בחברה אחרת, בגיל אחר או בסיטואציה אחרת, לא היינו נפגעים כל כך, וייתכן אפילו שהיינו מקבלים הערות מכאיבות אלו בתודה.

בשורה התחתונה, יש לנו אופציה לבחור עד כמה להיפגע, עד כמה לתת לעלבון להלום בנו ואם לתת למילים להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה.

איכות החיים הרגשית שלנו תלויה בידינו, בואו נבחר בחיים.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן