לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מי מנהל את מי, הכעס אותנו או אנחנו אותו?

מי מנהל את מי, הכעס אותנו או אנחנו אותו?

כאשר מונעים מהאגו ומהמחשבות האישיות שלנו להשפיע עלינו, אנו מתחזקים בנפשנו. לא זו בלבד שהדבר מאפשר לנו לשלוט בתגובות הרסניות וכעוסות, הוא מאפשר לנו להקשיב לזולת מכל הלב, ולהבין מה הוא רוצה באמת.

מאת

הרב דסלר מלמד, שבני אדם מורכבים משני ביטויי "אני". האחד הוא ה"אני" המהותי, צלם אלוקים שבכל אחד מאיתנו. לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה, החלק הגבוה יותר בתוכנו.

ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", ופרויד כינה "אִיד". במידה מסוימת, זהו ה"אני" המזויף, החלק הנחות יותר בתוכנו, שמתחזה למגיננו, אך למעשה עלול להכניס אותנו לבוץ.

הילל, חכם המשנה הגדול, מתייחס ל"אני" המהותי בשתי אֲמָרות: "אם אין אני לי, מי לי?" ו"אם אני כאן, הכול כאן". שתי האֲמָרות מרמזות לכך שהאדם עצמו הוא זה שמעניק חיים והגדרה לאני האלוקי, הגבוה יותר. ללא כל ספק, אנו עושים זאת באמצעות בחירותינו. "אם האני הטוב יותר שלי נמצא כאן" – אם הוא זה שאחראי, הוא זה שמניע את התנהגותי, "אז הכול כאן". אם אני אינני כאן, ואינני פועל למען האני העליון שלי ומבטא את מהות קיומי – מי יעשה זאת עבורי?

האגו, האני הנחות יותר, הוא גאוותן, טריטוריאלי, שחצן ושקוע כולו בתאוות ובתשוקות. כעס הוא תגובת האגו לעלבון, לתחושה שכוחו נפגע. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של החלק הנחות על האדם.

כעס הוא תגובת האגו לעלבון, לתחושה שכוחו נפגע

אם נניח לרגע את ההצטדקויות בצד, למעט מקרים ספורים, כעס אינו נראה בעין יפה במקורות. רק העמדת פני כועס, כדרך להפגין אי שביעות רצון מהילדים לצורך חינוכם, נתפסת כהפגנת כעס ראויה. אך גם במצבים כאלה, קיימת הדרישה כי האדם, ולא הכעס, יעמדו מאחורי התגובה המתוזמנת היטב. אם הכעס מנהל את האדם, הוא לא נובע ממקום בריא, ויצא משליטה. לעומת זאת, אם החלק הטוב שבאדם מנהל את העניינים, הכעס המדוד והשקול יהיה תגובה בונה, לא הורסת.

רבי יצחק מוורקא, שהנהיג את יהדות פולין לפני מאתיים שנה, נהג להתלבש בגלימה מיוחדת לפני שיצא אל הקהל כשהוא כועס. כלומר: זו הייתה עבורו פעולה מתוכננת ושקולה, שאין לה דבר עם אותה אימפולסיביות שהופכת את הכעס להרסני. כעס שאינו יודע גבולות הוא רגש שלילי. הוא מעוות את האישיות ושובר את האיזון הנפשי. התלמוד מלמד אותנו שכאשר חכם נכנע לכעסו, עוזבת אותו חוכמתו; כאשר נביא נכנע לכעסו, עוזבת אותו הנבואה, ואם על אדם בשמיים נכתב שיעלה לגדולה, הכעס יגרום לו לרדת מגדולה זו.

אפילו משה רבנו, הנעלה שבאדם, מצא שרוחניותו נפגמה במקרה הנדיר בו נכנע לכעס (גם אם זה היה מוצדק). "כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (תלמוד, נדרים, פרק ג'), כלומר, מי שכועס, אפילו השכינה עוזבת אותו. התלמוד משווה את הכעס לעבודה זרה, לכפירה, לסגידה לאלים אחרים. המסר ברור: כשאדם נתון בשליטת הכעס, הוא לא משרת את האלוקים, שעומד מאחורי החלק הטוב שבו. הוא שבוי בידי האגו שלו, שמכתיב לו את התנהגותו. התלמוד מסכם זאת באמירה תמציתית: "כל הכועס - כל מיני גיהינום שולטים בו" (שם)!

המלך שלמה, החכם מכל אדם, מתריע אודות הקשר שבין גוף ונפש: "הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך" (קהלת, י"א, 10), ומדגיש בכך שנשוא הכעס אינו היחיד שנפגע ממנו. הכועס הוא זה שמפסיד יותר מבין השניים – רוחנית, רגשית, וגופנית.

המשנה, בפרקי אבות, קוראת לאדם להיות "קשה לכעוס ונוח לרצות" (ה', י'). כוונת המשנה כפולה. ראשית, היא אינה אומרת "לעולם אל תכעסו", אלא מטיפה להיות אדם שאינו מתכעס בקלות. היא מציבה לנו מטרה הגיונית: שליטה על הכעס, ולפיכך "קשה לכעוס".

שנית, המשנה מלמדת אותנו שנטייה לכעוס אינה מולדת, ואף אינה תכונה בלתי ניתנת לשינוי. חז"ל אומרים כי אדם חם מזג עשוי להיגרר אחרי מזגו, אך אם יפעל בחוכמה, יוכל להשתחרר בהדרגתיות ממזגו זה, וסופו של דבר שישתנה לחלוטין.

רבי ישראל סלנטר, מייסדה של תנועת המוסר, אמר לעתים קרובות שהקול הרם ביותר ביקום הוא קול שבירתם של הרגלים ישנים שנטבעו באישיות, כאשר אחריה יש פניה לדרך חיובית יותר.

באופן מעשי

כדי לנהל את הכעס בחיינו ולא להיות אלה המנוהלים על ידו, אני מציעה להיעזר בכלים הבאים:

כל התנהגויותינו וכל דרכי ההתבטאות שלנו נובעות ממחשבות. הדרך להתמודדות עם כל מצב אפשרי מתחילה באופן שבו אנו תופסים אותו. אין כאן מציאות אובייקטיבית. שימו לב לכך שביום אחד, מצב מסוים מוציא אותנו מכלינו, וביום אחר, אותן נסיבות בדיוק אינן מותירות עלינו כל רושם. אנו ההוגים, אנו הפרשנים.

מודעות לעובדה זו עשויה לסייע לנו לסגת מעט לאחור כאשר מחשבה שלילית מתקיפה אותנו, ומציתה בנו את הכעס. כך נוכל לשאול אות עצמנו האם אנו רוצים "לעלות על האוטובוס הזה". עלינו לעצור - אם בכך אנו בוחרים - להשליך את המחשבה המזיקה לפח ולהמשיך הלאה. פעולה כזו תפנה מקום לחשיבה בהירה הנובעת מהחוכמה הטבועה בנו, החלק הטוב ביותר שבנו.

המרכיב השני בגישה זו קשור לעובדה שבאופן כללי, כשאנו חשים מותקפים, זה קשור ל"אגו" שלנו. אני מרגישה מותקפת, האגו שלי פגוע, והכעס הוא הדרך שבה מגן האגו על עצמו. במציאות, מה שנראה כמתקפה כל כך אישית - לרוב אינו נוגע לנו כלל! התנהגותו הבלתי הולמת של הזולת שפותחת את פצעינו ומכעיסה אותנו, נובעת בדרך כלל מחוסר-ביטחון-עצמי של האדם שהרגיז אותנו. אם נהיה מסוגלים להכיר באמת זו, נמצא בה נמל מבטחים.

עלינו לומר לעצמנו שוב ושוב: "זה לא קשור אליי".

עלינו לומר לעצמנו שוב ושוב: "זה לא קשור אליי". זה קשור לחוסר הביטחון של האדם שמולנו. כתוצאה מכך, במקום כעס, נחוש חמלה. ובטווח הארוך, בריאותנו הנפשית תצא נשכרת.

הנה סיפורה של דבורה. היא התקשרה אליי כדי לספר לי שהיא יוצאת מדעתה. בנה ואשתו ההרה עברו לגור בביתה בזמן שבביתם נערכו שיפוצים. במקום הערכה והכרת תודה, כל מה שקיבלה מהאשה הצעירה היה התפרצויות כעס, תלונות ואי שביעות רצון. דבורה לא ידעה למה לצפות, מה יביא הרגע הבא. היא חשה מותקפת באופן אישי במטח של זלזול וביקורת.

דבורה, שאינה ביישנית מטבעה, הגיבה במרירות צדקנית והבית הפך לשדה קרב. לאחר שיחתנו, דבורה הבינה מה קרה. היא הבינה שלא מדובר בעניין אישי. כלתה היתה מבולבלת ומבוהלת: עקורה מביתה, הרה לראשונה בחייה, כשההורמונים משתוללים בגופה – היא חשה לגמרי חסרת ביטחון עצמי. ואם כל זה לא הספיק, היא גם נתונה לחסדיה של חמותה – ה' ירחם!

פגשתי את דבורה שבועות מספר לאחר מכן. היא אמרה לי שהשקט הושב על כנו והשלווה חזרה לשרור במעונם. כל זאת הודות למשפט שהפך להיות המנטרה האישית שלה: "זה לא קשור אליי". התנהגותה של כלתי אינה תגובה אמיתית על מעשיי או מלחמה בי, התנהגותה נובעת מתהליכים אישיים שלה עצמה.

כאשר אנו מוציאים את עצמנו מהתמונה באינטראקציות אנושיות, ולא נותנים לאגו ולמחשבות האישיות שלו להשפיע עלינו, אנו מתחזקים בנפשנו. לא זו בלבד שהדבר מאפשר לנו לשלוט בתגובות הרסניות וכעוסות, הוא מאפשר לנו להקשיב לאדם השני מכל הלב, ולהבין מה הוא רוצה באמת.
 

***

מאמרים מומלצים בנושא:

48 הדרכים לחכמה: דרך 22 – "ארך אפים", השליטה בכעס
בכדי לשרוד בעולם אכזר עלינו להיות עקשנים. למדו לקבל את התסכול כאתגר ו... לאהוב אותו!

 



הכעס – המורה הפנימי שלנו
הכעס מסוגל ללמד אותנו מי אנחנו באמת, ובאיזה אופן אנו מתמודדים עם תסכולים. להלן 14 כלים שיסייעו לנו לשלוט על הרגש החזק הזה, שיש לו גם את הפוטנציאל לגרום להרס רב.

 


 

24/11/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) אידית וידמן, 22/9/2009 04:51

השליטה על הכעס

הגעתי למאמר במקרה בגלל שצטטת קטע של הרב ישראל סלנטר שאני אחת מצאצאיו. איני דתיה ולא מסורתית אך בטוח שקיבלתי ירושה מעצם היותי בת משפחה של הרב. אני תמיד בעד מוסר ושליטה בדחפים שלנו. הלוואי והדברים יחדרו ליותר לבבות ונראה פחות אלימות בכל המסגרות.גמר חתימה טובה אידית

(3) , 29/5/2008 04:49

מאמר שנותן חכמת חיים. ישר כוח!

(2) rafi, 1/2/2008 14:55

to be angrey

the article is very nice ...what about the logic after the anger= to be angrey is to atone on sins of others?
in hebrew "lecos=lecahper al hatyim sehl hachreem" have a great day -Rafi

(1) ליבי, 28/11/2007 06:44

תודה לך הרבנית פייגה טוורסקי.

קראתי כל מילה ומילה במאמר והפנמתי.
שוב תודה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub