איש העסקים הבריטי, ברט ג'ולי, רכש אבן שנתגלתה בדרום אפריקה והוגדרה: "היהלום הגדול בעולם". זמן לא רב לאחר מכן הוא ספג אכזבה מרה: היהלום, מסתבר, אינו אלא גוש גדול של פלסטיק.

בסוף חודש אוגוסט הודיע צוות כורים בדרום אפריקה, כי חשף את היהלום הגדול בעולם. הצוות טען כי שוויו של היהלום, שגודלו כגודל אגוז קוקוס ומשקלו 7,000 קראט, הוא בסביבות 30 מיליון דולר. דווח כי היהלום גדול כמעט פי שניים מהיהלום האחרון שהוכתר כיהלום הגדול בעולם, שהתגלה בשנת 1905.

הידיעה הכתה גלים בעולם. המין האנושי היה תמיד מוקסם מאבני חן, שיהלומים הם גולת הכותרת שלהם. היהלום הגדול מאי פעם? אנשים עם כיסים עמוקים התחילו לעמוד בתור לדלפק המכירה, סופרים שטרות. הזוכה המאושר היה איש הנדל"ן הבריטי ברט ג'ולי. הוא רכש את המכרה הדרום אפריקאי בו התגלה היהלום. איזו השקעה טובה יותר מקניית אדמה שמניבה יהלומים פוריים כל כך?

אבל לפני שבוע נודע לג'ולי שהוא הזדרז יתר על המידה. כלי התקשורת שבישרו בצהלה על מציאת היהלום הנפלא, בישרו בצהלה גדולה עוד יותר על התגלית החדשה: פלא העולם השמיני הזה אינו אלא גוש של פלסטיק. ארנסט בלום, נשיא הפדרציה העולמית של בורסות יהלומים שנתבקש להעריך את שוויו של היהלום, הודיע לתקשורת כי האבן איננה יהלום.

ג'ולי, כמובן, מאוכזב ביותר. לא קל לעבור כה מהר מהאמונה שאתה בעליו של יהלום במשקל 1.6 קילו – גדול מכל אבן דומה אחרת בהיסטורית היהלומים - להבנה שנפלת בפח. הוא איש עסקים וותיק וממולח, ובכל זאת הצליחו למכור לו גוש פלסטיק בתור אבן יקרה מפז. אמנם לא נורא, אבל לא נעים. בכלל לא.

לא כל הנוצץ זהב

אם ג'ולי מחפש נחמה פורתא, הוא יכול למצוא אותה בעובדה שהוא לא המרומה היחיד. לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו לרכוש מכרות יהלומים – או אפילו סתם יהלומים גדולים במיוחד – אבל כולנו כמעט מוכנים ליפול בפח, מאמינים בכל ליבינו שגוש פלסטיק כזה או אחר הוא יהלום. משהו מנצנץ לנו ממרחק – הכי טוב, הכי יפה, הכי מושלם – אבל ככל שאנחנו מתקרבים אליו, היהלום מגלה סימנים מדאיגים של פלסטיק.

אנחנו חושבים שאנחנו יודעים בדיוק מה החלום שלנו, עד שהחלום הופך למציאות שונה לגמרי ממה שדמיינו.

לא כל הנוצץ זהב, התפייט שייקספיר במה שהפך לקלישאה שגורה בפי כל. אולי משום שכמעט לכולנו הייתה הזדמנות בחיים להיווכח שלא כל הנוצץ זהב, יהלום או אושר אבסולוטי. אנחנו חושבים שאנחנו יודעים בדיוק מה החלום שלנו, עד שהחלום הופך למציאות שונה לגמרי ממה שדמיינו.

לפעמים אנחנו לא צריכים לעבור את האכזבה הישירה. אפשר להשיג את ההתפכחות מניסיונם של אחרים. אני, למשל, העברתי את מרבית נעורי באמונה שאני מזהה את היהלומים האמיתיים. אולי בהשפעת ספרות החברה-הגבוהה של המאה ה-19 שאהבתי לקרא, הייתי משוכנע שלגדול בתוך האצולה הממונית והחברתית, להיות מסוגלים לפתור כל בעיה באמצעות הפעלת קשרים, זהו סוג קיום זוהר במיוחד, שמפשט כל כך הרבה דברים מסובכים לשאר בני התמותה. כשהתבגרתי, סוג אחר של ספרות שירת כזכוכית המגדלת שמראה לי את טיב היהלום הזה: ספרות ביוגרפית. אולי יותר מכל נפקחו עיני כתוצאה מקריאת הביוגרפיה של קתרין מייאר גרהם, המו"לית לשעבר של הוושינגטון-פוסט. לא רק שהיא גדלה בעושר דמיוני שמעולם לא נטש אותה, לא רק שהיא הכירה אישית את כל המי ומי באמריקה של המחצית שנייה של ה-20 – היא הייתה מו"לית של אחד העיתונים המובילים בארצות הברית. בעיני, היה זה יהלום אמיתי בהרבה מאשר, נאמר, ניצחון בתחרות כוכב נולד או זכייה בלוטו.

גרהאם כתבה את הספר שלה מתוך רצון פשוט ואגואיסטי לתעד את חייה. לא היו לה שום כוונות חינוכיות נסתרות. אבל כשסיימתי את הספר, יהלום אחד שבו האמנתי התעמעם כולו לכדי פלסטיק. אמנם גם לאנשים מן השורה יש ילדות קשה, יחסים בעיתיים עם בני משפחה, נישואים כושלים, מחלות נפש של בני זוג וחברים שמפנים עורף, אבל הגורמים הללו נשזרו בתוך חייה של גרהם בתוספת עוצמה, בגלל הפרופיל הגבוה שלה – ובלי שום הקלה שנבעה מהסטטוס או מהעיתון שבהם החזיקה. אז היא אהבה את הילדים והעבודה שלה. המון זבניות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, שמעולם לא קראו עיתון איכות, יכולות לומר אותו הדבר. יהלום? לא בדיוק.

הסינים, מקללים את אויביהם במילים: "מי ייתן ותזכה לחיות בזמנים מעניינים."

ברט ג'ולי הוא בר-מזל. הוא הפסיד כסף ויוקרה, כבודו בודאי נפגע, אבל חייו לא הושפעו באופן דרמטי מהפרשה. לפעמים אנשים קונים את היהלומים שלהם ומבלים הרבה יותר זמן בחרטה. "לו רק יכולתי לחיות בארצות הברית!" נהגה חברה קרובה שלי להיאנח. היא החליטה להתחתן עם אמריקאי. היא יצאה בזול – חיי הנישואים שלהם מאושרים. אבל היא חולת געגועים לארץ. אמריקה זה לא בדיוק מה שהיא חלמה. וכולנו מכירים כל כך הרבה מקרים כאלו: האח שהתעקש על מקצוע מסוים שמשעמם אותו עד מוות, הדירה באזור היוקרתי שבו אין לילדים עם מי לשחק. ניסיון החיים שלנו גדוש בהתפכחויות מרות. אבל אנחנו ממשיכים לשאוף לקמצוץ של זוהר, למעט אבק יהלומים. אנחנו הרי דורכים במקום, לא הישגנו הרבה, החיים שלנו כל כך שגרתיים, סטנדרטיים, משעממים...

הסינים, שההיסטוריה הלאומית שלהם רחוקה מלהיות משעממת, מקללים את אויביהם במילים: "מי ייתן ותזכה לחיות בזמנים מעניינים."

אז אולי צריך לשמוח אם היהלומים ממשיכים לזרוח לנו רק מרחוק, בלי שיש לנו אפשרות לעמוד על טיבם באופן אישי. המיתולוגיה היוונית מספרת על המלך מידס שהביע משאלה שכל מה שיגע בו יהפוך לזהב. האל דיוניסוס העניק לו את משאלתו. סופו של המלך החמדן שכמעט מת ברעב, הפך את בתו האהובה לפסל זהב ונאלץ להתחנן שהכוח החדש יילקח ממנו.

במסורת היהודית אין מידס. אבל יש את האיחול שחוזר על עצמו באינספור הזדמנויות: "שיתמלאו משאלות ליבכם לטובה."

לטובה, כי אנחנו מאמינים בקלות רבה כל כך שהנוצץ הוא זהב. לטובה, כי לזוהר מלאכותי קל להפיל אותנו בפח. לטובה, כי החלומות שלנו יכולים להתגשם לכדי סיוטים מציאותיים מאד. לטובה, כי כל כך הרבה יהלומים לכאורה מתגלים בכף ידינו כפלסטיק.
 

מאמר בנושא קרוב:

השגרה האפורה היא היא הכל משה כהן הרגיש שקיבל במתנה 12 שנות חיים נוספות בין ההתפרצות השנייה והשלישית של מחלת הסרטן. בימיו האחרונים כתב מכתב פרידה לאשתו ובתו, בו באה לידי ביטוי תפיסת עולמו המיוחדת.