לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




על גדילה אישית וגידולים אחרים

על גדילה אישית וגידולים אחרים

מה שאמור היה להיות תקופה מאושרת של הריון הפך במקום זאת לתקופה של דאגה ופחד נוראים, בעיקר משום שאפשרתי לכך לקרות.

מאת

"הגידולים האלה בדרך-כלל לא ממאירים", פתח ואמר הרופא שלי בעודו מתבונן בתוצאות הבדיקות הרפואיות. "אבל הם כן עלולים להפוך לממאירים. כמו כן, זה די נדיר שיש שני גידולים, כמו אצלך. בדרך כלל הייתי מסיר אותם מהר ככל האפשר". הוא עצר לרגע. "כמובן, כיוון שאת בחודש הרביעי להריונך, זה מצמצם את מרחב הפעולה שלנו".

החדשות המצערות החלו לשקוע. לקחתי נשימה עמוקה בעודו ממשיך. "נוכל לערוך ניתוח חירום, אולם זה עלול לסכן את ההיריון. לחלופין, נוכל לחכות לחודש השישי. זה אמנם יגביר את הסיכויים לכך שהעובר ישרוד, אבל עדיין יש את הסיבוכים האפשריים של לידה מוקדמת. אחרי החודש השישי, לא הייתי ממליץ על שום ניתוח".

ד"ר רוזמן הביט בי בהרהור. "האופציה האחרת, שהיא קרוב לוודאי הדרך הטובה ביותר, היא לעקוב אחרי כל התפתחות נוספת ולנתח אחרי שתלדי".

הנהנתי בהסכמה, בעודו מתריע: "קיימת סכנה שגידולים אלה יתפרצו לפתע. את תרגישי כאב חזק מאוד. במקרה כזה מהרי לבית החולים. ייתכן גם שזה יגרום להפלה.

"קיימת גם סכנה שהגידולים יגדלו למימדים גדולים מאוד. במקרה כזה, נצטרך להחליט מה עושים. חשבי על אפשרויות אלה ונדבר בהמשך", סיכם ד"ר רוזמן.

הוא היה רופא מוכשר ואכפתי שעשה כמיטב יכולתו להעביר את החדשות ברגישות. ניסיתי לשמור על הבעת פנים מאופקת כשעזבתי את משרדו, אולם בתוכי הייתי הרוסה לחלוטין. במהלך הנסיעה הקצרה הביתה, עדיין סירבתי לתת פורקן לדמעות שמילאו את עיניי. הייתי בטוחה שאפילו הדמעות לא יצליחו למחות את ההרגשה המבחילה בבטני.

מאוחר יותר באותו ערב, הנחתי לבסוף לדמעות לזרום בחופשיות. לאחר שהשכבתי את שני ילדיי הצעירים לישון, נכנעתי. בעודי מקשיבה לנשימתם של ילדיי הרכים ההופכת רכה ורכה יותר ומתבוננת בגומות החן שבלחייהם העגלגלות והעדינות, תהיתי אם אזכה לראות אותם גדלים. חשכת החדר שימשה לי מפלט שאפשר לי לתת דרור לרגשותיי ואפשר למוחי לשקול את האפשרויות האפלות והגרועות ביותר.

באותם לילות, זכיתי לנקודת מבט אחרת על החיים ועל סדר העדיפויות שלי.

במשך לילות רבים כאלה הרשיתי לעצמי לעמוד מול הפחדים הנובעים מהמעמקים האפלים ביותר של ישותי. באותם לילות, בעודי מתבוננת בילדיי, זכיתי לנקודת מבט אחרת על החיים, על ילדיי ועל הניסיון לשמור על פרספקטיבה לגבי סדר העדיפויות שלי.

נדרשו ממני כל האומץ והאמונה שבתוכי כדי לא לאפשר לעצמי לכרוע תחת מתקפת המחשבות הרודפות שמעולם לא הפסיקו להפחיד אותי, ביום או בלילה, במהלך אותם חודשים בלתי נשכחים. מדי לילה בעודי שוכבת במיטה, תהיתי אם הלילה אתעורר בגלל משהו שלא רציתי לחשוב עליו.

כמובן שנטייתי הטבעית לדמיין את הגרוע מכל לא עזרה. כל הזמן הייתי מודאגת, מתכוננת לתרחיש הנורא ביותר.

בעלי, מצד שני, היה האופטימיסט שניסה לעודד את רוחי ולפזר את הקדרות שאפיינה את גישתי. בתחילה כמעט נטרתי לו טינה על גישתו, תוהה חצי ברצינות, "לא אכפת לך ממני? איך אתה יכול לדבר בכזו אופטימיות?" אולם עם חלוף הזמן למדתי להעריך את החשיבה החיובית שלו והתאמצתי לאמץ אותה לעצמי.

התמזל מזלי גם "להיתקל" בכתבים בנושאי אמונה, ריפוי וכיצד חשיבה חיובית גורמת לתוצאות חיוביות. כתבים אלה, כמו גם נקודת המבט של בעלי, עודדו אותי להחזיק מעמד באותם רגעים קשים בהם השליליות שלי עצמי הטילה צל כבד על כל תחום בחיי.

באותם חודשים של המתנה דרוכה, העברתי את הזמן, מוצאת מקלט בעבודתי, ילדיי ותחומי האחריות שלי. כמנהלת מדרשה לבנות, לא חסרו נושאים שיעסיקו אותי ויגרמו לי לשכוח את צרותיי האישיות.

תלמידותיי מעולם לא היו מודעות למחשבות שחלפו במוחי מדי בוקר בעודי מתיישבת מאחורי הדלתות הסגורות של משרדי. הן גם לא הבינו את הסיבה להתלהבות בה לימדתי אותן שיעורים בנושאי אמונה. הן מעולם לא חשדו בתחושת החולי או בבחילה המתמדת שהרגשתי, גם לא בקדרות שחדרה להווייתי. הן לא חשדו איזה מרפא רוחני היו עבורי כתבי התורה שלימדתי אותן באותה עת.

באותם ימים קשים חשבתי כמה מוזר הדבר שאפשר לחיות בכזו קרבה זה לזה ועדיין להיות בלתי מודעים לחלוטין למה שהאדם האחר עובר. גרוע מכך, ייתכן שאנו אפילו שופטים את האחר על פי הסטנדרטים שלנו.

יש אנשים ברי מזל שבשעת מצוקה, פונים לחברים כדי לקבל את התמיכה הדרושה להם. אני, לעומת זאת, מתכנסת עמוק בתוך עצמי.

יש אנשים ברי מזל שבשעת מצוקה, פונים לחברים. אני, לעומת זאת, מתכנסת עמוק בתוך עצמי.

התקשיתי לדבר גם עם הוריי. אבי היה הבחירה הטבעית עבור כל חבר אחר בקהילה המתמודד עם מצב דומה. כרב קהילה, הוא העניק ייעוץ רוחני והכוונה לרבים אחרים בנסיבות דומות ואף גרועות מאלה. אולם עבורי, שיחה עם אמי או אבי הייתה מכאיבה מדי. כבת, שמתי לב למה שלזר לא היה מבחין בו – הרגש העז על פניהם, קמטי הדאגה סביב עיניהם. הבחנתי בשינוי הקל בקולותיהם שהיה בשבילי בעל משמעות אדירה.

מלאה בתחושה אינטימית זו של כאבם בעודם מתבוננים בסבלה של בתם הצעירה, הרגשתי שזה לא יהיה הוגן מצדי להכביד עליהם עוד יותר על-ידי שיתוף ברגשותיי או ספקותיי. כתוצאה מכך, התעלמתי מהנושא כמעט לחלוטין.

החודשים חלפו באיטיות. תודה לא-ל, ישראל פינחס הקטן, ילד עגלגל ובריא, נולד בסוף הקיץ ללא כל סיבוכים. שנת לימודים חדשה החלה ועם רך נולד בבית, הימים חלפו בהמולה של פעילויות. הייתי עסוקה מכדי לעצור ולחשוב. התאריך לניתוח שלי נקבע כבר וקיוויתי להחלים במהרה ולשוב למדרשה, לפחות במשרה חלקית, זמן קצר לאחר מכן.

אולם, להשגחה העליונה היו תוכניות אחרות. כוחי לא שב אליי במידה מספקת וד"ר רוזמן דחה את הניתוח במספר חודשים נוספים.

קבענו את התאריך לחופשה הבאה של המדרשה, בדיוק לפני חנוכה. ד"ר רוזמן הציע שבמקום הניתוח הקונבנציונאלי, ננסה פרוצדורה בה הגידולים יוסרו באמצעות החדרת מחט קטנה. התהליך יכאב פחות, ההחלמה תהיה קלה יותר כיוון שהצלקת תהיה קטנה יותר, ואני אוכל להשתחרר מבית החולים תוך יום. אפשרות זו נשמעה מבטיחה ביותר.

הובילו אותי לחדר הניתוח עם תפילה על שפתיי. מספר שעות לאחר מכן התעוררתי רק כדי לשמוע את החדשות שבמהרה אשוחרר לביתי.

ד"ר רוזמן הכניס את המחט כדי להוציא את הגידול וחקר את האזור. והנה – הסתבר שהגידול נעלם! לראשונה מזה שנה יכולתי להירגע באמת. נס משמיים. אין גידול. הוא נעלם.

מסיבה כלשהי, מחשבה מטרידה המשיכה לכרסם במוחי, אולם האופוריה של אותו רגע השתיקה אותה.

לרוע המזל הנס לא נמשך יותר מחודשיים, כשבדיקה נוספת הראתה שהגידולים נשארו בדיוק באותו מקום. מוזרה ככל שתהא העובדה שהרופא לא ראה אותם, הבעיה נשארה.

אני זוכרת שגיליתי אז כי למרות שאנו עורכים את החישובים שלנו או משערים השערות לגבי הסיבות להתרחשות של הדברים, בסופו של דבר אנו פשוט כלי משחק בתוכנית העל, שאינה נתונה לשליטתנו או הבנתנו. כל שביכולתנו לעשות הוא לקבל את התוכנית ולהאמין בה.

כבר אפשר היה להרגיש את האביב באוויר, זמן ששמור בדרך כלל להתחדשות וצמיחה. בבית היה לי תינוק מקסים וקופצני, אולם הענן האפל הזה המשיך לרחף מעל לראשי. הניתוח נקבע לחודשי הקיץ.

עם עלות השחר, בעלי ואני נסענו לבית החולים. כיוון שהתעוררנו בשעה שהיה עדיין חשוך ונסענו ברחובות נטושים, הרגשנו כאילו מדובר בבוקר שלפני יום כיפור, בו אנו מתעוררים מוקדם כדי לערוך את טקס הכפרות. אני זוכרת שלטשתי עיניים בעצים המלבלבים והרהרתי בכך שהיום יהיה יום הדין האישי שלי.

עיניי התמלאו דמעות בעודי מהרהרת בילדיי הנמים את שנתם. מוקדם יותר באותו בוקר נשקתי בעדינות לכל אחת מלחייהם המלאכיות. למענם, אלוקים היקר, עשה שזה יצליח, התפללתי.

יכולתי לחוש את קמטי החרדה בפניו של בעלי כשהוא הבטיח לי ברוגע שהכל יהיה בסדר.

ניסיתי לשמור על עליצות, אבל הלך הרוחות היה רציני. יכולתי לחוש את קמטי החרדה בפניו של בעלי כשהוא הבטיח לי ברוגע שהכל יהיה בסדר.

הבדיקות שלפני הניתוח בוצעו והובלתי לחדר ההמתנה. כדי להרגיע את עצבינו וגם כדי להעסיק את עצמנו במשהו פורה מבחינה רוחנית, התחלנו ללמוד תורה. הפרשה דנה בהיבט המיסטי של השמן ששימש להדלקת המנורה בבית המקדש. התורה מתארת אותו כשמן זיתים שנמעכו כדי לספק אור. כפי שהזית משחרר את שמנו על-ידי מעיכה וסחיטה, הרמות הגבוהות ביותר של הישג רוחני מושגות באמצעות כאב וסבל.

האחות באה לקחת אותי לחדר הניתוח ובעלי חייך אליי בעידוד. ניסיתי להתרכז במילים האחרונות שלימדנו יחד, בשעה שמסכת החמצן הונחה על פניי והעולם נעלם.

איני זוכרת הרבה מהימים הבאים בבית החולים. קיבלתי משככי כאבים והייתי חלושה רוב הזמן. אבל אני זוכרת את ההקלה העצומה שחשתי כששמעתי שהגידולים שהיו בתוכי במשך זמן כה רב הוסרו לבסוף. שניהם, תודה לא-ל, היו שפירים, ומספר ימים לאחר מכן יכולתי לחזור הביתה אל משפחתי.

במבט לאחור אנו תמיד חכמים יותר. במשך שנה וחצי, משהו שלילי, למרות היותו שפיר, הטיל צל כבד על חיי. מה שאמור היה להיות תקופה מאושרת של הריון הפך במקום זאת לתקופה של חרדה, דאגה ופחד נוראים, בעיקר משום שאפשרתי לכך לקרות.

אמנם קל לכתוב זאת בדיעבד, אולם זהו גם שיעור שאני יודעת שעליי לאמץ ללבי. החיים מלאים חוויות שליליות – דברים שלא ממש מסתדרים ועלולים להטריד או להרגיז אותנו.

חלק מחוויות אלה פחות נעימות מאחרות.

אולם תהא הסיבה אשר תהיה, וללא קשר למצב, כמה כוח אנו מעניקים לנסיבות האלה להפריע לשמחה בחיינו – זוהי כבר החלטה שלנו.

*מובא ברשות מתוך Divine Whispers: Stories that speak to the heart & soul.

4/8/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) טלי, 1/9/2007 15:59

המחלה אצל ילדה

במשפחתי עברנו תהליך קשה של ילדה בת 5 שחשבו שיש לה דלקת ריאות ונתנו לה אנטיביוטיקה ואנילציה ושום דבר לא עזר לאחר צילום התברר שיש לה גידול..
בבי"ח הדסה עין כרם עשו ביופסיה ולאחר עשרה ימים לא גילו את הסוג שלחו ל"יוטה" ברה"ב ושם גילו שיש לה סוג אלים ביותר.
הנשימו אותה והרדימו וניסו לתת לה טיפול כימותירפי, אבל מערכות הגוף לא עמדו וביום רביעי הקודם הילדה השיבה את נשמתה לבוראה.
איך ממשיכים הלאה?
איך המשפחה מתפקדת?
איך ההורים???

(8) YAS, 13/8/2007 11:19

מאוד מאוד מאוד מרגש

אני באופן אישי מלאה הזדהות כל מילה בסלע
עברתי תהליך לצערי דומה . הכל כמו שאמרת נרשם בדיעבד אבל אין שליטה ֿעל דאגה פשוט אין שליטה הללואי ויכולנו לא לדאוג כך שלא מדוייק שאנו בוחרים לא ניתן להתעלם מדאגה במיוחד כשהיא חזקה
תהיו בריאים

(7) רעות, 9/8/2007 15:51

מדהים!

עער

(6) אמא צעירה, 9/8/2007 15:31

וואי חיזקת אותי אני כרגע בנסיון גדול

התפתח אצלי אחרי לידת ביתי הבכורה שתחיה , אובססיביות כפיתית וזה קשה מאד היסורי נפש האלו!!! אני מטופלת בתרופות ובטיפול פסיכולוגי וזה כואב לחיות בתוך זה!! אף אחד לא יודע על זה חוץ מבעלי ,הרב שלנו והמטפלות (פסיכיאטרית ופסיכולוגית) קשה לי ורק השם יודע כמה!!! ורק השם יתן לי את המרפא והתשובות כשאשכיל להבין את מה שהיסורים באו ללמד אותי. יישר כוחך ורפואה שלימה!!!

(5) דנית, 8/8/2007 07:58

צודקת ב100%

לפני חצי שנה - 7 חודשים בערך התנפחה לי בלוטת לימפה והיו עוד כל מיני סימנים שהראו כביכול שיש לי ה' ישמור גידול.. נכנסתי ממש לסרטים והכנסתי לי את זה חזק לראש.
בסוף לא היה לי כלום.. ברוך ה' .
והמסקנה שאסור להיות שליליים מההתחלה כי תקופות שיכולות להיות מאושרות הופכות להיות עצובות ומדכאות ממש ועל כלום.
עד שמשהו הוא לא מוחלט וסופי אסור להיכנס לשום מחשבות שליליות... רק לחשוב חיובי !! זה הכי עוזר..

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub