לאחרונה התברר לי שאני חולה במחלה קשה. זוהי מחלה שאין לה סימפטומים גופניים ברורים, מלבד אלו ההופכים במשך הזמן להיות חלק מהמחלה. למשל, אחד הסימפטומים שלה הוא קמט במצח ובין הגבות, שמכווצות פעמים רבות באי שביעות רצון. סימפטום גופני נוסף קשור לתחושה באזור הבטן ובגוף – תחושה של אי נוחות. לעתים המחלה יכולה גם לגרום ליציבה לא נכונה ולכאבי גב, לכאבי ראש, בטן וכיו"ב.

ועדיין, זוהי מחלה שלא ניתן לאבחן בכלים הרפואיים הקונבנציונאליים. אי אפשר לאבחן אותה אפילו ברפואה אלטרנטיבית. הסימפטומים העיקריים שלה הם נפשיים, ובכל זאת, זו אינה מחלת נפש. המחלה אליה אני מתכוונת נקראת ביקורתיות ואני חולה אנושה.

לא, היא לא מחלה סופנית. לפחות אני מקווה שלא. אבל היא בהחלט הולכת ומתפשטת, מכלה כל חלקה טובה בחיי, ומסכנת את הרווחה הנפשית והגופנית שלי.

השיעורים שמלמדים הילדים

יש לי שתי בנות. כשבתי הבכורה הייתה בת שנתיים וחצי לערך הרגשתי כמיהה עזה לילד נוסף. הכמיהה הייתה חזקה כל כך שהרגשתי אותה ממש ברמה הגופנית. אולם בעלי סירב בכל תוקף לשמוע על ילד נוסף באותה תקופה והחלטתי לתת לו את הזמן "להתבשל". חלפה שנה נוספת והוא התרכך והסכים לילד נוסף. נכנסתי להריון. ההריון שימח אותי מאוד אך אט אט השמחה נבלעה בתוך חוסר שביעות הרצון מהאכילה שלי. הרגשתי שאני אוכלת יותר מדי ולא הצלחתי לעצור בעד עצמי. במקום ליהנות מהבטן המתעגלת, הייתי עסוקה כל הזמן בכמה אכלתי, כמה עליתי במשקל ואיך אוריד את כל הקילוגרמים המיותרים.

עכשיו יש לי תינוקת מקסימה וחייכנית. ומה אני עושה? בורחת.

במזל טוב ילדתי בת מקסימה. תהליך ההסתגלות היה ועודנו לא פשוט. הספקתי לשכוח כמה זה קשה לא לישון בלילות, כשיצור קטן תלוי בי לחלוטין.

עכשיו יש לי תינוקת מקסימה וחייכנית, ערנית וסקרנית מאוד. ומה אני עושה? בורחת. אני טרודה בכל מיני דברים שלא מצדיקים זאת. אני עסוקה במטלות הבית ובדברים נוספים. אני לוקחת אותה אתי לסידורים. אולי אני נמצאת אתה בגוף, אבל אני לא באמת נמצאת אתה בנפשי. ראשי מלא מחשבות עד כדי כך שאני פשוט נוכחת-נעדרת.

כל כך רציתי אותה ועכשיו, כשהיא פה, אני רק מתלוננת. אני מתלוננת שהיא לא ישנה בלילות. אני מתלוננת שהיא לא ישנה בימים. אני מתלוננת שיש לה גזים. אני מתלוננת שהיא מתלוננת כשאני משכיבה אותה על הבטן. אני מתלוננת שהיא רוצה כל הזמן "אקשן" ורוצה כל הזמן להיות על הידיים.

כשאני מצליחה להתרחק קצת אז אני רואה שבעצם היא מנסה לגרום לי להיות איתה. אולי עצם זה שהיא לא ישנה במשך היום זו הדרך שלה למשוך אותי להיות נוכחת. היא לא רוצה שאתעסק בכל אותם דברים שמעסיקים אותי, היא רוצה שאלמד להיות נוכחת וזהו אחד הדברים הכי קשים בשבילי – להיות, בלי לעשות.

תחרות המסכנוּת

יש לי את הכישרון לראות תמיד את חצי הכוס הריקה. בכל דבר אני מוצאת פגמים. אני מתלוננת על בעלי שהוא לא בדיוק כמו שאני רוצה ושוכחת למה בחרתי בו מלכתחילה. התלונות בביתנו הפכו למקובלות כל כך, שאני ובעלי כבר מתבדחים על "תחרות המסכנוּת" המתנהלת בינינו בקביעות. "אני קם מוקדם ועובד קשה כל היום", "אני לא ישנתי כל הלילה", "אני קרצפתי את הבית בזמן שאתה ישנת", "אני רחצתי כלים וקיפלתי כביסה ויצאתי עם הגדולה לגן שעשועים, אז מה את רוצה?" - תחרות המסכנוּת שולטת בנו ללא מצרים, עד שכל הנאה שאחד מאתנו נהנה והשני לא, נתפסת כפשע חמור. אם הוא ישן יותר ממני, זה חמור. אם אני הלכתי להרצאה או נפגשתי עם חברות בזמן שהוא היה עם הבנות – אבוי. וכן הלאה. המודעות שלנו לנושא עוזרת לנו לצחוק על זה, אבל היא עדיין לא עזרה לנו להפסיק את ההרגל המגונה הזה.

(חוסר) קבלה עצמית

עם בעלי לא נגמרות התלונות. אני מתלוננת על הגוף שלי והמשקל העודף שיש לי, אבל כשאני רואה תמונות של עצמי מלפני שנים, בהן הייתי רזה יותר, אני זוכרת שגם אז לא הייתי מרוצה. ואז מכה בי העצב ונוחתת עליי התובנה שזה לא המשקל, אלא היכולת שלי להיות מרוצה ממה שיש לי. העצב ישנו והתובנה נשארת, אך השינוי עדיין קשה לי.

זה לא המשקל, אלא היכולת שלי להיות מרוצה ממה שיש לי

אני לא מרוצה מהעבודה שאני עושה. אני מרגישה שזה לא מספיק טוב ושאני לא בסדר, כי הייתי יכולה לעשות את הדברים הרבה יותר טוב. הדבר גורם לי חוסר ביטחון בעבודתי ובעצם פוגע עוד יותר באיכות עבודתי.

אני לא מרוצה ממי שאני – מאיך שאני נראית, מהביקורתיות שלי (אירוני, נכון?), מתכונות נוספות שהייתי רוצה לשנות בעצמי. אני גם לא מרוצה מכך שאני לא מצליחה להשתנות...

פעם מישהו אמר לי שאני מנסה לשנות מתוך מאבק – אני נלחמת בדברים, "נכנסת" בהם "ראש בראש", מתוך ניסיון להפיל את הישן ולהקים משהו חדש. אבל זה לא עובד ואני לא מצליחה. זה גם מאוד מעייף. "אז אולי", הציע לי אותו אדם, "תנסי לקבל את מה שיש? ואז אולי הדברים ישתנו מעצמם. ואם לא, אז זה עדיין יהיה בסדר". הסתכלתי בו בתמיהה. בשכלי הבנתי את מה שהוא אומר, אבל לא היה לי שום מושג איך עושים את זה – איך מקבלים משהו שלא אוהבים ולא רוצים אותו. איך משתנים ממקום של קבלה, במקום ממקום של מאבק.

הייאוש נעשה יותר נוח

ניסיתי נואשות לקבל את עצמי (נתחיל מזה ואז אולי אצליח יותר גם עם אחרים), אבל קשה לומר שהצלחתי. לאחרונה אפילו הבנתי שפשוט התרגלתי ל"באגים" במערכת שלי, עד שאני כבר לא רואה אותם. כמה קשה לשרש הרגלים! אני נוכחת בכך כל פעם מחדש. ודפוסי החשיבה וההרגשה שלי הפכו להרגל. אפילו הפכתי להרגל את הרצון ללכת לטיפול בכל פעם שאני מגלה בעצמי משהו חדש שאיני מרוצה ממנו ורוצה לשנותו. לא מסתדר? טוב, אז נלך לטיפול. ואני הולכת לעוד פגישה ועוד פגישה, והפגישות טובות ואני מבינה את הדברים ואפילו חווה אותם, אבל הדברים לא משתנים, או שהשינויים כל כך מינוריים וקטנים, ואילו אני רוצה "זבנג וגמרנו".

כפי ששרה חווה אלברשטיין, "הייאוש נעשה יותר נוח". אני חושבת שזה בדיוק מה שקרה לי. אי הנעימות, חוסר שביעות הרצון שאני מרגישה הפכה להיות מוכרת. התרגלתי אליה ולכן אני כבר לא רואה אותה. התחלתי להאמין שזו האמת.

תהיתי מה הסיבה לכך שכל כך קשה לי להשתנות. לא רק לי זה קשה, אני יודעת. אבל למה זה כל כך קשה? גיליתי שאנחנו פשוט מתרגלים ומשהו בהתנהגות, במחשבה, בהרגשה, הופך להיות אוטומטי. ברגע שזה אוטומטי, קשה לנו לשנות את זה. אם זה בגלל שאנחנו לא שמים לב, אם זה בגלל שזה כל כך מוכר – זה כל כך נוח – שאנחנו פשוט מעדיפים את זה. הטיעון המסתתר מאחורי זה הוא – למה להתאמץ? נכון, אני לא מרוצה מהעקשנות שלי (לדוגמה). אני רוצה לשנות את זה. אבל לשנות אותה זה כבר דורש ממני תשומת לב, מאמץ, השקעת אנרגיה. אני יותר מדי עסוקה בשביל זה. מצד שני, אני לא מפסיקה להתלונן (אפילו ביני לבין עצמי) על העקשנות שלי, אני לא מוותרת. כך אני בעצם רוקדת על שתי חתונות ובעצם מפסידה מכל הכיוונים. אם אני עקשנית, לפחות שאיהנה מזה! אז אני גם עקשנית וגם מתלוננת...

התרופה

אני מודעת לכך שגם הדברים שאני כותבת נשמעים כמו ביקורת אחת גדולה ובלתי פוסקת. ייתכן, אך לא לכך כוונתי. אמנם זה היה יכול להיות נחמד מאוד אם מישהו היה ממציא תרופת פלא לביקורתיות עצמית, שכל מה שצריך זה לבלוע וגמרנו – החיים יהפכו להיות ורודים. אבל זה לא עובד כך ואולי טוב שכך.

בעצם התרופה ידועה לי – הכרת תודה. תפילתי היא אחת – שאוכל ללמוד לראות את הטוב בחיי. אני פונה לאלוקים ומבקשת ממנו שיעזור לי לראות עד כמה התמזל מזלי. שיעזור לי להכיר תודה על הבנות המקסימות שלי, על בריאותן, יופיין והצלחותיהן. שיעזור לי להכיר תודה על כך שיש לי בעל שאוהב אותי ודואג לי ולבנותינו. שיעזור לי להכיר תודה על כך שאני בריאה ושלמה ושיש לי הרבה מה לאכול. על ההורים שלי, שעוזרים לי כל כך ומהווים מקור משמעותי של שפע בחיי. על חמי וחמותי – על עזרתם ונוכחותם. על החברות שלי, על האנשים הטובים בחיי ועל עוד המון דברים, קטנים וגדולים. על כל מה שיש לי.

ותודה גם לכם, שהקדשתם את הזמן לקרוא זאת. אני מקווה שדבריי יעזרו גם לכם להכיר תודה על כל הטוב שבחייכם.