לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השגרה האפורה היא היא הכל

השגרה האפורה היא היא הכל

משה כהן הרגיש שקיבל במתנה 12 שנות חיים נוספות בין ההתפרצות השנייה והשלישית של מחלת הסרטן. בימיו האחרונים כתב מכתב פרידה לאשתו ובתו, בו באה לידי ביטוי תפיסת עולמו המיוחדת.

מאת משה כהן

כל מוות הוא כואב וקורע, אבל פטירתו של אדם צעיר, בעל משפחה, היא אירוע מעיק במיוחד.

משה כהן ז"ל עזב את העולם הזה בשלווה, בתחושה שהוא חי את החיים במלואם ונהנה מהם. באמונה שכל אחת מ-12 השנים, שהפרידו בין ההתפרצויות השנייה והשלישית של מחלת הסרטן שלו, הייתה מתנה. משה ידע מה ירגישו הלבבות לאחר פטירתו, ידע אלו מילים עצובות יתארו את מותו, ולכן השאיר אחריו מכתב.

"הייתי בטוחה שהוא כתב לי משהו", מספרת דנה, אשתו של משה, שהכירה אותו בתיכון ומאז נשארה לצידו. בצבא חלה משה לראשונה בסרטן והיה בטיפולים במשך 8 חודשים. שנתיים לאחר מכן חלה שוב ונזקק לניתוח. אחר כך באו 12 שנים של שקט מבורך. 12 שנים שבם הוא ודנה הקימו משפחה לתוכה נולדה בִּתם ליאור. 12 שנים שבהם משה חי כל רגע.

דנה ידעה שיש פיסת נייר שמכוונת אליה, לימים שמשה לא יהיה איתה עוד. הם ישבו שבעה בבית הוריו, אבל מדי יום היא נסעה אל ביתה, לחפש מכתב ממשה. אך לשווא.

"אחרי השבעה, כשניסיתי לחזור לחיים, הזמנתי מתקין סורגים. בשלב מסוים, הוא ביקש עט. פתחתי מגירה במזנון ולפני נגלו דפים בכתב ידו של משה. המשפט הראשון שלכד את עיני היה: "אני לא רוצה שתזכרו אותי במותי אלא בחיי". ידעתי שזהו זה. מצאתי את מה שחיפשתי."

בהתחלה היא שמרה את המכתב לעצמה. אחר כך, מבינה את המיוחדות שבו, היא החלה להעביר אותו למשפחה, לחברות קרובות. התגובות היו יוצאות דופן. "אנשים אמרו לי קראנו, הדפסנו, אנחנו שומרים את זה... הבנתי שיש כאן משהו מיוחד ובער לי לעשות עם זה משהו."

"התגובות למכתב" היא מספרת, "חיזקו אותי מאד. הוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. לדוגמא, כתב לי בחור בן 28 שבדיוק התחתן, שהוא ידוע כאיש כעסן והמכתב של משה עשה לו מה שמאה ספרי מודעות לא יעשו לו."

אז הנה המכתב מוגש גם לכם, בתקווה שהוא יעשה לכם את מה שהוא עשה לנו. לקרא להדפיס ולשמור...

 

***

 

מכתבו של משה כהן ז"ל

בעונה הזו של השנה הכול רגוע. מזג האוויר, האווירה, הריצה לשום מקום. אולי זו הירידה בטמפרטורות, הנוחות של הסתיו או החגים, שכל השנה אני מחכה להם בקוצר רוח ולו בגלל "הריח" של החג, הארומה הבלתי נגמרת של החירות ופסק הזמן מהלחץ. זו למעשה הסיבה למועקה שמלווה אותי, אמנם לא גדולה ולא מציקה כרגע. כבר שהתחילו לי הכאבים בבטן ידעתי. קיוויתי שאלו כאבים שקשורים ברגש, בדמיון, מסתבר שלא כך... ברור לי שאני כרגע הולך במסלול מאוד ודאי, מסלול שמוביל לסוף אחד בלבד, כזה שלא ניתן לשנותו גם אם מאוד רוצים – מוות.

הכאבים מתגברים בכל יום שעובר לפעמים עד כדי קוצר נשימה – אני מחויב לנשום מבלי לקחת הכול לריאות. נשימות קצרות וכל-כך לא מספקות. הרי כל הכיף זה "לקחת לריאות" מלוא חופן אוויר, להחזיק שנייה או שתיים ואז לשחרר באנחת רווחה, אבל גם מה שיש זה בסדר. כל עוד זה ישנו אני מרוצה. אני נושם משמע אני חי וזו למעשה הנקודה. עצם היותי סובל זו כבר נקודת אור – אני חי. אני ישנו וזה מה שחשוב בסופו של דבר.

את מה שכולם רוצים לשכוח אני נהניתי לזכור – כי בשבילי זה פשוט היה לחיות, וזה מספיק.

אם אני רוצה להסתכל בצורה הכי אובייקטיבית, מה שמפריע לי כרגע זה הסבל והעצב שמותי יגרום לכולם. הדמעות, הצער, היגון והאבל הבלתי נגמר עלי. מציק לי שמותי הוא זה שייחרט בזיכרון ולא חיי. הרי מה שחשוב זה מה שעשיתי והספקתי והשגתי. אמנם לא חייתי חיים ארוכים, אך חייתי חיים מלאים ונהניתי מהכול גם כשלא היה כלום. פשוט משום שהסיבוב הראשון שלי עם הסרטן לימד אותי להתייחס לכל רגע כחיים מלאים. ליהנות מהמובן מאליו ולמצות גם את הרגעים הרעים. את מה שכולם רוצים לשכוח אני נהניתי לזכור – כי בשבילי זה פשוט היה לחיות, וזה מספיק. לכן אל תאמרו "כואב הלב הוא היה צעיר" אלא "למרות שהיה צעיר הוא נהנה מכל רגע ובכל מצב".

אני מוצא נחמה וגם שמחה בעובדה שאני עדיין מתעקש להסתכל על חצי הכוס המלאה. כן חייתי, כן עשיתי, כן יצרתי, כן חוויתי. אמנם לא הרבה שנים, אבל בהחלט היה יכול להיווצר מצב שבו הייתי יכול לסיים את חיי הרבה לפני כן, כך שהדרך שלי היא להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין ואולי גם לא יהיה. עדיף להתרכז במה שעשיתי ולא במה שלעולם לא אספיק לעשות.

כשהשכבתי היום את ליאורי לישון, היא ביקשה שאשכב על ידה. בימים כתיקונם. התשובה האוטומטית היא: "ביום שישי", אבל היום, ובמיוחד לאור ההרגשה שהמסך ירד על חיי די בקרוב, כמובן שנעניתי לבקשה שלה. היא החזיקה לי את היד בשתי ידיה, חובקת אותי "כדי שלא אברח" ולא נותנת לי לזוז, למרות "שאתה מאד כבד אבא". תוך כדי שאנחנו שוכבים, היא מתחילה לדבר על כל מיני נושאים מענייני הגן (נופר צועקת לי באוזן), דרך ענייני בית-הספר וכלה בענייני הקולות שעולים מהטלוויזיה שבסלון תוך שהיא מזהה לפי המנגינות את התוכניות שמשודרות. הרגעים הללו, הקטנים והמינוריים, שכל-כך לא זוכים לתשומת לב – הם בשבילי עולם ומלואו. זה כל-כך יחסר לי. אני יודע שיהיה לכם כל כך קשה. כל-כך מאיים להסתגל למצב שאני פשוט כבר לא אהיה.

אבל בסופו של דבר, הזמן לטובתכם – והוא יעשה את שלו. אני אמנם לא אהיה פיזית, אבל הלב כן. תמיד יהיה זיכרון כזה או אחר ממני, לפעמים טוב, לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב לפעמים גם לא מחמיא וגם לא טוב אבל זה בסדר, הרי אין אנשים מושלמים וטוב שכך. אחרת יהיה מה זה משעמם...

ובכל זה ישנם רגעים כאלה שאני מנתק את עצמי מכם ומנסה לחשוב איך יהיה כשאני לא אהיה – איך החיים יתנהלו לאחר האבל והזעזוע. אני מסוגל לשמוע את דנה שואלת את ליאור מה היא רוצה לאכול בערך 10 פעמים וליאור משיבה לה. אני מקווה שהרגעים האלה, הנינוחות של החיים, יחזרו להיות נחלתכם ובהקדם האפשרי! או שבת בצהריים אצל הוריי, אני שומע את השיחות או רואה את האירועים וחושב, "עוד מעט זה יהיה בלעדיי" – אך שום תחושה של צער לא מלווה אותי – אלא פשוט תקווה פשוטה שאכן כך יהיה, הנורמאליות ו"השעמום" ילוו אתכם, ואני חוזר ואומר במהרה ככל האפשר המשיכו לחיות ולחוות.

זה בסדר אל תרגישו בלב ולו רגש אחד של צער או ייסורי מצפון – אני רוצה שתחיו ותחייכו ותהיו מאושרים ככל האפשר – למרות הקושי, למרות הצער. אל תשכחו שאני עדיין אהיה איתכם עמוק בפנים. מלווה, נוכח ומשתתף בשמחות ובאירועים ובכל מה שיעבור עליכם. תהיו שקטים, רגועים (כל-כך קל לדבר ולייעץ – אני מקווה שהדברים הללו יחלחלו ויתפסו ואכן יתגשמו).

לא וילה לא בית, לא רכוש ולא כסף, רציתי פשוט להגיע לתחנת הזמן הבאה שלי.

למען האמת 12 השנים האחרונות היו בונוס ענק בשבילי, הרי הייתי כל כך קרוב לקצה כבר אז. עוד קצת וגם 12 השנים הללו לא היו. לכן, כשהחלמתי הצבתי לעצמי מטרה מאוד פשוטה בחיים – להגיע לגיל 30 – קודם כל לחיות עד גיל 30. לא וילה לא בית, לא רכוש ולא כסף, פשוט להגיע לתחנת הזמן הבאה שלי. ידעתי שהשאיפה הבאה שלי היא להגיע לגיל 40. כנראה שזה כבר לא יקרה, אך בכל זאת קיבלתי בונוס ענק – הקמתי משפחה, נישאתי לאישה מדהימה ויצרתי ילדה מופלאה ביחד איתה. חוויתי שמחות בחיי וגם עצב, אך לרגע לא אמרתי די, אני רוצה לרדת מהרכבת, נמאס לי. בכל מה שחוויתי תמיד זכרתי – תהנה, תעסיק את עצמך ותזכור כל רגע. גם את המובן מאליו, גם את הבנאלי – כל רגע הוא עולם ומלואו. ובאמת לצערה של אשתי, ואני בהחלט מבין את זה, לא עשינו די – אך אני חוזר שנית – מבחינתי להריח את השיער של ליאור, להציק לדנה וכו' זה תמצית החיים. התפיסה כי השגרה היא הדבר הנפלא ביותר שאפשר לייחל לו, הרגעים שבהם לא עושים כלום הם- הם הכול.

 

***

המכתב של משה ז"ל הועבר למערכת באדיבות אלמנתו, דנה כהן..

 

 

17/2/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 34 תגובות ב-34 דיונים

(34) אדווה, 11/9/2012 09:19

השיגרה האפורה היא הכל

כתוב כל כך יפה וזה כל כך נכון שאנחנו נשאבים בכזו קלות לשיגרה ולא מצליחים ליהנות מהדברים הקטנים. לא צריך ללכת רחוק בחיפוש אחרי ריגושים הם נמצאים ממש בקרבתנו, בביתנו. תיהנו מכל רגע בחיים היום כי אין לדעת מה יהיה מחר. אדווה

(33) מיכל, 9/9/2012 18:28

בפעם הבאה שאני אארוז יותר סבלנות לקטנה שלי

זה יהיה בזכותו. תודה לך, דנה, על מאמר מחזק. תודה גם לכותב המאמר. אולי אתה קורא את דברי מלמעלה. ושיהיו הדברים לעילוי נשמתך.

(32) אירית, 20/1/2010 15:05

מכתב אמיתי

שלום, רציתי לומר שהתרשמתי ממשה ז"ל ודבריו במכתב.הרושם נובע בעיקר מההכרת התודה שלו לחיים שחי וממה שהספיק לעשות, הוא מודה על 12 שנה נוספות ולא על מה שצריך היה עוד לחיות.מיוחד האדם , כמו משה שלא חשש למות ,לא דיבר על המוות הכל כך רע שלוקח לאישה ולילדה את היקר מכל,אלא , דיבר על איך צריך לקבל את החיים כמו שהם ומה שהם נותנים לנו.אפשר ללמוד הרבה ממנו, לא תמיד קל לישום,אבל נותן חומר למחשבה ,לכל אחד. לדנה ולליאור מאחלת חיים טובים ,משה בליבכם.

(31) שניידר לאה, 18/1/2010 09:08

במכתבו משה נתן משמעות לחיים שמעטים יודעים לנצל דמעות רבות זלגו מעיני ואשרי אישה שזכתה לבעל שזה

(30) רונית, 12/1/2010 19:40

בכיתי כל כך

מרגש ועצוב ונכון כל כך אני חושבת על ילדי שאני משכיבה לישון בלילה ולפעמים בחוסר סבלנות.. כמה צריך לזכור את היופי שיש בכל רגע ורגע בחיים, גם ברגעי עייפות וגם ברגעי אכזבה תודה לך דנה על שפרסמת את המכתב האמיתי והנוגע ללב של משה כהן ז"ל יהי רצון שהמקום ינחם אתכם ולא תדעו עוד צער

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub