לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נעליים של מישהו אחר

נעליים של מישהו אחר

אתם בטוחים במאת האחוזים שמישהו טועה? אולי מחכה לכם הפתעה...

מאת

לפני שנסעתי להודו, בטיול הקדם-אוניברסיטה שלי ב-1968, הזהירו אותי חבריי שלא להתנהג כמו אימפריאליסטית ולכפות את אורח חיי על ההודים. "אל תדאגו", התבדחתי, "אני לא אקנה לילידים נעליים."

ארבעה חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי עושה בדיוק את זה. מונג'דו בת ה-12 הייתה בת למשפחת משרתים באכסניית הנשים הבינלאומית שבה התגוררתי. שאר הנשים והנערות במשפחתה היו יפות ונעימות למראה, אך מונג'דו נראתה עגומת נפש ועלובה. היא דיברה רק לעתים רחוקות ומעולם לא חייכה.

כמו כל שאר בני משפחתה, גם היא הלכה יחפה. בניגוד לכל שאר בני משפחתה, היו לה חריצים עמוקים בכפות הרגליים. יום אחד היא הגיעה לחדרי צולעת. כששאלתי אותה מה קרה, היא הצביעה בשקט על חתך עמוק בכף רגלה השמאלית.

החשתי אותה לרופא במרפאה סמוכה. הוא הכריז שכף הרגל שלה מזוהמת. הוא רשם לה משחה אנטיספטית – וזוג נעליים. "אם היא לא תנעל נעליים שיגנו על כפות הרגליים שלה," הזהיר, "הזיהום לעולם לא יירפא. היא תהיה נכה."

"את רוצה נעליים?" שאלתי בהינדית פשוטה.

אור ניצת בעיניה של מונג'דו והיא חייכה חיוך רחב.

עצרתי ריקשה ולקחתי את מונג'דו לחנות הנעליים "באטה" שבמרכז העיר.

היא בחרה בהתרגשות זוג נעלי בובה משוחות בלכה, מחירן כפול מהצפוי. בזכרי את מה שאמי תמיד אמרה: "אין טעם לקנות משהו שאת לא אוהבת, כי לא תלבשי את זה" - דליתי את מחירן של נעלי הבובה מתוך תקציב הסטודנטית הזעום שלי, והושטתי את קופסת הנעליים למונג'דו."תרחצי את הרגליים כשאת מגיעה הביתה, ותנעלי את הנעליים", הוריתי לה. "אני לא רוצה לראות אותך בלעדיהן יותר."

כעסתי מאוד. איך הייתה מסוגלת לשכוח? "למה את לא נועלת את הנעליים החדשות?"

למחרת היא הופיעה בחדרי יחפה. כעסתי מאוד. איך הייתה מסוגלת לשכוח? "למה את לא נועלת את הנעליים החדשות?"

היא הרימה את העקב והראתה לי יבלת ענקית. לא עלה בדעתי שילדה שאין לה נעליים, אין לה גם גרביים. הפסקתי את מה שעשיתי באותו רגע, מצאתי ריקשה ולקחתי שוב את מונג'דו למרכז העיר. קניתי לה שני זוגות של גרביים לבנים. כעת היו "כל המערכות תקינות".

לא ראיתי את מונג'דו במשך כמה ימים. ואז, כשחזרתי הביתה יום אחד, ראיתי אותה מרחוק. היא הייתה יחפה.

התקוממתי. השקעתי זמן, כסף ואנרגיה בניסיון לעזור לה, והיא המרתה את הוראות הרופא ולא נעלה את נעליה. איזו כפיות טובה! איזו קלות דעת!

הלכתי היישר למגורי המשרתים ופניתי לאמה של מונג'דו. היא הסתכלה בי בעצבות ואמרה: "את לא מבינה? זה זוג הנעליים היחיד שיהיה למונג'דו אי פעם. היא שומרת אותן להזדמנויות מיוחדות."

לפני שנאשים

שני עשורים לאחר מכן למדתי על אחת המצוות המסקרנות ביותר בתורה, המורה לנו לשפוט אנשים לחסד, או כלשון המקורות: "לדון לכף זכות". התורה מחייבת אותנו: "בצדק תשפוט" (ויקרא, יט, טו). פרשני המקרא מפרשים זאת "שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב" (ספר החינוך רל"ה).

התורה מחייבת אותנו לפרש את מעשי הזולת לחיוב, ככל שהדבר אפשרי

שלושת אלפים שנה לפני הופעת הפסיכולוגיה הקוגנטיבית, הכירה התורה בכך שגישותינו (ובעקבותיהן מילותינו ופעולותינו) מושפעות לא רק מדבריהם או ממעשיהם של הזולת, אלא בעיקר, מפרשנותנו לדבריהם ומעשיהם של הזולת. לפיכך, התורה מחייבת אותנו, במקום להאשים - לפרש את מעשי הזולת לחיוב, ככל שהדבר אפשרי.

המצווה שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הגישה המאשימה והביקורתית שמאפיינת את יחסינו הבינאישיים. בפועל זה נראה כך:

 

  • במקום להאשים את חברכם בכך שלא התקשר אליכם חזרה על אף שהבטיח לעשות זאת, אתם יכולים לחשוב: "אולי הוא ניסה להחזיר לי צלצול, אבל הקו היה תפוס", או "אולי הוא קיבל שיחה חשובה בדיוק ברגע שעמד לחייג את המספר שלי."

  •  

     

  • במקום להתלונן שבן/בת זוגכם איחר/ה (שוב!) אתם יכולים לחשוב: "אין לי בעייה של עמידה בזמנים כמו שיש לו או לה, אבל כמה מהרגליי הרעים שיניתי בעצמי?"

  •  

     

  • במקום לקבול על הטכנאי שלא הופיע בשעה היעודה (ושבגללו נאלצתם לחכות בבית כל אחר הצהריים) תוכלו לחשוב: "ללקוח הקודם שלו הייתה בוודאי בעיה יותר מסובכת מהצפוי", או "כשהוא עמד להתקשר אליי ולהודיע שהוא מאחר, הוא לא מצא את המספר שלי או שהסוללה במכשיר שלו עמדה להיגמר."

 

כשאתם דנים אחרים לכף זכות, אתם מטפחים גישה חיובית ואוהדת. כשאנחנו לא חושבים רעות על אחרים, אנחנו לא מדברים עליהם רעות, ואנחנו לא מתנהגים בכעס ובנקמנות. אנחנו לא מסיקים מסקנות נמהרות. אנחנו לא שופטים אנשים שאולי נמצאים במצבים קשים שלא בידיעתנו.

אין משמעות הדבר הימנעות מהתנהגות זהירה ומפעולות מניעה. כשאתם דנים את הזולת לכף זכות, זה לא אומר שאתם צריכים להשאיר את טבעת היהלום היקרה שלכם על השולחן במשרד, כשאתם הולכים לשירותים. זה אומר, שאם אתם לא מוצאים את הטבעת במקום שבו אתם בטוחים שהשארתם אותה – עליכם לבדוק כל מגירה וכל כיס לפני שאתם מתחילים לחשוד בחבריכם לעבודה. לעתים קרובות אנחנו בטוחים לחלוטין בעניין מסוים – וטועים!

אין משמעות הדבר, שבמקרה שבתכם מגיעה מבית הספר הביתה בדמעות משום שהמורה צעקה עליה והעליבה אותה, עליכם להימנע מנקיטת צעדים ומטיפול במצב. משמעות הדבר היא שלפני שתתקשרו למנהל בכעס ותדרשו את פיטורי המורה, תחשבו שאולי לא שמעתם את כל הסיפור, ושאפילו אם המורה שגתה במעשיה, ייתכנו נסיבות מקלות שגרמו למורה רגועה בדרך כלל, לצאת מכליה.

יש כמה דרכים לדון לכף זכות

אחד הספרים האהובים עליי, ספרה של יהודית סאמט, "הצד השני של הסיפור" מציע כמה שיטות לדון אחרים לכף זכות. להלן כמה דוגמאות:

 

  • להימנע ממוסר כפול. רבים מאיתנו דנים את הזולת לחומרה, אך כשאנו עצמנו נוהגים באותו אופן, אנו מגינים על עצמנו במגוון תירוצים. למשל, אנו רוטנים על נהגים שחונים בחניה כפולה וחוסמים כך את הדרך, אבל כשאני עושה זאת זה בסדר, כי הבן שלי יצא מהמכונית רק לשניה כדי לקחת את החולצות מהמכבסה ולא ידע שיהיה כזה פקק...

  •  

     

     

  • הודו בכך שאינכם מכירים את כל הסיפור. אף בית משפט לא יפסוק בהתבסס על ראיות חסרות, אבל אנשים עושים זאת כל הזמן. רואים מישהו שעושה מעשה ראוי לגנאי, ופוסקים מייד: "אשם!" מה ידוע לנו על הרקע שממנו מגיעים אותם אנשים, על נסיבות חייהם או על האתגרים שעומדים בפניהם? אם תמצאו בנפשכם מעט ענווה כדי להודות: "אני לא יודע/ת", תינצלו משיפוטים קשים ושגויים.

 

האינסטלטור

לפני מספר שנים, החלפנו את חדר האמבטיה בביתנו, כולל ארונות וצנרת חדשה. שעות ספורות לאחר שהפועלים הלכו, פתחתי את הברז החדש. לחץ המים בצינור היה אפס. הברז היה פגום.

בבוקר למחרת, התקשרתי לאינסטלטור. כן, הבטיח לי רמי, הברז היה באחריות. הוא יחליף אותו. הוא לא יכול לבוא היום, אבל הוא יוכל לבוא מחר אחר הצהריים.

חיכיתי כל אחר הצהריים, אבל רמי לא הופיע. בארבע וחצי התקשרתי לסלולארי שלו. הוא התנצל אבל אמר שהוא לא יכול לבוא. "למה לא? איפה אתה?" שאלתי, מעוצבנת.

"אני בבית", הוא ענה בביישנות.

"טוב, אז תבוא. אתה יכול להיות פה תוך חצי שעה."

רמי סירב. בתגובה להפצרותיי והאשמותיי, הוא הבטיח לבוא למחרת.

למחרת הוא לא הופיע. המים בברז כבר החלו לצאת בטפטופים. נדרשו שלוש דקות למלא כוס לצחצוח שיניים. כעסתי. איזה שירות נורא! אבל הוא היה האינסטלטור היחיד על חוזה האחריות. התקשרתי שוב. הוא שוב הבטיח לבוא, ושוב הוא לא בא. בעשרת הימים הבאים, הוא לא הופיע לשבע פגישות נוספות שקבענו. בשלב זה, מילאנו גיגיות מים באמבטיה.

בדיוק במשך אותה תקופה, למדתי את הספר "הצד האחר של הסיפור" בטלפון עם חברה, מדי יום. אחת השיטות שהספר מלמד היא לדמיין נסיבות מקלות שיכולות להסביר התנהגות בלתי הולמת. מכיוון שאין לנו דרך לדעת מהו הסיפור האמיתי מאחורי פעולותיו של אותו אדם, הסיפור שאנו ממציאים כדי לדון אותו לכף זכות אינו פחות אמיתי מזה שאנחנו ממציאים כדי לדון אותו לחובה.

החלטתי לדון את רמי האינסטלטור לכף זכות. ככלות הכול, אמרתי לעצמי, אפילו האינסטלטור הגרוע ביותר אינו מסרב לבוא עשר פעמים ברציפות. יש בוודאי בעיה קשה מאוד במשפחתו, הסקתי. אולי, לא עלינו, אחד הילדים חולה במחלה קשה. אולי הילד בבית חולים ואשתו של רמי יושבת ליד מיטתו כל היום, ורמי המודאג ואכול הצער צריך להיות בבית ולטפל בשאר הילדים...

לאחר שרקחתי לי את הסיפור המשוער, שכך כעסי. יכולתי למלא גיגית באמבטיה ולהשתמש בה בכיור בלי להתרתח. המשכתי להתקשר לרמי כל יום, אבל לא בטון נבחני.

יום אחד צילצל הפעמון. רמי עמד שם עם הברז החדש. בירכתי אותו באדיבות, ליוויתי אותו לאמבטיה, ועמדתי שם כשעבד. שאלתי אותו בעדינות: "הכול בסדר במשפחה שלך?"

הוא נענע בראשו לשלילה. בקול חנוק מדמעות סיפר לי את סיפורו: הוא נשוי לאשתו מזה 17 שנה. לפני כשנתיים הזמינה אותה חברה להצטרף אליה למפגשים קבוצתיים העוסקים בתרגולת מיסטית "להרפיה ושחרור". מסתבר שאותה חברה פיתתה אותה להתנתק מ"חיי הלחץ והשעבוד לבית", להגשים את עצמה ולצאת איתה למסע רוחני לחיפוש עצמי במזרח. כך, בלי הכנה מוקדמת, הוא מצא את עצמו הלום וכואב בלי רעייתו, ומטופל בארבעה ילדים המתגעגעים נואשות לאמם. אשתו אמנם התפכחה במהירות, אולם עד שהצליחה לחזור, עברו עליו ימים קשים ומלאי דאגה. וכשאני כעסתי בגלל הברז החדש שלי, רמי היה בבית, שומר על ילדיו.

לא צריך להיות יצירתיים במיוחד כדי לדמיין סיפור שמציג אדם באור חיובי. אתם צריכים רק לרצות לדון את הזולת לכף זכות. בסופו של דבר, האמת שלהם עשויה לעלות על כל מה שהדמיון שלכם עשוי להמציא.

 

 

 

 

20/1/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) דבורה, 16/4/2007 02:35

תגובה

אהבתי את הסיפור.

(9) ורד, 27/2/2007 08:07

בהחלט חומר למחשבה ...

אך יש גם מיניפולציות שנעשות
ולעיתים כשאתה סובלני מדי - יש אנשים שמנצלים זאת ,
כאשר ישנה חברה שמאחרת תדיר - ותמיד זוכה להבנה, היא לא ממש תנסה לשנות התנהגותה .

יש צד אחר תמיד (ולי בהחלט יש על מה לעבוד בסובלנות) אך גם לא צריך לבטל את עצמך ואת תחושותיך...

(8) אנונימי, 8/2/2007 12:42

תמימות זהירה

באופן עקרוני,אני מסכים עם הכותבת, אך מצד שני, בדורנו, חברות שנותנות שירות נוטות לזלזל בלקוח ועליהם אין ללמד זכות.

(7) שאול שיף, 7/2/2007 15:18

אל תמנע טוב מבעליו

מאמר משכיל. ממש נהדר. יישר כוח.

(6) רבקה, 23/1/2007 02:52

נכון ונחמד, אבל.....

גם אני דוגלת בשיטה הזו, הרבה פעמים אני מנסה להבין את "המניע" להתנהגות כזו של מי שעומד מולי ואני מנסה לדון לכף הזכות. היתרון הוא שאני לא כועסת ומתעצבנת ואת זה אני זוקפת להיותי אדם רגוע וסובלני ולכן קל לי לקבל את הגישה הזו. אבל....לפעמים יש הרגשה לא נוחה שאופס...אולי סידרו אותי (לא חשבתי נכון, או שפשוט ניצלו את מזגי הנוח) ואני היא זו שמחפשת את הסיבות להצדיק את המעשה של אותו אדם.
מה אז? יש אפשרות או דרך למנוע את ההרגשה של "פריירית"?

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub