לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"קנאה חיובית" – יש כזה דבר!

איך להשתמש בכוחה, ההרסני בדרך-כלל, של הקנאה כדי להתפתח בדרך חיובית.

מאת

ביום שבת ישבתי וניהלתי שיחה עם בתי בת ה-8. השיחה הייתה ביוזמתה, ונסבה אודות משהו שמאוד מציק לה לדבריה.

ישבנו, והיא פתחה את דבריה: "אבא, אני מרגישה קצת עצובה".

"מדוע?" שאלתי וליטפתי את ראשה, בעוד דמעה קטנה בצבצה ואיימה לצאת מזווית עינה.

בתי המשיכה ואמרה בקול חלוש יותר, "אני עצובה משום שבזמן האחרון, אני לא מצליחה להשיג ציונים גבוהים בכיתה".

ניסיתי לנחם אותה ואמרתי לה, "אולי עלייך לנסות להשקיע קצת יותר בשיעורי-הבית, להקשיב למורה בשיעור, ואז אין לי ספק שתחזרי לרמה אליה את רוצה להגיע" (למרות שלדעתי ציוניה מרשימים, אבל מדוע שאתערב ברצונותיה הטובים?).

"כן, אבא, אבל רבתי עם החברה הכי טובה שלי, ובכלל, כל הבנות בכיתה עכשיו מרגיזות אותי ואין לי חשק ללכת לביה"ס".

אהה , הרהרתי, המצב לא פשוט. חשבתי וחשבתי, איך להביא את הבעיה לפרופורציה הנכונה.

"את מקנאה בחברתך הטובה בגלל הציונים הגבוהים יותר שלה?" שאלתי.

"כן!" היא ענתה (כנות, התחלה טובה חשבתי לעצמי!).

"את חושבת שלקנא זה דבר טוב?" שאלתי.

"לא!" ענתה בפסקנות.

הסתכלתי עליה ואמרתי לה שאני רוצה לספר לה סיפור:

הסיפור מתחיל במורה למתמטיקה, שהגיע יום אחד לכיתה וראה את תלמידיו צועקים, מתנצחים ומעליבים זה את זה על מנת להראות מי חכם יותר.

המורה אסף את תלמידיו המתנצחים ואמר להם שהוא יוכל לקבוע מי חכם יותר בתנאי שיענו על שאלה פשוטה שהוא יציב בפניהם, והוא – המורה ידרג את הציון לפי התשובה החכמה ביותר מ-0 עד 100. התלמידים הסכימו פה אחד.

המורה ניגש ללוח, לקח גיר וצייר קו באורך 1.5 מ'. הוא שאל את התלמידים, כיצד ניתן לקצר את הקו בכל דרך שהיא. התלמידים באו ללוח והציעו הצעות שונות ומגוונות: מחיקת הקו מימין, משמאל, אחד הציע לקפל...

יפה! אמר המורה עד עכשיו עניתם על חצי השאלה, יש לכל אחד מכם-50 אחוז בינתיים.

ומהו החצי השני של השאלה שאלו כולם בתמיהה. אז ביקש המורה לקצר את הקו מבלי לגעת בו!

התלמידים נדהמו, חשבו. היה זה אתגר לא קל, והם התקשו למצוא פתרון. המורה נגש אל הלוח וצייר מעל הקו, קו נוסף, ארוך יותר מהקו שאורכו 1.5 מ'. אז הושיב המורה את התלמידים במקומם והוסיף לומר:

כדי "להקטין" מישהו, אינך צריך לפגוע או להעליב אותו, פשוט עליך להגדיל את עצמך...

עכשיו שאלתי אותה, האם את חושבת שלקנא זו תכונה טובה? "אני לא יודעת", ענתה בהיסוס.

"לקנא זה דבר טוב אם באמת מצליחים להפנות את מה שמרגישים לכיוון נכון". עניתי והמשכתי,

"חכמינו אמרו – קנאת סופרים תרבה חוכמה (בבא בתרא כא.)".

"אם עקב הקנאה, את תלמדי יותר, תתפתחי יותר, תשפרי את עצמך, הרי שתצליחי לעלות מעלה ולא על חשבון הזולת אלא בזכות עצמך".

כאן הפסקתי את השיחה וחיבקתי אותה, שתקתי מעט והרהרתי. בכל תכונה שלילית ניתן למצוא את הצד החיובי שבה. ואם ניתן לנתב את הערוץ הזה לטובה, הרי שהרווח הוא לאין שיעור.

פחד, יכול לשתק את האדם ויכול גם לגרום לו להתעלות מעל עצמו ולעשות דברים שלולא זאת לא היה עושה אותם.

מצבים בחיים שנראים לנו בהווה כמשהו שמוריד אותנו כלפי מטה, יכולים למעשה להביא אותנו למקומות והתפתחויות אישיות שלא היו אפשריים לולא זאת. אבל דרוש רצון אמיתי שלנו כדי להתגבר ו"לשדרג" את עצמנו ולא לתת לעצמנו לשקוע יותר מדי.

אדם שעובר צער בחייו, יכול לשקוע ולהפוך לאדם מריר, או להתפתח ולהיות אדם מודע לצערם של אנשים, לעזור לאחרים ואולי להקדיש חלק מחייו להיטיב עם החלשים.

אדם שעבר מחלה קשה בחייו יכול להשאיר על עצמו את הכאב ולסחוב אותו לכל מקום, לכעוס על כל באי העולם, שכנראה אינם אשמים כלל, או להתפתח, להיות מודע יותר לאנשים חולים ולעזור בצורות שונות אם בצורה פיזית על ידי תמיכה פיזית, או בצורה רוחנית כגון להתפלל עליהם ולבקש עליהם רחמים – איש איש ודרכו.

אדם שעבר פירוק מערכת יחסים, יכול להאשים את בן זוגו לשעבר, שהוא זה שהיה אשם בדרדור המערכת ובפירוקה, או להתפתח ולהגיע למסקנה ש-"אולי" הבעיה הייתה אצלו – עקב קבלת בן-הזוג ומערכת היחסים כדבר המובן מאליו ולא כמערכת שצריך להשקיע בה כל הזמן, או "אולי" כהבנה שהמערכת שבה הוא היה, הייתה מערכת של סבל וחנק ולא של שיתוף הדדי פיזי ורגשי ואז מוטב היה להתנתק, או "אולי" ישנה סיבה אחרת שיש לתת עליה את הדעת.

"עכשיו בתי", שאלתי עודני מחבק אותה לאחר הרהורי.

"לאחר הסיפור שסיפרתי לך, מה דעתך? מה צריך לעשות?"

"אבא, הבנתי", היא ענתה. "צריך להשתפר!"

"במה להשתפר?" שאלתי.

"בהתנהגות!" היא ענתה.

"נכון", עניתי לה, "קודם בהתנהגות אחר-כך יהיה לך קל יותר ללמוד".

הדמעה שאיימה לזלוג מזווית עינה, לא ירדה בסוף על לחיה. פשוט, אספתי אותה בכף ידי ועטפתי אותה בידי השנייה עד שהתאדתה מעצמה.

"אבא!" שאלה היא לפני שהלכה, "אז כמה קבלו הילדים בסוף המבחן?"

50 עניתי לה, (הציון עדיין היה חשוב לה!), אבל את יכולה לקבל 100 משום שכעת את יודעת את התשובה לפני השאלה.

***

יש בתוכנו מספיק אור על מנת שנוכל לזהור ככל שנחפוץ – אין צורך שננסה לכבות את אורו של הזולת לשם כך!

4/11/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) אנונימי, 19/5/2013 15:42

יפה.תודה!

(17) אמיר, 20/5/2010 19:52

נתקלתי עכשיו במאמר והתרגשתי

מאמר שמעלה בך הרבה מחשבות. כתוב קולח ואמיתי. הייתי רוצה לקרוא עוד מאמרים כאלה.יש לר' משה עוד מאמרים? ישר כח למשה ולצוות.

(16) אני, 30/3/2008 04:47

לא מספק אותי

לא בא לי להגיד שאני צריכה להשתפר בהתנהגות. אני הייתי אומרת שבא לי לעשות מה שבא לי כדי להרגיש טוב.

(15) רותי, 13/2/2008 14:36

תודה רבה!

איך זה שאתם כ"כ מאירים ומדהימים ורק אני כ"כ לא. וכן אני מקנאה בכל הטובים שמצליחים לכלכל את צעדיהם. מתבוננים פנימה ורק אני לא מצליחה?! ב"ה יש לי כל מה שאפשר לחלום עליו-בעל טוב. ילדים מדהימים. מינוס גדול... ועוד... אך את צעדי. תיכנון חיי . קשה לי ואהי מקנאה!
אולי כי איני כלי?! עתה שכתבתי הבנתי ת'תשובה! אז שוב תודה ענקית לר' משה ולכם הקוראים

(14) ללא שם, 9/12/2006 18:45

תודה מכל הלב על שישבת וכתבת ,בעצם תודה לשניכם, חזק וברוך

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub