לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ללמוד מהמקצוענים, ולהיות מי שתמיד רציתם להיות

ללמוד מהמקצוענים, ולהיות מי שתמיד רציתם להיות

קיימת טכניקה ליצירת קשר עם ה'אני' האידיאלי שלכם, וכשמתחילים לממש אותה, מגלים שמתחילים להתקרב אליו.

מאת

כשהייתי בת 11 שלחו אותי הוריי, בניסיון לנער מעליהם דורות של כושר גופני לקוי, ללמוד טניס. המדריך ירה הוראות לעברי: "תעמדי ככה! תחזיקי את הראש ככה! תחזיקי את המחבט ככה! תחבטי בו ככה!"

השתדלתי מאוד (באמת!), אבל בכל פעם שהכדור חלף לידי, יכולתי לזכור רק הוראה אחת או שתיים. זה לא היה מספיק כדי שהכדור יעבור מעל הרשת לצד השני, ומעולם לא הפכתי לשחקנית טניס.

כמה עשורים לאחר מכן התפרסם ספר בשם "משחק הטניס הפנימי", שהיה פופולרי מאוד בחוגי העידן-החדש שבהם חייתי. הנחת היסוד של המחבר היתה שטניס, כמו כל כישור אחר, אינו נלמד באמצעות שינון של הוראות והנחיות, כי אם באמצעות צפייה בשחקן טניס מקצועי. ככל שאדם צופה יותר במקצוען, כך מפנים מוחו, יותר ויותר, את התנועות הנכונות. לאחר מכן, במגרש, האדם חוזר על אותן תנועות שביצע המקצוען, בלי לחשוב.

הליכה בעקבותיהם של אנשים דגולים אינה דורשת כניסה לנעליהם, אלא רק צעידה באותו הכיוון.

זיהוּיָם של מקצוענים באמנות החיים, צפיה בהם וחיקויָם – זו שיטה יהודית לצמיחה רוחנית, שהתקיימה אלפי שנים לפני ספר "הטניס הפנימי". התלמוד מלא וגדוש בסיפורים מחיי חז"ל, כדי שיהוו אות ומופת לדורות הבאים. הרעיון הוא לא לחקות את הקדושים, כי אלוקים לא מעוניין בהעתקים, אלא להכיר באידיאל שהם הציבו ולשאוף אליו. הליכה בעקבותיהם של אנשים דגולים אינה דורשת כניסה לנעליהם, אלא רק צעידה באותו הכיוון.

כך, למשל, רבי יוחנן בן-זכאי, אחד מגדולי דורו, היה כה עניו, שתמיד הקדים שלום לאנשים שפגש. אלפיים שנה אחר כך, בין אם אנו עוברים בחדר המדרגות של הבניין המשותף שלנו, או מסתובבים בין אנשים בהפסקת הקפה בהשתלמות מקצועית, אנו אמורים לזכור את הדוגמא שהציב לנו. אם איננו מסוגלים להקדים לכולם שלום, נוכל לפחות לחייך אליהם. אם איננו מסוגלים לחייך לכולם, נוכל לפחות לחייך לפנים מוכרות.

אולי לא נהיה טניסאים מצטיינים, אבל לפחות נצליח להעביר את הכדור מעל לרשת.

האדם שיכולתם להיות

במהלך עשרת ימי התשובה, שתחילתם בראש השנה וסיומם ביום כיפור, כל יהודי וכל יהודיה אמורים לחשוב על מי שהיו בשנה שעברה, ביחס למי שיכלו להיות: טובים יותר, שיפוטיים פחות. יותר סבלנים, פחות מרוכזים בעצמנו, יותר נדיבים, פחות עצלים, יותר אמיתיים וכו'. הציווי לעשות תשובה, להכות על חטא, משמעו: להיות לאדם שיכולתם להיות.

זוהי שיטת התשובה שמציע הרמב"ם: לדמיין את העצמי האידיאלי שלכם, ולתכנן את הצעדים שיביאו אתכם אליו.

בפרק זמן שקט במשך היום (בזמן נהיגה במכונית או הליכה) אתם יכולים לדמיין סצינות מאתגרות, ואז לדמיין את הדמות האידיאלית שלכם באותם מצבים, כשהיא נוהגת בצורה הירואית.

למשל, נניח שיצאתם מהבית לעבודה באיחור של 45 דקות, בגלל נסיבות שמהן לא יכולתם להימנע. האמא שלכם נמצאת בשלבים ראשוניים של אלצהיימר, ובדיוק ברגע שבו עמדתם לצאת לעבודה, היא התקשרה אליכם בסלולארי שקניתם לה וסיפרה שהיא נמצאת בפינת רחוב באיזשהו מקום, ולא יודעת איך לחזור הביתה.

טיפלתם במשבר, ועכשיו אתם בדרך לעבודה, באיחור. אתם יודעים שברגע שתיכנסו למשרד, הבוס המעצבן שלכם יגיד משהו ארסי על הנטייה שלכם לאחר, ואתם יודעים, שבוודאי תחזירו לו באותה נימה עוקצנית. ואז הבוס שלכם יתחיל לצעוק, ואתם, בלי יכולת לשלוט בעצמכם, גם במחיר מקום העבודה שלך, תצעקו עליו בחזרה.

כדי ליישם שיטה זו, דמיינו את הדמות האידיאלית שלכם: רגועה, שומרת על קור רוח, שולטת בעצמה, בטוחה בעצמה כל כך, שאין לה כל צורך להסביר דבר לאיש. כעת דמיינו את ה"עצמי" האידיאלי שלכם עומד בדלת המשרד. הבוס מעיר לכם משהו בציניות. אתם מתנצלים ברוגע: "סליחה על האיחור. התעורר משבר במשפחה, והייתי צריך לטפל בזה". הבוס מתחיל לצעוק. שלמים עם עצמכם, פנימית וחיצונית, אתם מתקדמים אל העמדה שלכם ומתחילים לעבוד.

אם תנצלו את זמן הנסיעה לעבודה כדי לעבוד על תרחישים כאלה, סביר להניח שכשתגיעו למשרד, אתם באמת תדמו קצת יותר לדמות האידיאלית שלכם.

עוצמתו של המפגש ביניכם ל"עצמי" האידיאלי שלכם מגולמת בהמלצה התלמודית לאמץ דגם התנהגות נעלה יותר במהלך "עשרת ימי תשובה", גם אם אתם יודעים שאינכם מסוגלים לשמור על רמה כזאת לכל אורך השנה.

גיבורים וחברים

רבים בימינו קובלים על היעדרם של דמויות מופת וגיבורים ראויים לחיקוי. ביהדות תמיד היו, ועדיין יש - גיבורים. אלו הם הצדיקים, הקדושים והקדושות שמעשיהם יכולים לשנות את התנהגות הצופים בהם. סיפורי הצדיקים היו אבן פינה בספרות היהודית מאז ומעולם.

עם זאת, הליכה בעקבות אידיאל כוללת שתי אפשרויות:

א. חיקוי מעשיהם הגדולים של אנשים רגילים;

ב. חיקוי מעשיהם הרגילים של אנשים גדולים.

1. כדי לעשות את האפשרות הראשונה, התמקדו במעלותיהם של חברים ובני משפחה. "אדם רגיל" יכול למשל, להפגין כנות הרואית, או מסירות מדהימה להורים מבוגרים. בפרקי אבות נאמר: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם".

אין צורך שחבריכם יהיו אנשי מעֲלָה כדי שתוכלו ללמוד מתכונותיהם:

  • מחברתי רחל למדתי שאפשר לאהוב זרים גמורים.
  • מחברתי בתיה למדתי שאפשר להעדיף את צרכי הזולת על אלו שלנו, באופן קבוע.
  • מחברתי ורד למדתי שאפשר לתת בלי לצפות לתמורה.
  • מחברתי אריאלה למדתי שאפשר להיות גם חכמה וגם צנועה.
  • מחברתי שרית למדתי שאפשר לנהל את חיינו תוך אמון בה'.
  • מחמותי למדתי שאם קוראים לאנשים "יקירי", ו"יקירתי", אפילו כשמדובר בפקידים של אל-על בטלפון, זה גורם להם להרגיש אהובים.
  • מבעלי אני עדיין לומדת שאפשר לחשוב לפני שמגיבים, ושככל שיארך זמן המחשבה שלי, כך תשתפר תגובתי.

2. כדי לחקות את מעשיהם הרגילים של אנשים גדולים, מצאו לעצמכם מודל יהודי אמיתי לחיקוי. זה יכול להיות אדם שחי בהווה או בעבר.

יש תופעה מעניינת בעולם היהודי-דתי: אם אתם רוצים לפגוש רב או רבנית בעלי ייחוד, בדרך כלל אתם צריכים רק להתקשר או להגיע אל ביתם (המסגרת הרשמית תהיה בדרך כלל התארחות לסעודת שבת או פגישה לשם ייעוץ או הכוונה מסוימת)! אחרי שהגעתם, שימו לב לאופן שבו הם מדברים עם ילדיהם, איך הם מגיבים למצבים מאתגרים, ושימו לב על מה הם מוציאים (או לא מוציאים) את כספם (ראו מאמרי "ללדת או לא ללדת" ובו פגישה מחכימה עם הרב מאמשינוב).

דרך אחרת להכיר אנשים גדולים היא לקרוא ביוגרפיות של צדיקים (אחת מהחביבות עלי מתמקדת בגיבור בן ימינו: "איש צדיק היה: מסכת חייו של הרב אריה לוין". חיפוש בחנויות ספרים תורניות יניב עשרות ביוגרפיות כאלה.

נבחר מי שנבחר, אנו חייבים לאפשר לדמויות אלו להשפיע עלינו ברמת המניע, ולא רק ברמת ההשראה. מן הראוי שצפייה במעשיהם הגדולים ובאישיותם של בני-אדם אחרים תרחיב את תפיסתנו לגבי הדמות שאנו יכולים להיות – אכן, גם אנחנו יכולים, תשובה היא אמנות האפשרי.

קול צורם במוחי מנסה לערער על השיטה: "מי את חושבת שאת? כמה יומרני מצידך לרצות להיות כמו...!"

ההבדל ביו יומרה לבין שאיפה הוא ההבדל שבין העמדת פנים שהשגתם את מטרתכם, לבין המאמץ להגיע אליה. חוסר היכולת להכיר בפוטנציאל האלוקי האינסופי אינו ענווה כי אם עוורון.

הרחבת תחושת האפשרי שלנו

לאחרונה אני שקועה בדוגמא שהציבה לנו יהודיה דגולה, שאת הביוגרפיה שלה אני כותבת. הרבנית חיה שרה קרמר זצ"ל, היתה מופת לנדיבות. היא חיה אמנם בעוני גדול, אך נדיבות הנפש שלה קרנה ממנה לכל מי שהתקרב אליה.

אחד משכניה סיפר לי: "בכל פעם שבא אורח, היא היתה מוציאה כל מה שהיה לה בבית ומגישה לפניו על השולחן". התכווצתי, כשחשבתי איך אני מתייחסת לאורחים שלי: אני מציעה להם מים קרים או מיץ תפוחים, אבל שומרת את עוגיות השוקולד-צ'יפס לעצמי...

שכן אחר תיאר את הנדיבות שנהגה הרבנית חיה שרה בזמן שלה. בכל עת שבאו לבקר אותה, אפילו ביום שישי עמוס אחר-הצהריים, ממש לפני כניסת השבת, היא ישבה עם האורחים והעניקה להם את מלוא תשומת לבה. הידיעה גרמה לי להירתע כשחשבתי כמה קמצנית אני ביחס לזמן היקר שעומד לרשותי, ועל המענה הקצרצר שאני מעניקה למי שמעז להפריע לי בזמן העבודה.

אך לפי מסורת "משחק הטניס הפנימי", ככל שאתמקד יותר בחייה של חיה שרה, כך אשתנה יותר. בשבוע שעבר הצליחו העוגיות להגיע אל צלחתם של האורחים. ואז נכון לי ניסיון נוסף, ב-23 באוגוסט...

בני הצעיר יצא למחנה קיץ לשבוע. במשך שישה ימים בשבוע זה, היו לנו אורחים; הם עזבו ב-22 לאוגוסט. היום האחרון של המחנה, ה-23 באוגוסט, היה אמור להיות היום היחיד שלי בלי ילדים בסביבה, יום שבו אוכל לכתוב בחופשיות, ללא הפרעה. חיכיתי בקוצר רוח ל-23 באוגוסט.

בערב ה-22 לאוגוסט התקשרה אליי חברה צעירה. היא גרה בצפון, אבל אמורה היתה להגיע לירושלים למחרת, ליום אחד בלבד, והיא רצתה לבוא ולדבר אתי על משהו. ואז הטלפון צילצל שוב. זו היתה בת דודה שסבלה מכאב גב נוראי. דחקתי בה ללכת לרופא שלי, ולאחר מספר ניסיונות שווא, היא סוף סוף הצליחה לקבוע תור, ל-23 באוגוסט. אין לה רכב, והיא לא יודעת איך להגיע לרופא. האם אהיה מוכנה להסיע אותה?

שני המבחנים הללו היו בלתי אפשריים. הייתי בטוחה שהוויתור על שני פרקי זמן גדולים כאלה הוא מעל לרמתי הרוחנית, מעל למה שנדרש ממני. אך לצד הקול הצורם ששינן לי: "לא! אינך יכולה לעשות זאת!", לחש לי קול אחר, בשקט: "אם הרבנית חיה שרה היתה יכולה להקדיש לזולת את כל זמנה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, את יכולה לוותר על כמה שעות יקרות ערך".

הבנתי שוויתור על כמה שעות נטולות-ילדים לא היה מעבר ליכולתי, אלא רק מעבר לדמיוני. ברגע שראיתי שהבלתי אפשרי הוא אפשרי, לא נותרה לי דרך ארוכה כדי להגיע למטרה.

9/9/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) , 5/10/2006 18:03

מקסים,ברגע שיש מגמה להשתפר אז משתפרים

(5) מעייו, 14/9/2006 17:06

תודה רבה,

את זה בדיוק עכשיו הייתי צריכה לקרוא.

(4) סיון, 12/9/2006 07:39

מאמר יפה

(3) אורי, 12/9/2006 05:02

איזה כיף להיות יהודי

אתה קורא כאלה דברים וזה כל כך נכון וכל כך יפה. אני תמיד חשבתי שלחזור בתשובה זה להאריך את הפיאות שלך בעד סנטימטר

(2) גילה, 11/9/2006 05:58

אהבתי מאוד

תמיד יש את הדילמה והפחד להיות נדיבה מידי, שמא יחסר.. וזה בעצם הפניית עורף לכח של אלוקים הכל יכול, שרצונו ממני להאמין שתמיד ימלא את מבוקשי.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub