אם אתה באמת מעוניין להפיק את המירב מחייך, ישנן 48 דרכים שיכולות לעזור לך (פרקי אבות ו, ו)...

רוצה להצליח בעסק? 48 הדרכים לחוכמה מתאימות לך! רוצה להצליח בחיי הנישואין? 48 הדרכים הן בשבילך! להגיע אל פסגת האוורסט? השתמש ב-48 הדרכים.

(מתוך ההקדמה ל-48 דרכים לחוכמה)

הרב נח וינברג, ראש ישיבת אש התורה, שאב עבורנו את 48 הדרכים לחוכמה מתוך המקורות היהודיים העתיקים, ועיבד אותן לשפת ימינו – ואני, עקבתי אחריהן במשך למעלה משנתיים. אישיותו המקרינה של הרב נח הצליחה לחייך אלי גם מבעד למילים הכתובות וצג המחשב. מלים מלטפות, ומרגיעות ויחד עם זאת מעודדות וממריצות. דחיפה עדינה קדימה, עם יד מושטת לעזרה.

נכנסתי ב"מקרה" למאמר הראשון, והופס, זה תפש אותי – כמו צלצול חד של שעון מעורר, 'הַיי חבר'ה, בוקר טוב, שימו לב לחיים, נצלו את הזמן, חיים רק פעם אחת – מהר, עוד מעט מגיעים לתחנה הסופית!'

קראתי בשקיקה את המילים. איך לנצל את הזמן, איך להפיק ממנו תועלת, איך ללמוד מהחיים – ולא לשכוח את מה שלמדנו שנייה לאחר מכן.

פשוט אדיר, דרכים אלו הולכים לשנות את חיי, כותב אבי מלכה לרב נח, באמת אני מאמין בהם וכבר התחלתי ליישם.

ואוראל ונונו הצעירה מוסיפה:

אין ספק שמאמר זה ישנה את חיי ודרך מחשבותיי ויוליך אותי אל שביל הזהב מבחינת מחשבות נכונות ודרך חשיבה.

המאמר השני עודד אותי, ונתן לי כלים, להקשבה טובה יותר. במאמר השלישי למדתי לנצל את כוח הדיבור כדי להכיר את עצמי טוב יותר, להחליט בצורה החלטית יותר, וגם בשביל שסוף סוף מישהו יקשיב למה שאני אומרת. כשהגעתי לדרך הרביעית, כבר שכחתי במה עסקה הראשונה.

למרות זאת המשכתי הלאה. גם אם בסוף כל מה שיישאר לי מהעסק זה ההרגל לדבר עם עצמי בקול רם ולמקד את מחשבותיי המפוזרות, זה לפחות שווה ניסיון. לפחות בשבילי...

חלק מהמאמרים דיברו אלי ישירות – כמו זה על ההתפעמות:

תאר את עצמך ניצב מעל למכתש גדול. מעליך שמים זרועים באינספור כוכבים. ואז, אט-אט בוקעת השמש מבין ערפילי השחר. שמי המדבר נצבעים באלפי גוונים של סגול וכתום. ואתה, מרגיש שלבך מתמלא ברגשות נעלים של התפעמות. (הדרך ה- 5)

והיו כאלה שממש הפחידו:

קיימות שיטות שונות, שיעזרו לך להישאר ער. עמוד במקום לשבת, הכנס את כפות הרגליים למים קרים או הנח אותן על הרצפה הקרה (לא מומלץ בחורף). אבא שלי היה מרשה לעצמו לישון במיטה רק פעם אחת בשבוע - בליל שבת. (הדרך ה-19)

"הרב נח", רציתי להגיד לו, "אני אמא לילדים קטנים, בלילות אני ערה, בימים חולמת על שינה, וכשאני זוכה להירדם סוף סוף, אני חולמת שאני ממשיכה לעבוד... אני עייפה!"

במחשבה שנייה, הוא די צודק, בסופו של דבר התקופה הזאת היא החיים; זאת התקופה בה אשמח להיזכר כשכל הילדים כבר יקימו בתים משלהם, ואנו נישאר "ציפורים בודדות בקן".... וחוץ מזה, אני בעצמי מכירה לפחות שני אנשים שחיים בדיוק ככה, והלוואי עלי חצי מהשכל שלהם (ולא, אני לא מתכוונת ל'רבנים גדולים').

האם 48 הדרכים עזרו לי להתקדם?

'ובכן', אני שואלת את עצמי, 'האם ארבעים ושמונה הדרכים עזרו לך להתקדם?'

למעשה, אני קוראת שוב את המאמרים, וחייבת להודות שאני רחוקה מאוד מהמטרה הסופית.

הייתי רוצה לענות בלי היסוס "המון! יישמתי מייד כל מה שקראתי, אני עכשיו פי עשר יותר רוחנית, פי עשרים יותר מאורגנת, ולמעשה, כבר הפסקתי לגלוש, אני יושבת והוגה בחוכמה יומם ולילה (כמעט), אף פעם לא צועקת על הילדים, גם בעלי וגם כל השכנים 'מתים עלי' ואין לי אפילו טיפונת גאווה..." אבל למעשה, אני קוראת שוב את המאמרים, וחייבת להודות שאני רחוקה מאוד מהמטרה הסופית.

אני מנסה למקד את השאלה - האם אני קרובה יותר למטרה ממה שהייתי קודם? – נראה לי שכן. שהרי כל צעד קטן, ואפילו צעד קטנטן, בכיוון הנכון מקרבים אותנו למטרה, למטרה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו - ואני עשיתי המון צעדים, בכל מיני גדלים. ככה זה. יש דברים שקראתי, התלהבתי, והחלטתי לקחת על עצמי – בהתמדה, בעקשנות, ובהצלחה. יש דברים שקראתי, התלהבתי, ועשיתי - כמה פעמים. יש דברים שקראתי, התלהבתי ושכחתי – כמעט! כי למעשה אין דבר שלא מותיר בנו רושם פנימי – לטובה, ולצערנו גם לרעה.

תרשו לי לתת דוגמא. נניח שהדבר היחיד שלקחתי מהדרך הראשונה, הוא ההבנה שכשאני לא עושה כלום, אני פשוט מבזבזת את הדבר הכי יקר, והכי קצוב, שיש לי – משהו שאפילו הזכייה הגדולה בפיס לא תוכל להוסיף לי ממנו – את הזמן. ובכל זאת, אני יושבת במכונית ליד הנהג, ובוהה החוצה. האם זה אומר שלא התקדמתי בכלל? לדעתי לא. עכשיו לכל הפחות אני מודעת לזה שאני 'זורקת את הזמן מהחלון', המצפון קורא לי לשים לב למה שקודם בכלל לא הטריד אותי. לפעמים אני מחליטה שמנוחה מוחלטת זה בדיוק מה שאני צריכה בשלב זה של השבוע הסוער שלי; לפעמים אני מחליטה שכדאי לי להתבונן טוב יותר בנוף, ולעבוד על 'התפעמות'; לפעמים אני חושבת על כמה תובנות שהיו לי לאחרונה; ולפעמים – ממשיכה לבהות החוצה, או סופרת כמה רמזורים אדומים, וכמה ירוקים, עברנו בדרך – בשביל הסטטיסטיקה... ההבדל העיקרי הוא בכך שכעת אני מודעת לבחירותיי.

ואפילו אם נניח שכל מה שלקחתי מהסדרה כולה זה לשים את הנעליים של בני ביתי במקום לפני השינה. אז מה, לא הרווחתי 10 דקות של חיפושים מדי בוקר? לא חסכתי 70 דקות בשבוע? ארבע וחצי שעות בחודש? 3650 דקות שהן מעל ל-60 שעות עֵרוּת בשנה!?

ונראה לי שבכל זאת לקחתי איתי לדרך קצת יותר מזה. אפשר להגיד שלא היה מאמר שלא השאיר אותי עם משהו לחיים. משהו שגרם לי להתעורר, משהו שנחרט לי עמוק בלב.

לכולנו יש רגעים של ערנות, הבנות פתאומיות של "אה-הה!" אתה שומע משהו "שמתיישב" לך טוב. אתה מבחין באור קטן בתוך החשיכה - תובנה, אמת, רגע של הבנה שהחיים יכולים להיות נפלאים. זוהי ההנאה שבלימוד החוכמה. האור ממשיך להאיר ובכל הנוגע לאותו רעיון חדש - בעצם ישנת עד לרגע זה. כל הבנה חדשה נושאת עמה תחושה מענגת של התעוררות. (הדרך ה-19)

מה הקשר בין ענווה לכריזמה, איך מוצאים מורה רוחני, וממה/ממי צריכים להיזהר, מהו חבר אמיתי, ומי האדם שהכי כדאי לי להכיר (אני), איך לצחוק ואיך לשמוח, מה וכיצד לקבל מאחרים, ומה וכיצד לתת...

תודה גם לקוראים

יש עוד דבר שלקחתי איתי כצידה לדרך, ואלה התגובות של הקוראים. מקריאות הייאוש הכאובות: "מה קורה כאשר אין לך מטרה ברורה שהיא התמריץ להתקדם בחיים?", דרך מכתבי התודה הקצרים יותר, והקצרים פחות: "מאמר פשוט מדהים! מאמר מאוד מעניין. שכולל בתוכו דברי חוכמה ודעת"; "קרה לי דבר מדהים, בדיוק בימים אלו חשבתי לעצמי שהגיע הזמן שאתפוס את עצמי בידיים, ולא ידעתי איך לעשות את זה, הרגשתי נפילה רוחנית ורציתי חיזוק ועצה, וזה בדיוק מה שהמאמר המדהים הזה נתן לי. המון תודות!!! - אני הולכת להדפיס את המאמר, לשמור וליישם".

התגובות האלה נתנו לי משום מה תחושה של משפחתיות. אולי זה משונה, אולי זה לא מובן, אבל כשאני רואה תגובות של אנשים אחרים, הכול נהיה יותר מוחשי, יותר מעשי, וגם יותר מושך.

אפילוג או פרולוג?

את 'מכתב התודה' הזה, התחלתי לכתוב תחת השפעתו של המאמר האחרון בסדרה, 'האומר דבר בשם אומרו':

כעת, תן לנותן לדעת כמה אתה מעריך את מתנתו. התייחס ל"תודה רבה" כאל תשלום תמורת רעיון טוב. תן את התשלום בשמחה... (הדרך ה-50)

רציתי לכתוב מעין אפילוג, משהו שימחיש במידת מה את הכרת הטוב שלי כלפי הרב נוח וינברג על סדרת המאמרים, ועל כל החוכמה שהעביר אלי, ואל שאר הקוראים. תוך כדי כתיבה, 'דפדפתי' לאחור. קיפצתי מדרך לדרך. ובאיזשהו שלב קראתי ברצף חמישה מאמרים שלמים, לפי הסדר.

ופתאום הרגשתי שאני חייבת להתחיל מההתחלה. לקרוא את המאמרים 'על הסדר', אולי מאמר בשבוע. להחליט החלטות וליישם אותן לפחות באותו שבוע. בדרך כלל אני לא חסידה של להתחיל לקרוא שוב ספר מההתחלה. אני לא יכולה ליהנות ממהלך צפוי ומוכר של סיפור שכבר קראתי. גם סרטים מספיק לי לראות פעם אחת, (לכל היותר שתיים, כדי להתבונן טוב יותר באפקטים שלא שמתי אליהם לב כשהייתי עסוקה מידי בעלילה).

משהו השתנה כאן, והמשהו הזה הוא אני!

לכן, די התפלאתי כשגיליתי שאני קוראת את אותם מאמרים של הרב נח ומרגישה כאילו שהם חדשים לי מבחינה מסוימת. בהתחלה ייחסתי את זה ל"סניליות", אבל פתאום קלטתי – לא הכל נשאר כמו בפעם שעברה שקראתי את הסדרה, משהו השתנה כאן, והמשהו הזה הוא אני! לפני שנתיים קראתי את הדברים לפי מה ש"אני" הייתי אז, אבל היום "אני" זה מישהו אחר. והמישהו האחר הזה קורא, כמו שהוא, את המאמרים האלה בפעם הראשונה בחייו.

היום, כשהתחלתי לקרא שוב את הדרכים, קראתי אותן בתור מישהי אחרת. במשך השנתיים האחרונות חלה תזוזה כמעט בכל אחד מתחומי חיי, בחלקם היה שיפור, ובחלקם, לצערי, נסיגה, ולכן, אני מבינה את הרעיונות בצורה שונה, בצורה שנובעת ממצבי הרוחני העכשווי.

בנוסף לכך נסיבות חיי השתנו ונושאים בוערים חדשים דורשים טיפול. נניח שלפני שנה ה"בעיה" הבוערת על השולחן שלי הייתה עניין של 'שלום בית', באופן טבעי כל רעיון והצעה הצטיירו בדמיוני ככלי לשיפור מערכת היחסים האישית הזאת, ובהתאם, גם היישומים המעשיים פנו בעיקר לתחום הזה. לאחר תקופה, הבעיות האלה נחלשו, או נעלמו, ונושא "חם" אחר עלה על סדר היום שלי – משהו כמו חינוך הילדים, בעיות פרנסה, מרירות פנימית, אפאטיות, יותר מיד שעות בילוי שבועיות, או מה שלא יהיה. ובהתאם השתנתה גם הקריאה שלי, ההבנה שלי, וממילא גם היישומים המעשיים.

כך קרה, שבסופו של דבר במקום אפילוג יצא לי פרולוג. מבוא להתחלה חדשה של הסדרה הישנה בעלת כוח ההשתנות האינסופי – וכמו שאמרו בפרסומות לגירסא החדשה של מלחמת הכוכבים – בשבילי, הגיע זמן "לקרוא אותה שוב, בפעם הראשונה".

תודה לרב נוח וינברג ולכל העוסקים במלאכה על 48 הדרכים לחכמה.