לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הצבע האפור

הצבע האפור

אנו יכולים להעז ולנסות להגשים את חלומותינו. כל מה שעלינו לעשות הוא, לבדוק שוב את הנחות היסוד שלנו ולראות שהן בסך הכל יתדות קטנים בדרכינו.

מאת

אני רוצה להיות שונה ומיוחדת, אך מצד שני, פוחדת מאוד ש"יראו" אותי. התוצאה: אני מכניסה את עצמי לכלוב של אפרוריות ופחד והשאלה היא, איך יוצאים ממנו?

הצבע שאני הכי אוהבת בעולם הוא סגול. לא סגול כהה, אלא סגול לילך או סגול של כלניות סגולות (הידעתם שיש דבר כזה, כלניות סגולות? עד לפני ימים ספורים, אני לא ידעתי).

לעומת זאת, הצבע השנוא עליי הוא אפור. החדגוניות שלו עושה לי משהו רע. רוב חיי הרגשתי את עצמי אפרורית, חדגונית, משעממת. הרגשתי שלא רואים אותי, שבעצם אני לא נותנת לאחרים לראות מה שיש בי ושמרוב שאני פוחדת ודואגת תמיד להישאר ברקע, אני באמת הופכת להיות אפרורית וסתמית, כיוון שאני מכבה בחשש כל ניצוץ חיוניות או יצירתיות ואני בעצמי כבר לא יודעת מה יש בי.

פעם פגשתי בחורה צעירה שהדהימה אותי. כל חזותה אמרה התנצלות קיומית.

פעם פגשתי בחורה צעירה שהדהימה אותי. כל חזותה אמרה התנצלות קיומית. היא דיברה בקול כל כך שקט, שהיה קשה לשמוע אותה וכתב היד שלה היה כמעט מיקרוסקופי. היא הלכה כמעט תמיד בפנים מושפלות ונמנעה מיצירת קשר עין. בקיצור, היא הייתה ביישנית בצורה קיצונית ממש. אולם, היה בה משהו מתריס שעורר דחייה כלפיה, במקום לעורר אמפתיה. היא לא עשתה מאמץ להתקרב וגם כשפנו אליה, היא פשוט לא נתנה פתח. זאת, כשמתחת לפני השטח בדידותה זעקה לעין כל, לפחות כך אני הרגשתי.

פעם אחת שאלתי אותה מה תרצה לעשות כשתגדל והיא אמרה שהיא רוצה לנסוע לאנגליה להיות חוקרת. שאלתי אותה איך תסתדר עם מזג האוויר הקר והגשום והיא אמרה: "אפור זה טוב. אני אוהבת אפור". נדמה לי שהיא לא פירטה יותר מכך, אבל הבנתי שהיא מזדהה עם הצבע ועם מה שהוא מסמל, ונושאת אותו על דגלה. היא ניסתה לטעון שטוב לה כפי שהיא, ואני לא ניסיתי לערער על דבריה. לא נותר לי אלא להצטער בשבילה, ולקוות שיום אחד תסכים להיפתח ולשתף אחרים בפנימיותה.

הרגשתי האישית, כמובן, הייתה מנוגדת לכך לחלוטין. כאמור, האפרוריות היא משהו שאני מנסה לברוח ממנו. חשוב לי להיות מיוחדת, אך קיים פער בין מה שאני רוצה, לבין מה שאני עושה או מסוגלת בפועל לעשות. כלומר, למרות הרצון, קיים בי פחד להיות "יותר מדי". לדוגמה, למשוך יותר מדי תשומת לב לעצמי, להיות יפה מדי, רזה מדי – דברים שיגרמו לאחרים לראות אותי. ולא רק בדברים שקשורים למראה החיצוני, אלא בכלל. לדוגמה, מול קבוצת אנשים, פעמים רבות אני מוצאת את עצמי קפואה, חוששת לדבר ולהגיב.

זו גם הייתה אחת הסיבות לכך שזמן רב הייתי לבד, בלי בן זוג. לקח לי זמן להבין שמרוב חשש שמא יבחינו בי ואולי אפילו "יתחילו" איתי (אכן מצב מביך ומאיים למדי), עטיתי על עצמי ארשת של אדישות שהתפרשה כחוסר אכפתיות. הקפדתי ללכת ישר קדימה ותמיד נראה היה כאילו פניי מועדות לאנשהו, גם אם לא כך היה. למזלי הרב, הצלחתי להטעות את הסביבה ואכן לא היו רבים שהעזו לפנות אליי בדברים... כך שנאלצתי לפנות לערוצים אחרים כדי להכיר בסופו של דבר את בעלי (וגם הוא חשב בהתחלה שאני סנובית).

שליחה של א-לוהים

לא מזמן הגיעה אליי מטופלת חדשה. ל' היא בחורה צעירה שהגיעה להבנה כי היא זקוקה לטיפול פסיכולוגי. כבר כשקראתי את התיק הרפואי שלה, נדהמתי מהדמיון בין הרקע המשפחתי של שתינו. כמו כן, היא הגיעה אליי בערך באותו גיל שאני פניתי בו לראשונה לטיפול, אם כי מסיבות שונות.

ואכן, במהלך פגישותינו אני מרגישה שאני יכולה להבין בדיוק את מצוקותיה, כיוון שלי היו (ולפעמים עדיין יש) מצוקות דומות והתלבטויות דומות. לדוגמה, ל' מתלוננת על תחושה של אדישות וחוסר אכפתיות. היא לא ממש מתעניינת בדברים ובאופן כללי אינה נהנית מהחיים. יש קווים דכאוניים בתלונותיה, אולם יש בה גם משהו שרומז לי כי גם היא מרגישה את עצמה עכברונת אפרורית וכי גם היא אינה אוהבת תחושה זו.

הדמיון בינינו קיבל לאחרונה תפנית מפתיעה ומשמעותית יותר, כשסיפרה לי על חלום חוזר שהיא חולמת זה שנים. נדהמתי! אילו יכולתי לפעור את פי מולה, הייתי עושה זאת. כשאני הייתי בטיפול, חלמתי חלומות דומים רבים, מהם הייתי מתעוררת בהרגשה רעה ומעיקה.

א-לוהים פועל בדרכים שונות כדי לעזור לי. הוא שולח לי סימנים, ורמזים, ואנשים, ואירועים – הוא עושה הכל, כדי שאבין את המסר.

כאמור, הבחנתי בדמיון בינינו כבר מן הרגע הראשון, אולם לאחר החלום דמיון זה קיבל משמעות אחרת. אינני יכולה שלא לחשוב ש-ל' הגיעה דווקא אליי מסיבה מסוימת וכי יש בטיפול הזה שיעור חשוב מאוד לשתינו. ייתכן כי היא הגיעה אליי כיוון שאני האדם המתאים ביותר וכיוון שאני יכולה להבין אותה ולעזור לה בצורה הטובה ביותר. כמו כן, ייתכן שהגיעה אליי כיוון שאני צריכה לעבד נושאים מסוימים שוב (עיינו ערך אפרוריות) והיא תסייע לי לעשות זאת. תהא הסיבה אשר תהא, לעולם לא אדע אותה במדויק, אולם אין לי ספק שהיא חשובה ביותר. במידה מסוימת, אני רואה את ל' כשליחה של א-לוהים.

האמת היא, שא-לוהים פועל בדרכים שונות כדי לעזור לי. הוא שולח לי סימנים, ורמזים, ואנשים, ואירועים – הוא עושה הכל, כדי שאבין את המסר. לפעמים אני באמת קצת קשת-תפיסה, לפעמים אני מבינה אך מתקשה לשנות ולפעמים, אני מבינה ועושה.

סיפורו של הפיל

תחושת האפרוריות ששבה ועוטפת אותי לאחרונה אינה נעימה ולעתים אני מרגישה כאילו אני נמצאת בכלוב של פחד שיצרתי לעצמי. זו תחושה מגבילה וקשה, אך אינני יודעת כיצד להשתחרר ממנה. התחושה הזו מזכירה לי את הסיפור על הפיל:

 

פעם ביקר מישהו בקרקס וראה פיל גדול קשור בחבל ליתד עץ פשוטה וקטנה. הוא תהה כיצד הפיל אינו בורח, שהרי הוא יכול בהינף קט של רגלו לשלוף את היתד ולהימלט. אולם הפיל לא עשה זאת. כששאל כיצד ייתכן הדבר, ענה לו האחראי על הפיל:

 

בצעירותו, כשהיה הפיל אך פילון קטן, קשרו אותו ליתד דומה. פעם אחר פעם ניסה הפילון הקטן להשתחרר. הוא נאבק בשרשרת שקשרה אותו, ניסה למשוך שוב ושוב ולשלוף את היתד, אך ללא הועיל. עד שיום אחד, הפילון ויתר. הוא השלים עם המצב, עם כך שאין בכוחו להשתחרר מהשרשרת שכובלת אותו. רגע זה היה הרגע הקריטי. מאז אותו רגע, הפיל לא ניסה מעולם לבדוק שוב את המסקנה אליה הגיעה, למרות שגדל והשתנה. וזוהי בעצם הסיבה לכך שהפיל אינו בורח – כיוון שהוא לא חושב שהוא יכול".

 

הדבר נכון גם לגבינו. ייתכן שבעבר הסובבים אותנו הטילו עלינו מגבלות שונות ואיסורים שונים, שגרמו לנו להתנהג, לחשוב ולהרגיש בדרכים מסוימות. לאחר זמן, אימצנו והטמענו את אותם מגבלות ואיסורים. כעת הם אינם קיימים בחוץ, אלא בפנים. אנו קושרים את עצמנו ליתד ואיננו מעלים על דעתנו שאנו יכולים להשתחרר ממנה.

אנו יכולים להעז ולנסות להגשים את חלומותינו. אנו יכולים להרשות לעצמנו לבטא את עצמנו - את מה שאנו באמת חושבים ומרגישים. אנחנו פשוט יכולים. כל מה שעלינו לעשות הוא, לבדוק שוב את הנחות היסוד שלנו ולראות שהן (או לפחות חלקן) בסך הכל יתדות קטנים ופשוטים.

אז לא נותר לי אלא לאחל לכולנו להשתחרר מהיתדות שקושרים אותנו, להזכיר שא-לוהים עוזר לנו לעשות זאת ולהודות לו על ההזדמנויות.

 

26/6/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) , 12/4/2009 15:48

מאמר מקסים מאוד הזדהתי עם תחושותייך (ןסגול זה גם הצבע שלי ..)שזה כבר עשה לי טוב

(7) דואגת לצבוע בצבעים, 7/6/2007 12:15

תובנה חדשה

גם אני שונאת אפור! אני כל הזמן דואגת שיהיה צבעוני ומעניין. עכשיו אני מבינה מישהיא שפגשתי במשך החיים והיתה נראית כמו ל' שתיארת. כנראה שגם אצלה זה היה קשור לרקע של הגבלות ללא יסוד מהמשפחה וההורים. תודה על התובנה!

(6) שחר, 16/9/2005 07:41

לדעתי, המחברת לא צריכה לתת פתרונות למצב, אלא אנחנו. ברגע שמגיעים למודעות למצב, הפתרון הוא דבר שולי.

(5) דניאל, 12/7/2005 05:49

מי שאהב והבין את הכתבה יכול לכעוס כי לא מוצעות דרכים להתמודד עם הכאב המשפיל שתואר והיינו מצפים מאישה שמקצועה עוסק בדבר לתת לנו פתרונות... אבל האמת!
אין פתרון שמוצע לרבים, מי שרוצה לטפל בבעיה שלו: מתוך המפלות והמלחמה יוצרים כלים. והעיקר הוא, שאנחנו נשלוט על מחשבותינו ולא המחשבות ישלטו בנו.

(4) שגית, 2/8/2004 10:53

יפה

מאוד נהניתי לקרוא... וחושבת כמו 'כנפיים'. בזמן שקראתי רציתי להגיב בדומה לכנפיים אז כעת נותר לסכם שהמאמר נפלא. תודה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub