לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אל תשליכני

אל תשליכני

אם רוצים לדעת תשובה מהי ואיך לכוון היטב בתפילת "אל תשליכני לעת זקנה" - צריכים להגיע לבית אבות. שלושה ביקורים אצל אנשים עם עבר מפואר שהכניסו אותי לפרופורציה.

מאת

ביקרתי בבית אבות, אצל דוד גדול מצד אבא ובת-דודה של סבתא.

אם רוצים לדעת תשובה מהי ואיך לכוון היטב בתפילת "אל תשליכני לעת זקנה" - צריכים להגיע לבית אבות. 'מושב זקנים', בעגה המקובלת.

כבר בכניסה מרגישים, שהנה עברנו את המפתן ואת הסף - לפלאנטה אחרת. זה בא לביטוי גם בפרטים הקטנים: הריח שמיד מכה באפך. ריח של תרופות. של זיקנה. של אנשים מבוגרים שרובם עוטים רדידים קלים או סוודרים דקים. כל דבר כשלעצמו לא נורא ושונה, אבל הכל ביחד דוחף לכוון העובדה שכאן יש עולם אחר. קצב אחר. חיים אחרים.

בת הדודה, אותה הלכתי לבקר תחילה, מתפקדת, יחסית, בסדר גמור. היא נכת-פוליו מגיל צעיר. שנים הסתדרה בכוחות עצמה בכל תחום ובכל דבר. כיום היא רתוקה לכיסא-גלגלים ונזקקת לעזרה ולסיעוד שמגישות האחיות במקום.

ראשה צלול לחלוטין. היא עדיין זוכרת מה לבשתי בפעם הראשונה שראתה אותי, בעודי תינוקת בת ימים אחדים. עושה חשבון בני כמה בני הדודים, ומי מהם כבר היה צריך, לדעתה, להתחתן וללדת ילדים.

העפתי מבט סביב והלב נצבט. כולם אנשים שעבר מפואר מאחוריהם, והנה כעת הם יושבים כאן, נזקקים לעזרת המטפל הרומני או האחות הפיליפינית.

היא גם טורחת לברר למה פלוני לא התחתן עד עכשיו, ומדוע בדיוק, אחד מבני-הדודים התגרש. לא ידעתי לומר, אבל הבטחתי לברר.

אחר-כך היא לוחשת לי, ממתיקה סוד: "לגברת ההיא שם... עם הטורבן הלבן... יש נכד. בחור מצוין. ככה היא בעצמה אומרת... מה נראה לך? יתאים לבת-דודה, הבת של יפה?"

העפתי מבט סביב והלב נצבט. כולם אנשים שעבר מפואר מאחוריהם, והנה כעת הם יושבים כאן, נזקקים לעזרת המטפל הרומני או האחות הפיליפינית.

בת הדודה 'שלנו' הייתה עובדת בכירה במשרד הבטחון, בשנותיה הראשונות של המדינה. עד היום היא ממלאת פיה מים, כשאנחנו מנסים להוציא מפיה סיפורים מעניינים מן הקורות אותה.

"אסור", היא עונה בקול צורמני. "אלו סודות מדינה".

לאחר ששמעתי והשמעתי, ננזפתי והתנצלתי על כל יום שלא הגעתי לבקר; לאחר שסיימנו לשוחח על כל מה שהתחדש בחודש האחרון בפוליטיקה, בעולם, ענייני מזג-אוויר של היום ולפני חמישים שנה; עניינים משפחתיים; פירוט על מגוון האוכל במקום; ניתוחי-אופי של חברותיה לחדר ולקומה – נפרדתי לשלום.

הבטחתי לבוא לבקר שוב – ועליתי שלוש קומות. לקומה הסיעודית.

 


 

בקומה הרביעית, ישב הדוד 'הגדול' שלנו. ה'דוד'. בהא' הידיעה.

אני משתמשת בתירוצים בכדי להקל על מצפון מעיק. על רגש עמוק שמתריע – את לא בסדר. את בעלת חוב. תחזירי. תבקרי. תבואי לעתים קרובות יותר. תעודדי. תתמכי. או רק תראי נוכחות.

אותו דוד שלילדים משלו לא זכה, אבל אימץ ילדים שאיבדו את הוריהם לאחר מלחמת-העולם השנייה; דוד, ששנים תמך ביהודים רבים שעלו ארצה בחוסר-כל, ללא פרוטה; דוד, שמדי שבת, דאג לכוסות תה ולכיבוד קל למתפללים שהגיעו בשבת בבוקר לתפילה; דוד של תל-אביב של פעם; דוד שאם הייתי אומרת את שמו, לפני עשרים שנה, הייתי מתקשה למצוא מישהו שלא יכיר, שלא יביט בהערכה על ייחוס מפואר זה; דוד שעד לפני עשר שנים היה מעצמה. אימפריה; דוד שהיה אמון על מלאכת הצדקה, כותל-דמעות לנזקקים, מעיין נובע של מזומנים לנצרכים.

אותו דוד, שוהה כיום במחלקה הסיעודית, במצב קשה. עם זיכרון שבא והולך, עם רגעים טובים יותר ופחות, עם דרישה נמרצת בליל שבת להגדה של פסח.

"נו נו..." הוא מתרעם. "שפוך חמתך אל הגויים..." ואני משתפת פעולה, וניגשת לפתוח את הדלת לאליהו הנביא. ואז, הוא מתחיל לבכות שיצאה השבת, והוא עדיין לא קידש על היין...

יהודי יקר חי ונושם. ימיו עוברים בסך. כל יום זהה לקודמו. יהודי של נתינה, שרוב אותם אלו שנהנו מנתינה זו, כבר לא זוכרים שהוא אי-פעם היה קיים.

לא זוכרים שנתן. לא זוכרים שתמך. לא זוכרים שעזר. סייע. הושיט יד. גידל. האכיל. חיתן יתומים. הציל משמד בנות ישראל. ועוד פעולות רבות שנעשו בסתר, בעין יפה, בחן ובחיוך.

בחיותו, עודנו בחיים - ואנחנו, לדאבוננו, שוכחים.

טרדות היומיום. לחץ בעבודה. הילדים בבית. המצב הכלכלי. המצב הביטחוני.

תירוצים.

יש לי מהם, בשפע.

אני עושה בהם שימוש, כדי להקל על מצפון מעיק. על רגש עמוק שמתריע – את לא בסדר. את בעלת חוב. תחזירי. תבקרי. תבואי לעתים קרובות יותר. תעודדי. תתמכי. רק תראי נוכחות. למרות שזה לא קל ולא נעים. וברור שיותר נעים לבקר חברה שתפטפט במרץ, מאשר לשבת מול יהודי קשיש ולנהל מונולוג.

 


 

לאחר הביקור בבית אבות, עליתי אל ביתה של אמי. מדי שבת שוהה אצלה סבתא שלי.

סבתי היא אישה עצמאית, למרות היותה מבוגרת הנושקת לגיל גבורות. יוצאת כל בוקר לעבודה. דואגת שכל נכד ירים טלפון בשעה קבועה, ואוי ואבוי למי שיפספס...

היא יודעת בעל-פה, מידת נעל, חולצה ומכנס של כל אחד מהנינים - ואנחנו לא מעט. לקוחה אהובה ביותר על בעלי חנויות הצעצועים בעירה. כי אין שבוע שאינה מבקרת ומתעדכנת - מה התחדש, לאיזה גיל זה בדיוק מתאים, על מה יש הנחות ומה במבצע השבוע.

הנינים, יודעים היטב, ממי לבקש ומה.

"סבתא", הם פונים אליה, "תסתכלי בחוברת. אני צריך את המטוס הזה. הוא משלים לי את הסט של הכבאית והאמבולנס..."

והיא נוטלת את החוברת, מעיינת בכובד-ראש, וכעבור שבוע, בערב שבת, היא מגישה לנין התורן, את מה שביקש. במדויק.

"אני אתן בעיניים פקוחות, בשכל ובידיים מלאות חיות. לא ירושות, בעיניים עצומות, ומהקבר..."

"המוטו שלי", היא אומרת תמיד, "שזקנים לא כל-כך אהובים ואהודים על צעירים. אין לכם זמן. אתם בעלי דם חם ותוסס. תמיד ממהרים, קופצים ממקום למקום, ואני כבר שייכת לדור שעבר זמנו. נכון. יכול להיות, שמדי פעם אתם תעצרו ותגידו בנשימה אחת: 'היי-סבתא-מה-שלומך-אני-חייב-לזוז'. אבל, לי זה לא מספיק. אני רוצה יותר. שמונים שנות חיים מאחורי, ובזקנתי אני מבקשת עדנה.

"אני רוצה, שכשיגיע זמני ללכת מן העולם, אתם תבכו. תצטערו. יהיה לכם איכפת. שלא ייווצר מצב של אנחת-רווחה, של הקלה וציפייה למה שהשארתי...

"אני ריאלית. מציאותית. החתול בא אל החלב, לא בגלל שהכלי בו נמצא החלב - נאה במיוחד. הוא מגיע כי בתוך הכלי, והוא יכול להיות מפלסטיק פשוט וזול – יש חלב.

"אתם תבואו, תבקרו, תצלצלו ותתעניינו בשלומי, כי יהיה לכם איכפת ממני. אני אתן בעיניים פקוחות, בשכל ובידיים מלאות חיות. לא ירושות, בעיניים עצומות, ומהקבר..."

כך מדברת סבתא שלי. באופן קבוע. אני מאמינה לה. היא עושה את זה, באמת ובתמים, מתוך אמונה שלמה. היא אישה חזקה וריאליסטית. אישה שבקושי סיימה שמונה שנות לימוד, ולימודיה הגבוהים, נעשו בבית-הספר של אושוויץ.

בוגרת של החיים. בוגרת מהחיים מאז ומעולם.

אישה שמסבירה לנו, שאין הנאה גדולה יותר, מלראות איך ילד בולע אוכל...

 


 

בראש-השנה, היא אינה מגיעה תמיד לבית הכנסת. קשה לה, בגילה, לצעוד את כל הדרך, לטפס הביתה במדרגות, להזיע בחום ששורר,בדרך-כלל.

אבל, לא כך בימי כיפור.

"למה את הראשונה בבית הכנסת, סבתא?" שאלתי פעם.

"האמת? אני אגיד לך. יש לי הרגשה כזאת, שאם נתחיל עם היום מוקדם, הוא יסתיים מהר...", היא משיבה בחיוך קונדסי.

"נו, באמת. סבתא. את הרי יודעת שזה לא ייתכן..."

"זה הזיכרון הכמעט יחידי שאני זוכרת מאמא שלי, "היא עונה. "היא הייתה יוצאת בערב יום כיפור וחוזרת למחרת. אני לא יודעת להתפלל. צריכים לדפדף עבורי כל הזמן, ולהצביע היכן אוחזים. אני קמה כשכולם עומדים, ומתיישבת, כשנגמר לי הכוח לעמוד..."

"לא קשה לך לצום?" אני מבקשת לדעת.

"קשה??? לצום??? יום אחד?" היא מביטה בי בתדהמה. "חמודה'לה, שש שנים צמתי. מאונס. לא מרצון. אז עם יום אחד בשנה אני לא אסתדר?..."

כזאת היא, סבתא שלי. אישה מבוגרת, שצוחקת לחיים וצוחקת איתם. הכל היא לוקחת בקלות, עם ראיה אובייקטיבית ורציונלית. אבל פעם בשנה - היא בוכה. בתפילה היחידה, שהיא יודעת להגיד.

ממתינה שהחזן יגיע למקום הרצוי, מדפדפת הלוך ושוב, וסופרת את דפי המחזור בקוצר רוח:

"שמע קולייני...", היא מתחילה לומר בקול, בהברה ליטאית, כמו במחוז הולדתה, "חוס ורחם עוליינו..."

הקול כבר לא צלול. דחוק משהו, מצטרד.

"אל תשליכנו מלפניך..." היא מתכופפת, כמתקשה לקרוא את ההמשך, והדמעות, פורצות להן כעת, בשטף.

"אל תשליכנו לעת זקנה... ככלות כוחנו אל תעזבנו..."

שניות מעטות, לאחר שמסיים החזן את תפילת 'שמע קולנו', היא דוחקת בי: "מתי מסיימים ומגיעים לאבינו מלכנו?..."

אני מביטה בה, בעיניים מצועפות, ומאחלת לה בשקט: "שנה טובה ומתוקה, סבתא. שתזכי גם לשנה הבאה..."

26/8/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-18 דיונים

(18) גליה, 28/8/2012 09:02

אל תשליכני לעת זקנה

המאמר קלע למטרה. כל עוד היתה אימי ז"ל צלולה בית אבות זה לא בית. כשהיתה סעודית בקרתי יום יום וכאבתי את כל מה שראיתי וניסיתי לסייע בכל מה שמותר. קשה... קשה... להזדקן. אבל טוב שיש אוזן קשבת ויד מסיעת. שנהיה בריאים ונזדקן בכבו ד וגם נמות בכבוד.

(17) בת אוהבת ודואגת, 26/8/2012 11:57

עדיף להשאיר את הקשישים בביתם עם פיליפנית חמודה מאשר במושב זקנים

(16) kalfus hmje, 26/8/2012 11:10

אמא רק אחת

אמא ישנה רק אחת ,ולכל אדם ישנה את הבקשה להיות עם אמא תמיד , גם בשעת משבר הקול קורא מעמא אמא אמא תעזרי לי , למה אמא ? למה זה קורה ? אמא !!!!!!! כבד את אביך ואת אמך , זו רק המלצה , כי לולא לא תכבד הכדור חוזר אליך , הילדים גדלים ורואים איך אבא מתנהג לסבא וסבתא ? כך הם בבא הזמן יתנהגו בהתהם בברכות עד בלי די

(15) איל, 13/11/2009 20:44

ואז זה מכה בך

גם ההורים שלך יהיו פעם זקנים. וזה נראה לי טריוויאלי שלא אשכח אותם לעת זקנה, אבל מי באמת יכול להבטיח את זה. מצחיק, אבל גם כשאני כותב עכשיו אני מנסה לפלס את הדרך במקלדת מבעד לדמעות. בהחלט מרגש.

(14) אנונימי, 4/10/2008 15:45

בקשר לבת-הדודה

גם סבא שלי עבד במשרד הביטחון ורק בשנים האחרונות הוא הסכים לפתוח לנו מקצת קצהו של קצה ממש שעשה, אולי את יודעת בערך איפה היתה ממוקמת, או אולי תוכלי לומר לי את שמה שאשאל את סבא? תודה על המאמר, יש לי סבא אחר שגם הוא נמצא כרגע בבית-אבות במצב סיעודי לגמרי, אני אפילו לא בטוחה שהוא מזהה אותי, עצוב לראות איך ממש כמו שכתוב בסוף ספר קהלת על סוף ימיו של האדם ובעיקר כשמדובר באדם אהוב
לראות איך הוא מתדרדר ןמגיע מרמה של חכמה עצומה לחולשה של תינוק
הלואי שנזכה כבר לגאולה שלימה!
תודה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub