לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קול כלה

קול כלה

לא רוצה לדבוק בחושך. רוצה למצוא את האורות. 

מאת

מרים פרץ היא הדבר הכי משמח בפס הקול של מדינת ישראל בימים אלה.

אני יודע שאמרתי פה משהו קצת משונה. האם השכולה שאיבדה בן ואז עוד בן ובאמצע גם בעל (ואת זה לא כולם זוכרים), היא הדבר הכי משמח? כן. משמח לא כתואר, אלא כפועל.

מרים פרץ, כלת פרס ישראל, משמחת אותנו. כל מפגש עם דמותה, עם דיבורה, עם מורשתה, הופך אותך לאדם שמח יותר ממה שהיית קודם. ואני לא מדבר עכשיו על מה שהיא עושה למשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן ומתמודדות עם השכול והמוות. אני מדבר על החיים. החיים עצמם. האדם הרגיל, שנסע ביום ראשון בצהריים, יום רגיל, ברכב הרגיל שלו. והאדם הזה הדליק את הרדיו קצת, כדי להתאוורר, והנה. הכלה מדברת.

"שלום מרים פרץ, צהריים טובים. "

"צהריים טובים, רינו, שבוע מבורך וחודש טוב!"

מה שלומך?"

"מה אני אגיד לך... אתה תופס אותי אחרי בכי ושמחה. מערבולת רגשית מטורפת. אגב, זה מה שחווים הורים שכולים כל החיים. אין לנו שמחה טוטאלית. דווקא ברגעי השמחה הכי גדולים שלנו עולה החיסרון."

"למה בכית?"

"בכיתי כי התקשרה אליי אישה מנהריה שאני לא מכירה וסיפרה לי כמה היה לה קשה תמיד, וכמה הם סבלו ממחבלים. אבל לא היה לה רגע מאושר כמו הרגע הזה שהיא שמעה שקיבלתי את פרס ישראל.

"תבין, היא תרמה לא פחות ממני. היא גרה שם על הגבול, היא חטפה שם ירי על ימין ועל שמאל, היא חיה תחת אש, והיא מתרגשת ממני?... "

"זה גורם לך לבכות?"

"כן, האדם הפשוט. האנשים הפשוטים שמחבקים, שמדברים. אתה רואה את האהבה שלהם לארץ הזאת ואת הכמיהה שלהם. כמיהה למה? לתקווה. למשהו טוב. היא אמרה: את יודעת למה אני אוהבת אותך? כי את מדברת אלינו בגובה העיניים... אני מעולם לא חשבתי איך אני מדברת, אני מדברת מליבי."

"הכמיהה לתקווה, את מזהה את הצורך בטיפ טיפה של תקווה?"

"נכון, ופה תעזוב את השכול. כשאתה מסתכל על המדינה, על השיח, אתה רוצה לראות משהו טוב. אין אדם במדינה הזאת, לא איש שמאל ולא ימין, שלא רוצה את הטוב. אין אחד שלא רוצה. אין אחד!"

"אבל אנחנו מתקשים למצוא אותו, כפי שאת שמה לב."

"למה? למה? על זה אני מדברת. לא קשה. כשאתה שואל בנאדם מה שלומך והוא אומר "אל תשאל",

תיזהר מהאדם הזה. מה זה "אל תשאל"? קמת בבוקר? השמש מאירה?"

הו הנה, רינו צרור שואל שאלה: "לא, אבל את יודעת, יש עניינים, יש פוליטיקה, יש המון שחיתות, יש הרבה קלקולים, זה מייצר מצב רוח מאוד קשה".

"אבל רינו היקר", עונה פרץ בלהט, "נתנו לנו עיניים. אנחנו בוחרים מה לראות. אז למה לא נציף את היופי ואת הטוב? אנחנו בוחרים. תמיד יהיו מחלוקות בארץ, תמיד יהיו אנשים שיסרחו, אבל זה לא מעיד על העם הזה. זה לא מעיד על כולנו".

"אז אם את חכמה כל כך גדולה, תסבירי עכשיו לכולנו איך את עושה את ההחלטה הזאת. איך את מייצרת לעצמך, בתוך עצמך, בינך לבינך, את הבחירה לראות טוב, כאשר רגע אחד את בוכה ודקה אחר כך את שמחה? איך את מייצרת את המעבר הזה מהבכי אל הבחירה ביופי?"

"אני אגיד לך, את המעבר הזה יצרתי עוד כשאוריאל נפל, לפני 19 שנים. אבל לפני שמונה שנים באו להודיע לי שוב. לפני שמונה שנים בדיוק. בשבוע הבא ביום שלישי ימלאו שמונה שנים לנפילת אלירז. וכשבאו להודיע לי על אלירז בני הרגשתי שעולמי חרב עליי. אין... ובאותו רגע, ממש באותו רגע, משהו נכנס בתודעה שלי. הרי אין לי שום אפשרות להחזיר אותם. אין לי. אין דרך. דוד המלך כבר אמר: "ועתה מת... האוכל להשיבו עוד?". אבל מה? אני הולכת אליהם. בשנייה ההיא שהודיעו לי על נפילתו אמרתי: אלך אליהם בראש זקוף. אהיה ראויה להם. אני צריכה להצדיק כל יום בחיי את נפילת בניי. כל יום."

"את צריכה להצדיק? את, האם השכולה מרים פרץ, צריכה להצדיק את נפילת בנייך?"

"כן. אני. אני. כל יום. בהתנהגות שלי, בדיבור שלי, אני צריכה להיות ראויה לא רק לאוריאל ואלירז, אלא גם לשני החיילים שנהרגו בערב שבת. אני צריכה להיות ראויה לילד ששרד את אושוויץ ובנה בשבילי את המדינה הזאת, ועליתי ב-64' ומצאתי אותה מוכנה. אני צריכה כל יום להצדיק את זה. אבל אני צריכה עוד משהו: את הדבר הכי רע בעולם חוויתי. אני יודעת מהו הרוע. אני יודעת מהו הכאב והחושך הגדול. לא רוצה לדבוק בחושך. רוצה למצוא את האורות.

ומסתבר שהאורות הם קטנים. הם יומיומיים. הם השמש שזורחת והפרח שפורח והאדם שאני פוגשת ברחוב."

"אבל יש חושך, לאורך כל הדרך יש חושך. כי הבנים אינם והם לא יבואו היום בערב."

"נכון. תמיד, תמיד. אבל היכולות של האדם בתוך החושך, ולא רק זה שבניו נפלו... ביום יום גם לך יש משברים. יש לנו משברים עם הילדים ובזוגיות, יש לנו המון משברים. בתוך כל משבר לאמץ את דברי חז"ל: עין טובה!"

זה היה, כאמור, ביום ראשון בצהריים. שמעתי את הריאיון והפכתי מיד, ממש ברגע אחד, כמו עוד אלפי מאזינים, לאדם שמח יותר, אופטימי יותר, מכיר טובה יותר. רשמתי לעצמי שאני צריך להכנס בהמשך השבוע לאתר גל"צ כדי לתמלל את הדברים ולהביא אותם כאן בטור. ושוב, בלי קשר לשכול הנורא: מרים פרץ היא לא כלת פרס ישראל לשכול.

היא כלת פרס ישראל על "מפעל חיים לחיזוק הרוח היהודית-ישראלית". וזה בדיוק מה שהיא עשתה בריאיון. חיזקה את הרוח היהודית-ישראלית של כל מי שזכה לשמוע.

אבל למחרת בבוקר זכיתי שוב לשמוע אותה ברדיו, והפעם זה היה קשור מאוד לשכול. שכול טרי. כי בין הריאיון שלה ביום ראשון לריאיון שלה ביום שני, נרצח עוד יהודי. עדיאל קולמן הי"ד. כשהמראיינים בכאן-מורשת, מנדי גרוזמן ואלי ביתאן, בירכו אותה על פרס ישראל היא מיד הדגישה: "לא קיבלתי פרס ישראל על השכול. אין פרס להורים שכולים. איך יכול להיות פרס להורים שכולים? הייתי מוכנה לתת את חיי כדי לראות את בניי פה. אין לי בניינים, אין לי ספרים, אין לי ארגונים, אין לי לשכה. יש לי לב אחד שבור עם כאב גדול, אבל בחצי השני שלו אני מנסה להתחלק בטוב שיש בעם ישראל. לדוד גרוסמן לא נתנו פרס ישראל כי הוא אב שכול. נתנו לו על היצירה שלו. היצירה שלי היא לגעת בלבבות.

זאת היצירה. וזה לא על שכול אלא על הדרך של הבחירה בחיים. כי הרי עם ישראל כל הזמן נע בין כאב לבין תקווה, בין שואה לבין תקומה. היום יקברו את עדיאל – ובעוד שבוע וחצי נשב בליל הסדר, נחגוג.

אנחנו כל הזמן חיים בערבוביה. זה העם שלנו. והפרס מדגיש את החיים ולא את המוות ואת השכול".

ואז פתאום העלו לשידור את יעל קולמן, האמא המרשימה של עדיאל הי"ד, שרק לילה קודם נפטר מפצעיו. היא סיפרה דבר מצמרר: "למרים יש הרבה זכויות, כי הלילה אחרי הבשורה המרה פשוט אמרתי לילדים: אני לוקחת משפט של מרים פרץ. אמנם לא זכיתי להכיר אותה, אני מאמינה שאני עוד אכיר, אבל בינתיים אני רוצה לומר משפט שהיא אמרה כשקרה לה האסון: 'אנחנו ממשיכים, אנחנו בוחרים להמשיך'. ואמרתי לילדים: כולם להקשיב למה שאני אומרת, כי ההחלטה צריכה להתקבל פה, במקום הכי נמוך והכי כואב. היא נתנה לי הרבה כוח".

מדהים. ייתכן שקולמן שמעה אתמול את הריאיון שאני שמעתי, או כל ריאיון אחר בימים האחרונים, שבו דיברה מרים פרץ על הבחירה בחיים, על העין הטובה - וזה מה שעמד לנגד עיניה והחזיק אותה ברגעים הכי נוראיים בחייה.

"יעל, אני רוצה לומר לך משהו", אמרה מרים פרץ, "אנחנו אנשים מאמינים, גם את וגם אני, אנחנו ברגע הזה הכואב... כשאתם תיקחו היום את עדיאל לקבורה בארץ הזאת, תרימי עיניים לשמיים ותבקשי מהשם נחמה. והוא נותן אותה. הוא נותן אותה. הוא נותן אותה בילדים של עדיאל שיישבו בליל הסדר וישירו 'מה נשתנה הלילה הזה', והלילה הזה הם מבינים שזה הלילה שהם מתחילים להיות יתומים, אבל אנחנו נמשיך לשיר 'שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'. להרים עיניים לשמיים, להתפלל על הילדים הנותרים, להתפלל על הנכדים, ולהתפלל לראות אותנו זוכות ורואות אותם בונים את הבית שלהם בארץ הזאת שעליה נפל עדיאל. חיבוק, חיבוק, אהבה, ואני אומרת לך - אנחנו רוקדות ביחד בעוד חודש בחתונה של הבת שלך".

"אז יש לך יום עמוס ביום העצמאות", ענתה קולמן, "גם פרס ישראל וגם החתונה אצלנו...".

סיימה: "נהדר, נהדר, איזה כיף!".

 מתוך הטור השבועי ב"בשבע".

25/3/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) רבקי, 29/3/2018 08:28

כמה יופי, כמה כאב

סיימתי לקרוא בדמעות. אכן, יש לנו פה אנשים מדהימים. באמת צריכים לחשוב עליהם כל הזמן כדי להשאר אופטימיים ולהתחזק. תודה רבה!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub