בפרשת השבוע (נָשֹׂא), נכתב בספר הזוהר: "ואם תאמר, הרי כתוב, וימת. וימת משמע שנתבטל לגמרי. ומשיב, אינו כן. אלא כל מי שיורד ממדרגה הראשונה שהיה בו, נקראת בו מיתה. כש"א וימת מלך מצרים, שפירושו, שירד ממדרגתו הקודמת שהיה בו."

קודם כל אנחנו למדים מזה שאי אפשר להתייחס למקרא כפשוטו ואנחנו חייבים להבין את הטרמינולוגיה ולהבין מה המושגים אומרים, אחרת אנחנו פשוט מפספסים את המטרה. התורה יכולה להיות סם החיים או סם המוות. לכן אנחנו רואים אנשים שהולכים בדרך התורה ונעשים טובים יותר מיום ליום. הם נותנים יותר לאחרים, מחייכים יותר, נחמדים יותר, עושים יותר למען הכלל והעולם ואוהבים יותר את הבריות. ולעומתם רואים זרמים או אנשים קיצוניים שלומדים את התורה אך הם חמורי סבר ומנותקים. התורה יכולה להיות סם המוות אם אתה לוקח חלק ממנו ומוציאו מהקשרו בלי להכיר את כללותו. התורה למעשה נותנת לנו מדריך לצמיחה רוחנית וכדי להשתמש בו צריך להכיר את המושגים.

דבר שני, צריך להבין שהתהליך שכולנו עוברים כרוך בעליות ונפילות. וכל נפילה אם נדע להשתמש בה, היא לצורך עליה. רבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר"ן: " וכן אפילו הצדיק לפעמים כשנופל ממדרגתו, כידוע שאי אפשר לעמוד תמיד בקביעות על מדרגה אחת". אין לנו מה להלקות את עצמינו על כל נפילה. הנפילות הן חלק מתהליך הצמיחה. עלינו פשוט לזהות אותה ולמצוא את הדרך להתחזק ממנה. הקושי שבנפילה בונה בנו את היכולת להכיל שפע גדול יותר בהמשך, ממש כמו שהמאמץ בחדר הכושר בונה בנו את היכולת להרים משקלים כבדים יותר. אדם יכול להתלונן שהמאמן מעמיס עליו משקל או שהוא יכול להתאמץ לדחוף אותו וכך להתקדם.

רגעי הנחת בחיים משולים לרגע שבו אנחנו בוחנים את השרירים החיטובים במראה ומקבלים מוטיביציה להמשיך להתאמץ לקראת מטרה נשגבת.

ואיך נזהרים מהנפילות בדרך? הזוהר בפרשת ויקרא כותב "ראש הכל הוא המחשבה". אנחנו חייבים לשים לב למה שקורה לנו בראש. אנחנו חייבים להכיר את הפרדיגמות שצברנו במהלך החיים, את הטראומות, את ההשפעה של הסביבה, של התקשורת, של החברים, של הילדות שלנו, להבין למה אנחנו חושבים כמו שאנחנו חושבים ולהתחיל לשים לב למחשבות שלנו ולהתחיל לשלוט בהן ולהכניס מחשבות יותר מעצימות. אנחנו חייבים לשים לב למה שאנחנו מזינים בו את המוח שלנו, לפחות כמו ואם לא יותר מאשר את הגוף שלנו.

סטיבן קובי כותב באחד מספריו: "אופיו של אדם הוא בבסיסו צירוף של כלל הרגליו. "הזורע מחשבה קוצר פעולה; הזורע פעולה, קוצר הרגל; הזורע הרגל, קוצר אופי; הזורע אופי, קוצר גורל".

עליות וירידות הן חלק מחיינו. השאלה היא מה המגמה הכוללת. האם אנחנו מתים יותר מיום ליום, משנה לשנה, או האם אנחנו חיים יותר? זה שאנחנו נושמים זה לא אומר שאנחנו חיים. האם אנחנו נותנים למאורעות חיינו להוריד אותנו למטה או שאנחנו בוחרים לעלות יום יום? המדד להתקדמות רוחנית הוא פשוט, האם אנחנו מאושרים יותר והאם אנחנו אוהבים יותר משנה לשנה? אם נשים לב למה שעובר לנו בראש ולפעולות שלנו נוכל ממש להשפיע על גורלנו, על מערכות היחסים שלנו, על רמת החיות שלנו ועל ההצלחה שלנו בכל תחום. ואז אולי נזכה למשמעות הרוחנית של "תחיית המתים", שנחיה חיים מאושרים ומודעים.