"שפכי כמים ליבך, נוכח פני השם".... שלמה קרליבך מתנגן כעת ברקע, וקולו כמו תמיד מרעיד כל נים ונים בנפשי. מה היה בו באיש היקר הזה שידע לקחת פסוק אחד מתהילים ולהצית את הגחלת בנשמתם של אלו שהתחברו ומתחברים אליו עד היום, עשרים ושתים שנה לאחר מותו?  ובשבילי, השיר הזה, אולי יותר מכולם, מאיר אור גדול בנפשי ומזכיר שאני לעולם לא לבד, יש לי בפני מי להשיח את אשר בליבי, בלי להתבייש, בלי לחשוש, בוחן כליות ולב, הרי אתה השם יתברך נוכח ומקשיב גם בלי שאומר מילה; "לך דומיה תהילה".

ממש עכשיו סיימתי יום טיפולים, שומעת אנשים ונשים שופכים את ליבם ומנסה להיות שליחה נאמנה לעזור כמיטב יכולתי. אך אני חוזרת הביתה וחושבת על מים. מצד אחד הם יכולים להיות צונאמי; "תהום אל תהום קורא, לקול צינוריך; כל משבריך וגליך עלי עברו... " (תהילים מ"ב) מים יכולים להטביע אותנו לתהומות – כך גם כאבי הנפש, מצוקות האדם יכולים להטביע אותו לתהומות. מצד שני הקונוטציה היא של מקווה, מים מטהרים את הנפש מכל הכאב והפחדים שדבקו בה, אלו מים מרפאים, מים מחיים, מי קדושה שמאחדים בין הגוף לנפש, מחברים למחזור החיים ולריתמוס הקבוע שלהם, מייצבים ומחזקים אותנו ואת הקשר הזוגי שלנו.  ובאסוציאציה שלישית המים מתחברים לי לתורה.

במדרש שיר השירים רבה א, יט'' נמשלו דברי תורה למים:

"מה מים מסוף העולם ועד סופו כך תורה מסוף העולם ועד סופו. מה מים חיים לעולם כך תורה חיים לעולם.  מה מים מן השמים כך התורה מן השמים. ומה המים מטהרים הגוף

כך תורה מטהרת הגוף. ומה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע. ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד ,פסוק אחד, ואפילו אות אחת. ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע."

שפכי כמים ליבך. כמה הלב שלנו מלא וגדוש, ואין תמיד בסביבה בן אנוש שיקשיב, באמת יקשיב. לא ישמע, לא ייעץ, לא יתפרץ לדבריך, לא ישווה לעצמו, לא ולא ולא. זו לא הקשבה. מי שרוצה לשפוך כמים ליבו, גם רוצה לספר את תורתו, את חייו, את מסעו. וגם רוצה שיהיה שם מישהו שיקשיב לו בכל ליבו ואהבתו. אדם לא יכול לחיות בבדידות. אם רוצים לתת לאסיר את העונש הנורא ביותר שמים אותו בצינוק, בבידוד. אדם חייב את הזולת, את האחר, שיהיה שם בשבילו. החיים גדושים ועמוסים, האתגרים גדולים וכך גם השאלות והתהיות. ובמקום בו אין אדם  - שם ניתן למצוא את אלוקים.

בתורת הקבלה יש מושג שנקרא "צמצום"- על מנת שהעולם ייברא, האל היה צריך לצמצם עצמו כי הלא אחרת כביכול לא היה מקום לבריאה. אולם "בעל התניא" מציע פירוש מעט אחר: האלוקים לא באמת צמצם עצמו, אלא הסתיר את עצמו בעולם, בטבע, בבריאה כולה. בעל התניא סבר שהכח הבורא הוא החיות הפנימית של כל נברא. מתחיל להזכיר לכם את "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח)? זה הכוון.

קשה להרגיש לא לבד, כאשר במציאות הגשמית אנחנו די לבד. אפילו יש מסביבנו מיליון אנשים, אך בתוך תוכנו אנחנו הכי בודדים בעולם. אך כשאנו מודעים שיש לנו נשמה, שהיא "חלק" מהבורא, הרי שאנו כבר לא לבד בעולם!

שפכי כמים ליבך – משמעו שפכי פנימה! יש שם בפנים מישהו שאת מדברת אליו במונולוגים היומיומיים האין סופיים שלך עם עצמך – ואם רק תשימי לב – הוא גם מקשיב! איך אפשר לדעת זאת? כששופכים את הלב, ניתן לראות דברים זזים, דברים קורים, דברים משתנים. למילים שלך יש כח לשנות מציאות – כשהם נשפכות למיכל הנכון. "שפכי כמים ליבך נוכח פני השם" –אולי לא תמיד רואים אותו, ואולי לפעמים צריך להגיע ממש לכלל השתפכות, לבכי, לדמעות, למים, על מנת שמים ידבקו במים. ואז, האדם ידבק בבוראו, תהיה הקשבה, יהיה דו שיח – לא כזה המוכר לך, אלא רוחני ופלאי.

"בקשו פני, קראו בשמי", לעיתים גם הוא מחפש את פניך, מנסה לשמוע את קולך, לא הקול הרגיל הזה המונוטוני, המקטר בשקט יחסי, אך כבוי ולא מאמין,  אלא את הזעקה הגדולה שלך אליו, כמו זעקת ה"אייכה" שנשמעה בגן העדן מקצה קצהו עד סופו. שפכי כמים ליבך – ניתן לזעוק! אפשר להפסיק לחנוק את כל הצער והכאב הזה, כי רק כך בזעקה הזו הברורה של הנשמה ניתן לגלות את הכח הרוחני הטמון בנו.

אהרון רזאל שר בשירו הקסום "רק צריכים עוד כמה תפילות" את המילים הבאות:

"שפתי רוחשות בתפילה, עיני יוסיפו דמעה,

ציפור גוזליה אבדה, שולחן המרחבים בודדה.

שתישא את קולה בבכיה, את כל שומעיה היא מבכה...

כי באמת שום דיבור מדיבורי התפילה אינו נאבד לעולם...

רק צריכים עוד כמה תפילות, עוד כמה תפילות,

כדי לבנות הבניין בשלימות, עוד כמה תפילות".

התפילות הן שיביאו לבניין בית המקדש הפרטי שלך והלאומי של כולנו. אם תהיה אותנטי עם עצמך, קשוב לליבך, מוכן לגעת בכאב ולשפוך אותו בדמעות, לחיות בלי הסתרה והתכחשות, אולי יווצר מפגש בין האדם ואלוהיו. כבר לא תרגיש לבד- ש"כל משבריך וגליך עלי עברו".  אלא תרגיש "כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם".

המילים שלנו והדרך שבה הן נאמרות יוצרות מציאות, וזו הבחירה שלנו איזו מציאות הן תיצורנה. בואו נבחר בחיים. באמונה שיש מי שמקשיב ומאיר פניו אלינו. ונבנה את בית המקדש השלישי.

תרי וינברג MA

ייעוץ פסיכולוגי אישי זוגי ומשפחתי

054-6630613