רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

דכאון של אחרי החגים

כ״ב בתשרי ה׳תשע״ט כ״ב בתשרי ה׳תשע״ט 01/10/2018 | מאת הרב דוד רוזנפלד

דווקא בזמנים השקטים של החיים אנחנו מראים לא-לוהים (ולעצמנו) ממה אנחנו עשויים.

אחרי סוכות תמיד יש מין תחושת צניחה כזאת. חג גדול אחרי חג גדול עברו עלינו בתהליך כל כך מהיר. התקדמנו מתחושת היראה של אלול והימים הנוראים, לשמחה של סוכות וההתרגשות של שמחת תורה, כמעט בלי הפסקות ביניהם. ואז הכל נגמר – באותה מהירות שבא הוא הגיע – ואחריו מגיע חודש חשוון החדגוני ונטול החגים. חזרה ללימודים, חזרה לעבודה, אותם מחזות מוכרים. החיים הכי רגילים שיש. בדיוק באותה מהירות שבה הוקפצנו לשיאי הרוחניות, אנחנו מושלכים מטה למצולות חיי השגרה. כיצד נוכל לווסת את המעבר?

באמת, יש משהו מיוחד ברגעים השקטים של החיים – משהו שאנחנו לא יכולים לחוות ברגעים הנעלים. מורי ורבי, הרב יוחנן צוויג, המחיש את זה בצורה יפה.

דמיינו לעצמכם שעכשיו 7:30 בבוקר. אתם ממהרים להכין לילדים ארוחות עשר, לחתום על מה שצריך לחתום, למצוא את הנעליים שנעלמו ולהכין אותם ללימודים. פתאום רעייתכם נכנסת ללידה מתקדמת, ואתם חייבם לצאת לבית החולים מיד. זה הגיע שבועיים לפני הזמן, ומאיזושהי סיבה הבייביסיטר שארגנתם לא יכולה להגיע. אף אחת מהסבתות לא גרה באזור. אתם דופקים על הדלת של השכנים בהיסטריה. הצילו!!!

מיותר לומר שכמעט כל שכנה - לא משנה כמה היא עסוקה עם הילדים שלה, ואפילו אם אין ביניכם קשר קרוב במיוחד - תעזוב מיד הכל ותגיע לעזור. אל תדאגו, אני אטפל בהכל! פשוט תלכו מהר. הכל יהיה בסדר גמור!!!

כעת דמיינו סצנה אחרת. אתם נוקשים על הדלת של השכנים ערב אחד. הכל בסדר, שום מקרה חירום, שום שינוי פתאומי בתוכניות. אתה ואשתך מרגישים שלא יזיק לכם לצאת לערב לבד. אתם זקוקים לחופשה של לילה אחד מהלחץ של הכנת ארוחות, הדחת כלים, רוטינת ההשכבה הלילית – כמה שעות לשכוח מכל זה ולחזק את הקשר ביניכם. לא הצלחתם למצוא בייביסיטר תמורת תשלום, אז ממי אתם יכולים לבקש לעשות את כל זה? (אולי מאמא שלכם – אם היא כבר שכחה מהניסיון האחרון שלה להשכיב את הילדים שלכם לישון).

בתיאור הראשון הצורך שלנו דחוף. השכנה תשמח בחוסר הנוחות שלה, בגלל שהיא מבינה שאתם חייבים עזרה. מי לא יושיט יד במקרי חירום כאלה? ובכל זאת, בתיאור השני, החברה שמסכימה בסופו של דבר לעזור לכם, מגלה נאמנות רבה יותר – דווקא בגלל שהצורך שלכם אינו כל כך דחוף. החברה האמיתית הזאת רוצה לתת מעצמה ולעזור לכם למרות שאתם לא ממש חייבים את זה. המעשה עצמו קטן יותר, ובכל זאת המסירות שהוא מגלה גדולה לאין שיעור.

זה ממחיש את ההבדל בין חודש תשרי מלא החגים לבין חודש מרחשוון. במשך הימים הנוראים וסוכות, אפילו מי שבליבם רחוקים מא-לוהים מתפללים בבית הכנסת ואוכלים בסוכה. כשברור שזהו זמן הרה גורל, כולם יודעים שעליהם למלא את תפקידם. זהו זמן של דין, כל השנה תלויה בהתנהגות שלנו עכשיו.

המבחן האמיתי של האדם הוא כשהוא אינו יודע שהוא נבחן

אולם כשכל זה נגמר והשקט חוזר, רק חבריו האמיתיים של א-לוהים, אלו שבאמת התעלו רוחנית, נשארים. כולם מתנהגים הכי טוב, צמים ומתפללים ביום כיפורים. אולם איך אנחנו מתפללים בזמנים הרגילים, ואיך אנחנו מתנהגים כשהילדים שלנו משגעים, הבוס עצבני, ומישהו עוקף אותנו בתור? המבחן האמיתי של האדם הוא כשהוא אינו יודע שהוא נבחן.

חכמינו מלמדים אותנו "הוי זהיר במצווה קלה כמצווה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות" (פרקי אבות ב, א). ההסבר הפשוט הוא שאנחנו אף פעם לא יכולים לדעת באמת מהו ערכן היחסי של המצוות. הרב צוויג מצא משמעות הרבה יותר עמוקה בדברי חכמים אלו. קחו כל מצווה ברצינות – גם את הגדולות וגם את הקטנות – משום שאינכם יודעים כיצד א-לוהים מודד את מעשינו. אולי הוא נותן יותר שכר על המצוות הגדולות משום שהמעשה עצמו שווה הרבה. מצד שני, אולי הוא נותן יותר שכר על הקטנות – משום שהתאמצנו למלא אותן למרות שהן קטנות. אם המצווה הייתה קטנה ובכל זאת טרחנו לעשות אותה, הראנו לא-לוהים שהוא באמת חשוב לנו – ואת זה א-לוהים הרבה יותר מעריך.

כולם מכירים את סיפורם של חנניה מישאל ועזריה, שלושת הנערים היהודים החשובים בבבל, שסירבו להשתחוות לפסל של נבוכדנצר. המלך ציווה להשליך אותם לכבשן האש, שממנו הם יצאו בלי פגע (ראה דניאל ג).

המעניין בסיפור שלהם הוא שמהרגע בו הם יצאו מכבשן האש, אנחנו לא שומעים עליהם שוב. אין שום אזכור לנאמנותם אחר כך. לאם הם נעלמו?

התלמוד (סנהדרין צג, א) שואל זאת ומציע מספר תשובות. אחת מהן נראית בנאלית במיוחד: "עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות". במלים אחרות, הם המשיכו לחיות את חייהם המאושרים בשקט – לא עוד מעשי גבורה, לא עוד חיים לאור הזרקורים. שאר ימיהם עברו עליהם בשקט ובשלווה, כשהם מותירים מאחוריהם את בימת ההיסטוריה לנצח.

צניחה! קודם הם היו גיבורים גדולים, חומר לאגדות, מושא להצלה א-לוהית ניסית. ומיד אחר כך הם נמוגים לאנונימיות מוחלטת, שלא ראויה אפילו לאזכור נוסף במקורות.

סבי, הרב צבי אלימלך הרצברג, חסיד בעלז ששימש כרב בית כנסת בבולטימור שהיה מלא בניצולי שואה, הסביר זאת כדלהלן. אנחנו נוטים לראות את רגעי הגבורה בתור הדבר העיקרי בחיים, ובתור הדבר שמגדיר את בני האדם. אולם זה לא כך. דווקא הרגעים הקטנים והשקטים מגדירים אותנו באמת. מול חדר מלא בניצולי שואה הסביר סבי שאין ברכה גדולה יותר בחיים מאשר לחיות חיים "רגילים" – לעבוד ולהשתכר, לגדל משפחה ולהקנות להם ערכים ראויים – חיים בלי תרועות ושירי הלל. אם א-לוהים רוצה שנעבור באש ובמים כדי לשרת אותו, נעשה את זה. הרבה יהודים "פשוטים" מסרו הכל למען אמונתם כשהיה צורך לגלות גבורה. ובכל זאת, לא בשביל זה אנחנו חיים. אנחנו מתפללים לא-לוהים לחיים שקטים, שלווים ורגילים. לא לרגעים גדולים, לא לפינאלה מרשימה, לא לבעיטת עונשין מכרעת בדקה התשעים.

ובמקום להכניס אותנו לקהות חושים מטמטמת, הזמנים האלה הם העיקר בחיים. משום שאלו הם הזמנים שבהם אנחנו יכולים להראות לא-לוהים שאנחנו באמת אוהבים אותו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן