פז"מ זה מושג צבאי. ראשי תיבות של 'פרק זמן מינימלי'. המושג בא לומר שיש דברים שאי אפשר ללמד, וחייבים לתת לזמן לעשות את שלו.

לדוגמא, אדם צעיר לפעמים יתקשה להבין דברים מסוימים. נסיון החיים הוא בית הספר הטוב ביותר, ועד שאתה לא חווה בעצמך, נכשל, לומד, מתנסה, הידע שלך ישאר תיאורטי ומנותק.

כלל זה נכון גם על מי שצעיר בגיל (נער בדרך כלל לא יכול להבין דברים מסוימים, כידוע), וגם על מי שצעיר כהורה (אחי מבוגר ממני בשמונה שנים, אך בגלל שהוא זכה להיות אבא בזמן שאני כבר הייתי אב לשלושה, היה לי הרבה יותר נסיון ממנו בתחום ההורות), וכלל זה נכון גם על מי שצעיר בתשובה, כלומר שהוא בעל תשובה צעיר, שאז גם אם הוא מבוגר בגיל, הוא לא יכול לראות תמונה שלמה ומאוזנת של היהדות.

רק אחרי שאדם 'צובר פז"מ' בעולם התשובה, הוא מתחיל לראות את העולם דרך עוד זויות, לדוגמא: דרך ילדיו, דרך משפחתו, דרך מעגל היכרויות גדול יותר, לא רק את החוג המצומצם שבו הוא היה בתחילת התשובה, אלא דרך אנשים ממגזרים אחרים, ורק אז הוא יכול לקבל תמונה מאוזנת ובחירה מושכלת של דרכו בעולם.

וכך באמת סדר הדברים, כמו שכתוב בגמרא (גיטין מ"ג א') ש'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן', ופירש רש"י שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן, שרק אז הוא נותן לב ומבין. וזה יסוד הפסוק (משלי כ"ד ט"ז): "שבע יפול צדיק וקם", בהתחלה אדם נוטה לכיוון אחד, ואח"כ המציאות גורמת לו להבין את נקודות המדומינות שלו, והוא מאזן את עצמו לכיוון השני, וכך כמה פעמים עד שהוא מוצא את דרך הזהב האישית שלו.

אז הנה כמה תובנות שלוקטו מתוך שיחת חברים של בעלי תשובה ותיקים:

1. לבעלי תשובה יש 'גן מבוכה' משלהם.

התיעצתי פעם עם רב גדול בשאלה של 'בעלי תשובה', האם ללכת לאיזה חתונה של בת דודה חילונית, באוירה מלאה נסיונות. הרב חשב במשך כמה דקות. כבר התחיל להיות לי לא נעים, לא ידעתי שהשאלה עד כדי כך מסובכת, ואז הרב אמר: "אני לא יכול לענות לך. חסרות לי יותר מדי הקדמות. אני לא מספיק מכיר אותך, אני לא מספיק מכיר את המשפחה שלך, את הציפיות שלהם ממך, אני לא מספיק מכיר פתרונות טכניים לעקוף את הבעיה. בדבר הזה פשוט לא אוכל לומר דעת תורה. אני חושב שרק בעל תשובה ותיק, פיקח וירא שמים, יכול לסייע לך בעניין כזה.

המסילת ישרים נותן משל של 'גן מבוכה', מבוך שאפשר להסתבך בו ימים שלמים, אבל מי שהגיע למרכז יכול לייעץ לאחרים. גן המבוכה של בעלי התשובה הוא ייחודי להם. תמצא רב כזה.

זו תשובה שהיתה אנטי-תזה מוחלטת לקלות שבה עד אז כל אברך שאיתו התייעצתי מייד דימה את השאלה למשהו שהוא עבר והזדרז לתת לי תשובה מוחלטת. באותו רגע הבנתי שיש דברים שאיתם באמת חייבים למצוא רב מסוג אחר.

2. מדרגות לכל מצב.

יש לקח עצום, לקח שרלבנטי במיוחד עבורנו, בעלי התשובה, שנלמד מכיוון התפילה. חז"ל אמרו במשנה במסכת ברכות (דף ל') שבזמן תפילת העמידה, אם היה עומד בחוץ לארץ, יכוון את פניו כנגד ארץ ישראל, ואם היה עומד בארץ ישראל, יכוון את פניו כנגד ירושלים, ואם היה עומד בירושלים, יכוון את פניו כנגד המקדש ואת ליבו לבית קודש הקודשים. השאלה המתבקשת, למה זה שנמצא בחו"ל לא יכוון ישר לבית המקדש, מדוע ההדרגתיות, את זה שבחו"ל נכוון רק לכיוון ארץ ישראל, ומי שבארץ ישראל יכוון לירושלים, ורק מי שבירושלים זוכה לכוון למקום המקדש.

את השאלה הזאת שואל הנעם אלימלך (שמות ק"ה) ועונה תשובה ברורה – 'זה בודאי שאי אפשר לאדם שיאחז בקדושה רבה העליונה בבת אחת, רק צריך לילך ממדרגה למדרגה׳.

אי אפשר לקפוץ לדרגות שאנחנו לא באמת שם, ואם ננסה, אנו עלולים ליפול. ולכן כתב הגר"א (אבן שלמה פרק ד' סי' י') שפעמים שאדם מתחיל לילך בדרך הישר ואחר כך פורש מפני שקשה לו מאד. והוא מתרעם על ה' שלא היה לו סייעתא דשמיא. אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה העליונה.

אם נדע את מדרגתנו האמיתית, נוכל להתקדם צעד אחר צעד, בדרך הנכונה, בלי נפילות ובלי התרסקויות.

3. בכל יהודי, אבל בכל יהודי - יש יהלום.

כולם יודעים את זה, שהנשמה שלנו טהורה, וכל העברות הם כמו לכלוך חיצוני שלא פוגע בעצם הנשמה הטהורה, כמו אבן טובה שמצופה בפחם. אבל אנחנו, בעלי התשובה, שבאנו משם, לא רק יודעים, אלא באמת חיים את זה. אנחנו באמת מרגישים עד כמה גם אצל אנשים רחוקים, רחוקים מאד, יש ניצוץ טהור, יש ייחודיות, שאסור להתייאש מהם, וחייבים לאהוב, להתפלל, לבקש רחמים עליהם. ואולי זה תפקידנו, חובתנו, שליחותנו.

4. כלב הים יוכיח את אמונתנו!

באותו עניין, שכל יהודי הוא חלק אלו-ק ממעל עם נשמה טהורה וקדושה, שמעתי שיש דרך נפלאה לבדוק – ולהיווכח עד כמה אסור להתיאש משום יהודי. כתוב במשנה (כלים פי"ז מי"ג) שכל כלי שעשוי מעור של בעל חיים ימי (כמו דגים וכו') אינו יכול לקבל טומאה, חוץ מיוצא דופן אחד: כלב המים, והסיבה לכך שרק הוא כן מקבל טומאה: 'לפי שהוא בורח ליבשה, שכאשר באים לצוד אותו הוא בורח ליבשה, ומוכיח בכך שהוא באמת לא בעל חיים ימי אלא בעל חיים יבשתי. רבנו צדוק הכהן מלובלין (בהקדמתו לספרו: 'אור זרוע לצדיק') כותב, שיש כאן לימוד נפלא על כל יהודי, שכידוע בעת צרה מייד מתחיל להתחזק ולהתפלל לבורא העולם, ומוכיח שבמהותו הוא שייך לבוראו!

אנחנו בעלי התשובה, לא צריכים לחכות שיבואו לאחינו ואחיותינו צרות שיוכיחו את מהותם. נוכל לחסוך הרבה צרות מעם ישראל אם רק נצליח באמת לייצג את היהדות בצורה ראויה ומתקבלת, להראות שילוב נכון של תורה עם דרך ארץ, לא בריחה מאחריות, לא דיבורים מתנשאים, אלא בגובה העינים להראות ולהמחיש את נועם התורה.

5. סוד הרוגטקה.

לא נתכחש לכך שהמציאות מעמידה בפנינו נסיונות וקשיים רבים. לכל אחד. זה מהות העולם הזה. יש רגעים מייאשים, יש רגעים לא פשוטים. אבל בפרספקטיבה של זמן, ניכר איך הקשיים הצליחו לרומם אותנו ולהביא אותנו למקומות אחרים. לפעמים זה ניכר מייד, לפעמים רק אחרי זמן.

אפשר לדמות את הקשיים בחיים לעקרון של הרוגטקה – לפעמים נראה שאנחנו לא מתקדמים אלא הולכים אחורה, עוד ועוד. אבל זה רק כדי 'לקחת תנופה' להעיף אותנו למחוזות חדשים, להתחיל 'שלב חדש' בחיים. צריך סבלנות, צריך אמונה, אסור להתייאש.

6. רק בשמחה.

אם דיברנו על כך שאסור להתיאש, זה הזמן להזכיר את רבי נחמן מברסלב, שאמר שמצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. הרבה אנשים מפספסים פה את עיקר החידוש, לא שיש מצוה להיות בשמחה, אלא הדגש פה הוא על המילה: 'תמיד'. החכמה היא לדעת גם כאשר קשה, גם כאשר אין כח, צריך להתאמץ, למצוא עצות, לנגן ניגון, להסיח דעת, לעשות כל מאמץ להיות בשמחה. אפילו 'מילי דשטותא', העיקר להיות בשמחה. תמיד.

פעם חשבו אולי שזה משהו מיסטי של אנשים ברסלברים. אבל היום עולם הרפואה כבר מכיר בכח השמחה לרפא. יש מקצוע שלם, 'ליצן רפואי' שבא לחולים ומשמח אותם, ובמציאות – זה עובד ומשפר סיכויי החלמה. ואם לחולים זה מועיל, קל וחומר שלבריאים זה מועיל שלא יחלו. אז כמו כל מטרה בחיים, גם בזה אסור להיות פסיביים ולחכות שזה יבוא. צריך להגדיר זאת כיעד. להיות בשמחה. תמיד.

7. תמיד יש אפשרות לבחור בטוב.

גם אם נפלנו, אסור לשכוח שאם אנחנו עדיין פה, אז בורא העולם לא התיאש מאיתנו, ולכן גם לנו אסור להתיאש. בכל רגע יש לנו בחירה, ואפשר תמיד לבחור בטוב, כל פעם מחדש. יש בכל רגע בחיים צומת חדשה!

מאמר זה נלקח ברשות מאתר מענה, המרכז להדרכה וסיוע לבעלי תשובה.