רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

מחפשים אמא ולא מתיאשים

י״א בתמוז ה׳תשע״ה י״א בתמוז ה׳תשע״ה 28/06/2015 | מאת הרבנית ימימה מזרחי

מאיפה הגיע המבטא הדרוזי לבלונדינית תכולת העיניים שלא הפסיקה לבכות בשיעור?

השבוע ראיתי בשיעור שלי דמות חדשה, בחורה צעירה ויפהפייה תכולת עיניים עם שיער בלונדיני חלק. הנושא של השיעור היה "אימהות ובנות – כל התובנות". דיברנו על מרים הנביאה, שההסתלקות שלה היא בדיוק בפרשה. והתלמידה הצעירה והחדשה יושבת ובוכה ובוכה ובוכה.

בסוף השיעור היא ניגשת אלי ואני שומעת מבטא – מהו? אמריקאי? לא. רוסי? לא. ערבי? יכול להיות שאני שומעת מבטא ערבי? כן. היא מספרת לי שאמה יהודייה ואביה דרוזי. בשבועות האחרונים מתעורר פולמוס גדול בקרב הדרוזים, לאן הם שייכים. האירועים בגבול סוריה מטלטלים את העדה הזו.

"כל השנים ראיתי את אמא עושה דבר אחד: מדליקה נרות בערב שבת", היא מספרת. "ופתאום כל הבלגן הזה כיוון אותי למצוא את ההגדרה שלי, מי אני. חיפשתי איזשהו שיעור, הגעתי לכאן וכל מה שדיברת בשיעור היה על התעצומות של אמא עבריה וכוחות שאמא עבריה מזרימה לבת שלה. לא יכולתי לעמוד בפני הגילוי הזה".

כה אמרה ואני רק חשבתי לעצמי, שלפעמים מהלכים ענקיים שאנחנו רואים בעולם, כמו מה שרואים במג'דל שמס בגבול סוריה, את כל זה הקב"ה עושה כדי לשלוף נשמה אחת ולהסיע אותה למקומה. בשביל ילדה אחת הוא מערבב עולמות.

בשיעור המלא שלי השבוע דיברתי על המושג הפרימיטיבי ששמו "אמא" ולא ידעתי, שכל כך הרבה אימהות ובנות עוד מחפשות את אמא. בכל גיל. "מחפשות אותה" במובן של סלנג, כמו רוצות לתפוס אותה בקלקלתה ולחנך אותה, ומחפשות אותה במובן של נוכחות. חשבתי שאני נוגעת בסלע וראיתי שהוא מים, מים רבים.

מרים הנביאה היא אחת האימהות של עם ישראל. היא המיילדת, היא הגורמת לכל כך הרבה ישועות במצרים. וזו אמא שמעולם לא זכתה להיות ילדה, מעולם, מפני שכך נראים חייה של ילדה בגלות; תמיד צריכה לדאוג לאמא. "אמא גרושה ואני אדאג שאהיה לה טוב", היא מחליטה כשאביה, עמרם, אומר שאין טעם להביא ילדים לעולם בגלל גזירת פרעה, ועוזב את הבית. כמה מרים משתדלת, עד שהוא חוזר. בהמשך, לקחו מאמא את התינוק שלה, משה. "אמא, לכי הביתה, אני אעמוד פה", מרים אומרת וניצבת מול היאור לראות מה יקרה לתיבה. וכשבת פרעה מושָה את התיבה מן היאור – "אמא, אמא! הִצילו את התינוק שלך! אני אביא לך אותו להנקה, אל תדאגי. רק שיהיה לך טוב, אמא". מאז היותה ילדה, מרים היא אמא קטנה. הכניסה את כולם תחת כנפה והיתה להם לאם, לאחות, לגיסה, לבת.

במדבר היא כל כך נוכחת. אמא מרים מנביעה מים במדבר, בכל יום מחדש. בפרשת חקת שקראנו השבת היא נפטרה, ואז מה קורה – "ותמת שם מרים, ולא היה מים לעדה" (במדבר כ' א'-ב'). זו השנה ה-40 ליציאת מצרים. מרים מתה, ואין מים. ורש"י (שם) משונה כל כך: מכאן, שכֹּל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. ואנחנו תוהים – "מכאן"? רק מכאן אתה למד ש-40 שנה היתה באר בזכות מרים? ולמה "מכאן", אחרי שהיא לא כאן? הרי חז"ל מספרים לנו שמדי בוקר מרים היתה קמה ואומרת, כמו אמא שמעוררת ילד, שלוש פעמים "עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר". וכל העם היה חוזר אחריה; "עֲלִי בְאֵר", עֱנוּ לָהּ (במדבר כ"א י"ז). כולם עונים לה. כולם יודעים שזה בזכותה, אז למה רק "מכאן" לומדים ש-40 שנה באר היתה בזכותה?

עצוב לומר זאת אבל התשובה היא שבדרך כלל אנחנו לא יודעים לומר לאמא מספיק תודה כשהיא נמצאת איתנו כאן. רק בהיעדרה אנחנו פתאום מבינים, שהמים החיים, היומיומיים האלה, היו כל כך מופלאים.

אף פעם לא אומרים מספיק תודה להורים – ולמורים. השבוע היתה מסיבת סיום בגן של בני הקטן. התייצבתי שם במלוא ישישוּתי ועשיתי את כל תנועות הריקוד במסירות נפש תוך סיכון עצמי ☺ וחשבתי לעצמי שאנחנו לא אומרים מספיק תודה. הרי ברבע לשמונה מגיעים לגן הילדים עם אימהותיהם, שקמות כבר בשש בבוקר ורק מחכות לפתיחת הגן. בשלג, כשאין גן, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו נסמכים על הגננת הזו. למעשה, רק כשהם לא כאן מבינים באמת איפה ההורים והמורים.

מה היה כוחה העצום של מרים הנביאה? להזרים לנו אמונה. כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר י"א י"ב) – היא היתה אומנת, מלאת אמון ואמונה וכך גם היו הדיבורים שלה. מרים היתה מוציאה מהפה רק משפטי אמונה: עתידה אמי ללדת בן שיושיע את ישראל, אמרה לאביה. לבנות ישראל היתה אומרת "אל תתייאשו, עוד מעט יוצאים ממצרים", ושכנעה את כולן לארוז תופים לקראת הישועה שלבטח תגיע: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת (שמות ט"ו כ'). כוח מרים הוא הכוח להיות לא-הגיונית, להיות כמו חוּקה בלי הבנה ובלי סיבה ובלי טעם ולהוציא מהפה תרחישים טובים.

אבא ואמא, לפעמים אתם לא שמים לב כיצד במשפט אחד שלכם, בחוסר אמון ובייאוש, אתם מדירים את בתכם מהאושר. כובלים ונועלים אותה בתוך תרחיש רע שיצא מפיכם.

בת, אל תרדי אל ההרים. שאי עיניך להרים – "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", והאמיני, שעל אף שאמך לא רחשה לך תרחיש טוב, כל הטוב מחכה לך והוא כה קרוב.

ואת, אמא. לפעמים הבת שלנו נראית לנו כמו סלע, קשה כל כך, לא מתפשרת. אל תכי, אמא. דברי אליה. בשרי לה טוב. בשרי לה... תוף. זו האמנות שמלמדת אותנו אמא מרים. אין לך מושג כמה מים מתוקים יש בתוך הילדה הזו, רק תני בה אמון. ויהי רצון שנזכה להיות אימהות אומנוֹת, אימהות מלאות אמון ואמונה, כמו אמא מרים.

 

נלקח ברשות מאתר "פרשה ואשה": www.parasha.org

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן