יש מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים כדי לתגמל אותם על הישגיהם: בספורט, בלימודים ואפילו על מצוות או אמירת תהילים. הרעיון וההיגיון מובנים לגמרי, אבל יש בתרבות הזאת גם סכנה. במאמר עורך שקראתי לאחרונה, בשם "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן את ההרגל המקובל לתת לילדים המון פרסים על עצם השתתפותם בספורט. וכך היא כותבת:

"עם חזרתם של הילדים ללימודים בסתיו זה, ובחירת החוגים בהם הם ישתתפו בשנה הקרובה, ההורים צריכים לזכור את השאלה הבאה. אם הילד שלכם נהנה לשחק כדורסל או להתעמל, שאלו את מארגן החוג: 'אילו ילדים מקבלים פרס?' אם התשובה תהיה: 'כל הילדים מקבלים פרסים', חפשו חוג אחר. פעם, פרסים היו דבר נדיר. היום פרסי השתתפות ושבחים הם כמעט נתון מובן מאליו, כשכל הזמן מרגיעים את הילדים שכולם מנצחים...

"פו ברונסון ואני בילינו שנים בדיווח על השפעות השבחים והפרסים על הילדים. התורה ברורה. פרסים יכולים להיות כוח מניע מצוין, אולם הכרה בלתי פוסקת אינה מעודדת את הילדים להצליח. במקום זה, היא עלולה להוביל אותם לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, גילה שילדים מגיבים באופן חיובי לשבח; הם נהנים לשמוע שהם מוכשרים, חכמים וכו'. אולם אחרי שבח כזה על היכולות המוטבעות בהם, הם קורסים עם ההיתקלות הראשונה בקושי. וכשהם מדוכדכים בעקבות הכישלון, הם אומרים שהם מעדיפים לרמות מאשר להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 24 בספטמבר, 2013).

אני גדלתי בתרבות הפרסים הזאת. כל ילד בקבוצת הכדורסל לילדים, קיבל שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי משמעות, שהצטבר על השידה שלי מידי שנה. נכון ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה שלנו להשקיע במשחק את מלוא המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אותנו לעזוב בזמני תסכול. במקום ללמוד את אמנות ההתמדה, אנחנו התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו צריכים ללמוד להסיר מהשולחן את האפשרות לוותר.

במקום ללמוד את אמנות ההתמדה – התייאשנו ברגע שהתעייפנו. "פרסים לכולם" פשוט לימדו אותנו לעזוב בזמני תסכול

אני זוכרת את הקיץ שבו למדתי זאת בעצמי. הייתי אז בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות עם חברתי הטובה ביותר. בהתחלה ההורים שלנו התנגדו. אולם אנחנו הראינו להם את המפות, את מקומות החנייה המתוכננים שלנו, ואת רשימת הדברים שניקח איתנו, והם הסכימו בלי התלהבות יתר. אני זוכרת את טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, עם אוהל בתא המטען. אני זוכרת כיצד ריח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו זה בזה. היינו בדרכנו, ובאמת לא כל כך שינה לנו לאן.

תחושה קלילה זו נמשכה עד שהגענו לחניון הראשון וגשם התחיל לרדת. למעשה, האוהל שלנו היה נגד מים, אולם אחרי 45 דקות של מאמצי הקמה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר נכון את החלקים, התחלנו לתהות אם לא עדיף לישון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו זו בזו מעבר לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים לחלוטין. לא רצינו להשפיל את עצמנו ולישון במכונית כבר בטיול הארוך הראשון שלנו, אז המשכנו לנסות, כשבכל רגע האדמה הופכת בוצית יותר ויותר והאוהל רטוב יותר.

ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב כלשהו, משפחה חביבה שחנתה לידינו הציעה עזרה, ובתוך כמה דקות, סיימנו. האוהל שלנו ניצב איתן. מאוחר יותר באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה של האוהל, והרגשתי כיצד יחד עם טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב של ביטחון עצמי חדש.

למחרת בבוקר, יצאנו בדרכנו אל ההר שעליו תכננו לטפס. המסלול היה ארוך ומאתגר. באמצע, הגענו לקטע צר שדרש מאיתנו להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. החברה שלי רצתה לחזור, אולם בניית האוהל בגשם השוטף התחילה לשנות משהו בתוכי. "אנחנו מסוגלות להגיע לפסגה. אנחנו יכולות לעשות את זה".

כשטיפסתי את החלק התלול האחרון של המסלול, הרגשתי שמחה של הצלחה. ישבנו על הסלע הגבוה ביותר וספגנו את היופי החודר. ואז שמענו את האנחות. בהתחלה חשבנו שזה בעל חיים שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אולם כשירדנו כדי לברר, ראינו אותו: גבר מבוגר שוכב על הסלעים. היה לו חתך ענק על המצח, והמון דם סביבו. במשך כמה שניות עמדנו שם בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את הסווצ'ר שבתרמיל שלי כדי לחבוש את ראשו, בעוד שחברתי שלפה מכשיר נייד עתיק וכבד, שההורים שלנו התעקשו שניקח איתנו למקרה חירום. במשך דקה ארוכה לא נשמע צליל חיוג, אולם אחר כך הוא עבד. הוצאנו את המפות, סיפקנו למוקדן החירום את שם המסלול, והסברנו שאנחנו על הפסגה. הרגענו את המטייל הפצוע שהעזרה בדרך, וחצי שעה אחר כך כשהשמש התחילה לשקוע, הגיע למקום הליקופטר עם פרמדיקים.

למדתי את הכוח של לא להתייאש. גיליתי כיצד המאמץ הופך לפרס בפני עצמו

מאז, יצא לי לחשוב על כך לא מעט. מה היה קורה אם היינו נשברות וחוזרות באמצע המסלול? אם לא היינו בונות את הביטחון העצמי שלנו, בהתעקשות לבנות את האוהל בגשם השוטף. אם היינו נכנעות לתסכול - האיש הזה היה עלול למות לבד על פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו אותנו כיצד לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור את שביב הביטחון העצמי החדש הזה. למדתי את הכוח של לא להתייאש. גיליתי כיצד המאמץ הופך לפרס בפני עצמו.

ולכן, חשובה כל כך מסקנתו של המאמר הנזכר לעיל, ועל כן אני רוצה לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, אם הילדים יודעים שהם יקבלו גמול באופן אוטומטי, מה ידחוף אותם להשתפר? למה לטרוח ללמוד מיומנויות של פתרון בעיות, כשלא צריכים להתגבר על שום מכשול? אילו הייתי מאמנת בייסבול, הייתי מודיעה כבר בפגישה הראשונה שיהיו רק שלושה פרסים: הצטיינות כללית, ההתקדמות הגדולה ביותר ופרס על רוח ספורטיבית במיוחד. ואז הייתי מושיטה לילדים רשימה של דברים שהם יצטרכו לעשות כדי לזכות בפרסים האלה. הם ידעו כבר מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, אישיות והתמדה יזכו להערכה".

בחיים, אנחנו מפסידים לעתים הרבה יותר קרובות מאשר מנצחים. אנחנו נתקלים במכשולים לעתים יותר קרובות, מאשר מתקדמים במסלולים חלקים. אנחנו מוצאים את עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ועל שפתם של מצוקים תלולים, ואנחנו זקוקים לביטחון העצמי שמגיע רק מתוך מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת ולא מצאת - אל תאמין" - כי בעצם זה סימן שלא יגעת מספיק. יש לנו הבטחה להצלחה רוחנית אם נשקיע את המאמץ המרבי. משום שעמוק בפנים, אנחנו לא מחפשים את הפרס - אלא את האתגר. אנחנו רוצים לשבת על הסלע הגבוה ביותר בפסגה, ולדעת שגם אם לקח לנו המון זמן לטפס לשם, אנחנו התמודדנו, התעקשנו והתמדנו עד שהגענו לפסגה.

החיים הם לא רק להגיע למטרה של המשחק, אלא לשחק בכל הכוח עד לסוף.