לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




איך אפשר לסלוח באמת?

איך אפשר לסלוח באמת?

5 צעדים לסלק טינה כואבת מהלב.

מאת

בעלי פגע ברגשותיי*, איך אני יכולה לסלוח לו?

התארחנו סביב לשולחן שבת גדול, עם אורחים נוספים ממקומות שונים בעולם. אחד האורחים, חיים, התבקש לספר את הסיפור שלו. מכיון שחיים, בדומה לנו, מתארח לעתים קרובות בבית הזה, אני כבר הכרתי את הסיפור שלו מצוין. במטוס משטוקהולם למוסקבה, הוא ישב ליד דמות פוליטית חשובה, ושמע ממנו הכפשות אנטישמיות מביכות לרוב. השיחה ביניהם הייתה מסמרת שיער.

חיים התחיל לספר את סיפורו, מבלי לציין שבאותה תקופה הוא עדיין לא חבש כיפה או שום סמל מאפיין אחר, שהסגיר את יהדותו. זה הפריע לי, ולכן בתור מספרת סיפורים מקצועית שיודעת כיצד לבנות סיפור, התערבתי, "לא אמרת ש..."

מול כולם בעלי עצר אותי. "תני לו לספר את הסיפור."

"אבל הוא לא סיפר שהוא לא חבש את ה..."

"זה הסיפור שלו", בעלי קטע אותי בטון חד באופן יוצא דופן. "תני לו לספר את הסיפור איך שהוא רוצה."

איך אוכל לשחרר את הטינה ולהתקרב שוב לבעלי?

לא הוספתי מילה, אולם ממש נפגעתי. איך בעלי האהוב היה מסוגל לבייש אותי בצורה כזאת? איך הוא גרם לי להיראות באור שלילי כשכל מה שניסיתי לעשות הוא להציל את הסיפור? בטח כל האנשים האלה חושבים עכשיו שאני פה גדול, שתמיד מתפרץ לסיפורים של אנשים אחרים. הוא הביך אותי, ובהמשכו של הערב, לא נראה אפילו שהוא הרגיש שהוא עשה משהו לא בסדר או שהוא מתכוון להתנצל.

לא רציתי שריחוק ותלונות יפגעו במערכת היחסים שלנו, אולם כיצד יכולתי להתגבר על הפגיעה ולהתקרב שוב לבעלי?

צעד ראשון: במקום להזעיף פנים כלפי הפוגע, הישירו מבט "כלפי מעלה".

הצעד הראשון כדי להשתחרר מטינה הוא להבין, שבסופו של דבר, כל מה שקורה לנו מגיע מאלוקים, בין אם באופן ישיר כמו מחלה או רעידת אדמה או באופן עקיף דרך בן אדם.

יסוד האמונה שלנו הוא שאלוקים הוא הכוח האחד והיחיד הפועל ביקום. 'שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד'. אחד אין משמעותו רק שלילת האמונה באלילים ופסלים. 'אחד' כולל גם את האמונה שאין שום כוח חוץ ממנו שיכול להשפיע על החיים שלנו. אסור לנו להאמין בכל כוח אחר, מלבד בכוחו של האלוקים - כולל בין השאר את הבורסה, מס הכנסה, חיידקים, מדבירי מזיקים, אל קעידה ודעאש, דוחות חניה וגיסתך. הכוח היחיד שפועל ביקום הוא אלוקים. נקודה.

הביטוי המעשי של זה הוא שאם אני סובלת, סימן שאלוקים החליט שאני זקוקה למנת הקושי והמצוקה הזאת לתיקונה של נשמתי (שזאת הסיבה היחידה שלשמה נשמתנו מגיעה לעולם). אין לאף אדם כוח לפגוע בנו יותר משיש לו להוריד שלג. כל הכוחות באים מאלוקים. כל מסלולי הסיבות אנכיים - מאלוקים אלינו, ולא אופקיים - מאדם אחר אלינו.

אז מה עם בחירה חופשית? האם אין לבני האדם בחירה אם לפגוע או לא.

אז ככה זה עובד: כבר אחרי חצות. אתם פוסעים ברחוב אפל בשכונה מסוכנת. גבר עומד בצומת ומחליט אם לשדוד אתכם או לא. יש לו בחירה חופשית, והוא אחראי למעשיו (בעולם השכר והעונש שאחרי העולם הזה). בואו נניח שהוא מחליט לשדוד אתכם. אם אלוקים מחליט שאתם לא צריכים לחוות את הטראומה ואת ההפסד הכספי, אז לא משנה מה החליט השודד, הוא בכל אופן לא יוכל לשדוד אתכם. אלוקים יכול לשלוח זוג שוטרים אל הצומת בכל רגע; או לעשות שמישהו יתקשר אליכם בנייד ואם אתם כמוני, שיקח לכם כמה דקות למצוא את הנייד בתיק. ובינתיים, בזמן שאתם עומדים ומחטטים בתיק, קרבן אחר יגיע אל הצומת; או ששני עבריינים אחרים שהתוקף חייב להם כסף בדיוק יתקדמו לעברו, והוא יברח לכיוון ההפוך. השודד בחר לפגוע בכם, אולם מכיון שאלוקים החליט אחרת, אתם לא תיפגעו.

מצד שני, נניח שאותו טיפוס שעמד בצומת כשהתקרבתם החליט, "היא נראית גברת נחמדה, לא בא לי לשדוד אותה" (החלטה טובה, בחור!). אולם אם אלוקים החליט שאתם צריכים את הטראומה הזאת ואת ההפסד הכספי לתיקון הרוחני שלכם, אז מאוחר יותר באותו לילה, כשתיסעו בדרך צדדית מבודדת, ההילוכים שלכם ישבקו חיים והבטריה של הטלפון הנייד תלך לעולמה, ואתם תסבלו בדיוק מאותה מידה של טראומה והפסד כספי. הבחירה החופשית של בני האדם משפיעה רק על עצמם, לא על המציאות הפיזית בה שולט אלוקים באופן מוחלט.

ההבנה שהסיטואציה באה משמים, כבר מנמיכה את לחץ הדם שלנו יותר מכמה שעות של יוגה

הגמרא ממחישה את המציאות הזאת בדימוי: כשאדם מכה בכלב בעזרת מקל, הכלב ינשוך את המקל, ולא את האדם. בדומה, כשאנחנו נפגעים, אנחנו מתמקדים בשליח שגרם לפגיעה – בן זוג, בוס, ידיד, הורה, חבר לעבודה או שכן – אולם הם בסך הכל ה"מקל" ביד הא-ל. כל מה שקורה לנו בא, באופן ישיר או עקיף, מאלוקים.

אז הצעד הראשון הוא להכיר שכל העסק הוא אך ורק בינך לבין אלוקים, ולא בינך לבין האדם שפגע בך.

צעד שני: שאלו: "מה אני אמור/ה ללמוד מזה?"

עצם ההבנה שהסיטואציה באה משמים, כבר מנמיכה את לחץ הדם שלנו יותר מכמה שעות של יוגה. רק אחריה נוכל להשיג את האיזון הרגשי כדי לשאול את עצמנו את שאלת הצמיחה הרוחנית. ביהדות, השאלה הזאת אינה "למה?" אלא, "מה?"; לא "למה אלוקים ציער אותי במקרה הזה?" אלא, "מה אני אמור ללמוד מזה?" או "מה צריכה להיות התגובה האידיאלית שלי?"

באותו ליל שבת אמרתי לעצמי, "אם נפגעתי, אז אלוקים החליט שאני צריכה להיפגע ככה. בעלי היה רק כלי בידי אלוקים." ברגע שההתנסות הייתה ביני לבין אלוקים ולא ביני לבין בעלי, השגתי איזון רגשי מספיק כדי לשאול: "מה אני אמורה ללמוד מהפגיעה שלי?"

התשובה זינקה לראשי מיד: "אני סופרת ומרצה מצליחה. אני כל הזמן מקבלת מיילים מאנשים שמשבחים אותי ואומרים לי כמה הספר או הסדנא שלי שינו את חייהם. אלוקים לא רוצה שהאגו שלי יתפח ויחנוק את נשמתי, אז הוא שלח לי את החוויה המביישת הזאת, כדי להחזיר אותי למידות הטבעיות שלי. אני אמורה ללמוד מזה קצת ענווה."

צעד שלישי: "האנשת הפוגע", יציקה חדשה של האדם הפוגע

כעת הגיע הזמן להתמקד באדם שפגע בנו, ולראות בו אדם שלם, ולא את דמותו החלקית בתור המענה שלנו. גם הוא נשמה עם ניסיונות, טרדות, כאבי לב וצלקות משלו. פתגם שקראתי לפני כמה שנים אומר: "זכרו שכל אדם שאתם פוגשים נתון במלחמה קשה". אמנם זה לא פוטר אותם מהאחריות על מעשיהם הרעים, אולם זה ממוסס את הקריקטורה שציירנו בליבנו ומציב במקומה פורטרט מציאותי.

כשאני התרכזתי בלייב, מבלי להסתכל מבעד לעדשות המעוותות של לבי, הבחנתי שבעלי, שהוא אדם אדיב ורגיש במשך 99% מהזמן (נא לא לקנא!), היה בלחץ אדיר באותו היום. ממש לפני שבת הוא קיבל שיחת טלפון מטרידה, והוא היה עצבני ומתוח.

לצעד הזה אני קוראת "האנשת הפוגע", משום שאנחנו מודים שהאדם מורכב, ושהחלק הרע שבו הוא רק פן אחד של ישות אנושית רבת פנים. הפוגע הופך לאדם אמיתי, במקום סתם רשע מהצגה כלשהי.

צעד רביעי: בחינה אובייקטיבית של המעשה השלילי

כעת אנחנו מוכנים לבחינה אוביקטיבית של המעשה.

מה שעשה הפוגע היה לא בסדר, אבל במה? בלב שלנו אנחנו נוטים לנפח את כוונותיו הזדוניות של הפוגע. כדי לבחון בבירור את המעשה השלילי, אנחנו צריכים להוציא את המלה "אישית" מתוך "תביעת הנזיקין האישית" שלנו.

אחת הדרכים להפחית את המרירות הצדקנית שלנו היא לשאול את עצמנו, "אילו זה היה קורה לאדם אחר במקום רחוק, עד כמה זה היה מעצבן אותי?" עבורי המשמעות של זה הייתה: "אם חואן בוונצואלה היה משתיק את אשתו מריה במסיבה, האם הייתי מחשיבה את זה לפשע או לחוסר נימוס?"

אחרי סעודת השבת, סיפרתי לבעלי כמה נפגעתי ושאלתי אותו למה הוא עשה את זה.

השתקת אנשים אחרים פוגעת ומעליבה. ואני שאלתי אותו איך הוא היה יכול לעשות לי את זה. הוא חשב לרגע. התשובה שלו הממה אותי. "אני לא חושב שנקמתי בך בגלל שהשתקת אותי במכונית היום אחר הצהריים."

פתאום נזכרתי: שוחחנו עם הבן שלנו בנייד שלי. הוא אמר לנו שהודיעו לו שהוא קיבל 99 במבחן במתמטיקה. השתפכתי בשבחים. "באמת השקעת הרבה בלימודים למבחן, וזה הגיע לך. אני מאוד גאה בך." בעלי שנהג אמר, "תשאלי אותו אם יש לו מושג על מה ירדה לו הנקודה." זה לחץ לי על הכפתור שנוצר בילדותי- כשהייתי מביאה לבית טוב מאוד, ואבא שלי היה שואל אותי למה לא "טוב מאוד +?" - נעצתי בבעלי מבט והשתקתי אותו, בתקוה שבני לא שמע אותו בדיבורית.

סימן שאחרי הכל השתקה של אחרים היא לא חטא כל כך נורא...

הצעד הרביעי הוא לבחון את המעשה שהאדם עשה ו"לעצור את האינפלציה" שלו בשתי דרכים: 1. לשאול את עצמנו, "אילו זה היה קורה למישהו אחר במקום רחוק, האם גם אז זה היה נראה לי כל כך גרוע?" או 2. להיזכר במקרים בהם אנחנו נכשלנו באותו מעשה או במשהו דומה.

צעד חמישי: מחילה

סלחו לפוגע, לא בגלל שהפגיעה שלו כל כך קטנה, אלא בגלל שאתם כל כך גדולים

עכשיו, כשהודינו שהכאב שלנו בא מאלוקים, דרך האדם אבל לא ממנו, ונרגענו מספיק כדי לראות את האדם במבט אמפטי ולצמצם את חומרת מעשיו, אנחנו מוכנים לצעד האחרון: לסלוח לפוגע. לא בגלל שהפגיעה שלו כל כך קטנה, אלא בגלל שאנחנו כל כך גדולים. כל שופט עלוב בערכאה נמוכה יכול להרשיע ולאסור, אולם רק הנשיא יכול לתת חנינה. שנו את נקודת ההסתכלות שלכם והפכו מקרבן למנצח על האני הנמוך שלכם.

אז אלו הם השלבים:

  1. הבינו שהצער שלכם בא מאלוקים; הפוגע היה לא יותר משליח.

  2. שאלו את שאלת הצמיחה הרוחנית: "מה אני אמור/ה ללמוד מזה?" או "מה התגובה הטובה ביותר למצב הזה?"

  3. האנשת הפוגע: ראו בפוגע אדם רב פנים.

  4. צמצמו את חומרת המעשה לממדיה הטבעיים בעזרת השאלה, "עד כמה הייתי כועס, אילו זה קרה לאדם אחר במקום רחוק?" או חישבו על מקרה בו אתם נהגתם בצורה דומה.

  5. סלחו לפוגע.

לשחרר את הטינה זה כמו להוריד מכתפינו תרמיל ששוקל 30 קילו. אולם ישנה תועלת נוספת בסליחה למי שפגע בנו. הדרך הטובה ביותר לזכות בסליחת ה' על החטאים שלנו, היא לסלוח לאלה שחטאו נגדנו. טינה אינה רק משקל שמעיק על כתפינו, היא חומה שמפרידה בינינו לבין מחילה אלוקית.

*על פי הלכות לשון הרע אסור לספר על מעשהו הרע של הזולת. אני קיבלתי היתר מרב לספר את הסיפור הזה כי 1. בעלי הסכים 2. יש בשיתוף בניסיון האמיתי מחיי, תועלת פוטנציאלית לקוראים.

10/1/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) יוכי, 10/9/2017 06:12

בקשת סליחה

נהניתי לקרוא את המאמר, וזה אולי טוב בשביל הנפש שלנו שלא נשמור טינה וננער את הפגיעות מאחרים, אבל איפה פה המחויבות של אדם שפוגע באחרים (גם אם לא התכוון לפגוע )לבקש סליחה, ועד שלא ביקש לא נמחל לו , הרי כשאנו סולחים לאחרים שפגעו בנו בתוך תוכנו זה עדיין לא נסלח להם , הקדוש ברוך הוא לא סולח על פגיעות בין אדם לאדם, רק בין אדם למקום. ? אני מעריכה את היכולת לשפוט אנשים שפגעו בנו לכף זכות אבל במציאות זה לא כל כך פשוט.

(7) אנונימי, 1/7/2016 15:49

אין לי מילים להודות לך על המאמר הזה שנתן לי המון

(6) חדוה, 18/1/2015 20:09

סליחה ומחילה לפוגעים

תודה על המאמר בעוזר מאוד בתהליך הצמיחה הרוחנית.אך מה אפשר לאמר במצבים שהורים פוגעים בילדיהם פגיעה פיזית או מינית? איך אפשר לעבור את התהליך?תודה

(5) שרי, 18/1/2015 19:05

מדהים

תודה למחברת על השיתוף, המאמר באמת נותן חומר למחשבה, ומביע רעיון בצורה בנויה, פרקטית ויעילה. רציתי להודות על משפט הסיום בנוגע להלכות לשון הרע, מיוחדת השימת לב לפרט לכאורה שולי אבל כ"כ חשוב, שלא לצאת לפני אחרים כאילו נכשלת לאלא באמת להסביר את מה שעומד מאחורה. המון תודה!!

(4) חיה, 18/1/2015 16:36

מאמר מדהים. אני מקווה לצמוח ממנו. יישר כוח!!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub