לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




התזמורת של החיים

התזמורת של החיים

הגדרתי את עצמי ככנרית, עד שתאונת רכב ריסקה את ידי.

מאת

בגיל שלוש, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, כאשר שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר שלהם, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. אולי כרמז לעתיד המזהיר שציפה לי כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם כן בשיעורי הפסנתר. וכך הייתי צועדת מידי שבוע ללמוד פסנתר, יחד עם אחי ואחותי.

בערך בגיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", שבה ילדים יכלו להגיע ולהתנסות בכל מיני כלי נגינה. אז פגשתי לראשונה את מה שעתיד היה להפוך לאהבת חיי: הכינור. זו היתה אהבה ממבט ראשון. מיד ידעתי שאני אלמד לנגן על הכלי הקסום הזה.

כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך

במבט לאחור, אני לא זוכרת הרבה מהחיים שלפני הכינור. עוד לפני גיל 8, בחרתי את מטרת חיי: אני אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן היה החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והוא ליווה אותי לחטיבת הביניים ולתיכון. לעולם לא אשכח איך הקהל נעמד על רגליו והריע לי בפעם הראשונה בה ניגנתי כסולנית. זה קרה כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב שעות אחר הלימודים במשך השבוע, היו עמוסים בתזמורת הצעירים. העתיד נראה מבטיח וברור.

חלום מנופץ

בשמיני בספטמבר 2006, כשאני באמצע שנות העשרים לחיי, כל זה השתנה בן רגע. יצאתי מהסטודיו של המורה שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך המכונית שלי, ובאותו הרף עין, באותו רגע של התנגשות, מסלול חיי השתנה לנצח. כל מה שעמלתי עליו כל חיי, נעצר עם אותה תאונה.

רק מעט זכור לי מליל התאונה. במשך השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים שלה. הייתי מוצאת את עצמי מצטמררת כשעברתי ליד אורות מהבהבים או שברי מתכת מחוצים בצידי הדרכים ובכבישים המהירים. בין קרעי הזיכרונות המועטים שיש לי, אני זוכרת את איש החילוץ אומר לי, "אוי מותק, אל תסתכלי על היד הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. הזרוע הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בצורה של S במקום של יד. אני זוכרת גם את הנסיעה באמבולנס, איך צרחתי שוב ושוב, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב היה כאין וכאפס לעומת המציאות שלא יכולתי להניע את ידי.

זרועי הימנית התרסקה: מעצם הזרוע לא נותרו יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לסלק כאשר הם נעצו ברגים בעצם. ניתוח אחד. ניתוח שני. הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרבה פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב נמשך בעוצמה רבה. הייתי חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי תלויים שלטים שמזכירים: "כל שעה שמבוזבזת לעשות משהו אחר הייתה יכולה להיות שעה של תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה עד העצם. הכינור שלי מונח על השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. היו ימים שבהם הבטתי בו בקנאה, פעמים אחרות מלאה בכעס.

בלי הכינור, לא היה לי כלום. הייתי אף אחד

הטראומה של התאונה באה לידי ביטוי באספקטים שונים – עד כדי כך שלא מצאתי שום סיבה לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי הכינור, לא היה לי כלום. לא יכולתי לשאת את הצער על האבדן של מי שהייתי. לא מצאתי עניין בכלום, הרעבתי את עצמי עד קהות חושים - פשוטו כמשמעו. היה לי הרבה יותר קל להתמודד עם הרעב, מאשר עם ההשלכות של מה שקרה לזרועי.

אולם משהו בתוכי לא השלים עם הנסיעות התכופות לבית החולים בשל האנורקסיה. אי שם עמוק מבפנים, לא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין יש מטרה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את נוזל האינפוזיה לזרועי, וחוטיו של מכשיר הא.ק.ג זוחלים על גופי, ניגש אליי רופא מבוגר ואמר, "אני עובד ברפואת חירום כבר 20 שנה, ומעולם לא ראיתי בדיקת דם כזאת. אין לי שום מושג למה הלב שלך עדיין פועם".

ובאמת, גם אני לא הבנתי את זה. במשך שנים אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי ניתן לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לזה אין שום תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, למרות המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב של נוכחות הא-ל. מדוע הלב שלי עדיין פועם? ושוב אותה תחושה מטרידה, מטרה גבוהה יותר?

הקונצרט הבא

אילצתי את עצמי להמשיך הלאה, להתחיל מחדש ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את עצמי מבחינה גופנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור את שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן את חוקי היסוד והן את הלכות הכשרות, את החוקה ואת אמנות התפילה.

באותה תקופה הסתבר לי לצערי שלעולם לא ישובו אלי העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לי לחזור לקריירה שלי. לאחר הניתוח השישי הכאבים היו עדיין עזים. רוב הפעולות היומיומיות היו מעלות דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי היה גורם לי לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה שבה עבדתי כפקידה, גרם לי ייסורי תופת. חמש שנים אחרי התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף היד, שמשמעותו חיבור כל עצמות כף היד הזעירות לעצם אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי לאורך עצם הזרוע. לעולם לא אוכל להניע שוב את מפרק כף היד. אי היכולת שלי לנגן לא יהיה קשור עוד לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על היכולת הפיזית להניע קשת על המיתרים.

בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי הגיעה ממרחק רב כדי להיות אתי. היא התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את הכינור כדי להיפרד ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה חמש שנים, לא היו אלה הניואנסים שחסרו בנגינתי, או הזיופים הקטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי זה כבר לא היה עניין של ניסיון לנגן את צ'ייקובסקי בדיוק מושלם. באותו רגע, היתה כאן רק אהבה גדולה שאבדה. זו היתה פרידה. ניגנתי במשך שלוש שעות, כשאני חיה מחדש את עשרים השנים האחרונות בחיי, והקשבתי לבכי השקט של אמי מבעד לקירות חדרי.

ניגנתי במשך שלוש שעות, מקשיבה לבכי השקט של אמי מבעד לקירות חדרי

הניתוח הצליח. סיימתי את לימודיי בבית הספר למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מתחילה. הפכתי לאדם שלם. קיבלתי הזדמנות שנייה לחיות, והתחלתי לראות את החיים אחרת. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים במשך עשר שעות ביום ולהביא את הקונצ'רטו הבא לכדי שלמות, כדי שאוכל לזכות בתפקיד הסופי, זה לא נקרא חיים מלאים. הייתי מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מספרת לאנשים שאין בעולם הרגשה כמו להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה לי צורה שונה של חיבור - לצחוק ולבכות עם חברים אמיתיים.

אני זוכרת איך הייתי אומרת בתור נערה שאנחנו נשנה את העולם דרך היופי של המוזיקה. ציטטתי את תורו כמו תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי טיפול מונע לכל היאוש שבחיים.

כעת יש לי תוכנית אחרת לשינוי. יש לי חיים מלאים בקדושה של מצוות, ואני מאמינה שכך אני יכולה לעזור לתקן את העולם בדרכים יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להביא את האמנות לשלמות כבר אינה מניעה אותי, ובמבט לאחור, אני רואה בה יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. במקום זה, אני יוצאת מעצמי לראות את הסובבים אותי, מנסה לשים לב מי צריך בייביסיטר או מי זקוק לחלה ביתית. תרומותיי משפיעות על חייהם של אחרים באופן משמעותי וכולל.

שש וחצי שנים אחרי התאונה, אני חושבת שאני מאד ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא מובן המלה. יש לי חברות, אנחנו אופות ומבשלות ביחד בכיף, אני יוצאת לטיולים, ורצה באוויר הלילה הצלול. אני יורדת לרצפה עם הכלבים שלי ומשחקת איתם, במקום שהם ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להכיר את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ולא סתם כשמות.

יש ימים בהם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, שם נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אולם בכל יום אני קמה ומודה לקב"ה שנתן לי נשימה וחיים חדשים. בכל יום, אני מברכת את אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה עמוק בלבי שהחירות הגיעה אליי מתוך הבנה, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לשנות את חיי ולהפכם לסימפוניה חיה.

8/6/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) אנונימי, 11/6/2014 07:06

את מדהימה! התרגשתי מאוד מאוד מאוד תודה לך

(5) טליה, 10/6/2014 07:33

את מדהימה. יישר כח

תודה ששיתפת, ותודה מיוחדת על ששיתפת בקשיים. חשוב לדעת שהדרך אל ההשלמה רצופה ביסורים, ושבסופו של דבר ובעזרת ה' ניתן להתגבר עליהם.

(4) מרב, 9/6/2014 10:22

מרגש ומעורר השראה

נראה שכעת את פורטת על מיתרים אחרים - מיתרי הלב של אנשים... היכולת שלך לצמוח מתוך הרע, ולמצוא בו את הטוב ואת התכלית, מפעימה. תודה לך!

(3) mira, 9/6/2014 08:45

מרגש מאד, תודה על התקוה. אין הישג כמו התגברות.

(2) שלומית, 8/6/2014 19:12

אני מאוד מזדהה עם הדברים שכתבת

רבקה יקרה, קראתי את ספורך הכואב כל כך. עברתי חוויה דומה לפני כמה שנים נפלתי ושברתי את יד ימין. עברתי ניתוח לאחות את הריסוק, אני סובלת עדיין מכאבים, אבל עיקר ההתמודדות כמו שציינת היא בראש. צריך להמשיך הלאה להתעלם מהסבל וליהנות ממה שיש. את באמת בחורה מוכשרת ואני מאחלת לך שהכאבים יחלפו ושתצליחי למצוא את הדברים שישמחו את לבך.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub