לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הסכנה שבראש שלך

הסכנה שבראש שלך

מדוע השליליות מסוכנת לבריאות.

מאת

מי לא מכיר את אילנה המתלוננת ואת עליזה השמחה? הן יוצאות יחד למסעדה, עליזה נהנית מהאווירה החמימה, ואילנה מתלוננת על השירות העלוב. עליזה נהנית מהסלט הטרי והטעים שלה, ואילנה מתלוננת שהמרק שלה לא מספיק חם. עליזה מרוצה מהמיקום הנוח של המסעדה, ואילנה מתלוננת שהמחיר מוגזם.

תלונותיה של אילנה מוצדקות. המרק באמת לא היה מספיק חם והמסעדה באמת יקרה. מה שכל האילנות המתלוננות והרוננים הנרגנים לא מבינים, זה שהשליליות תובעת מחיר שאף אדם בריא אינו יכול להרשות לעצמו לשלם.

אנחנו בדרך כלל מתייחסים לשליליות – הנטייה לביקורתיות, האשמה, שנאה, פחד או דיכאוניות – כאל נטייה פסיכולוגית. "יש אנשים אופטימיים. אני לא".

זה נשמע לא פחות טבעי מ"יש אנשים בלונדיניים. ויש שחרחרים".

אולם מה אם היינו רואים את השליליות כמחלת רוח? בדיוק כמו שאף אחד לא היה אומר בשלווה, "יש אנשים בלי סרטן. לי יש", ומשלים בנינוחות עם הסטטוס קוו במקום לנסות למצוא טיפול מתאים, כך ראוי גם שנראה במצב רוח שלילי מציאות שמסכנת את בריאותנו הרוחנית והגופנית.

תפיסה שגויה של נושא המחלות המידבקות, אפשרה למחלת הכולרה להשתולל במשך אלף שנים. עד שהמדענים גילו את החיידקים ואת הדרך לטפל בהם. באותה מידה, הדרך בה מבינה היהדות את השליליות ואת צורת פעולתה, חיונית להתמודדות במגפה.

הרב שלמה וולבה, הסביר שישנם שני עולמות מקבילים, ושבכל רגע נתון אנחנו נמצאים באחד מן העולמות האלה. עולם אחד נקרא עולם הידידות (או עולם החיבור, בעברית בת ימינו), שמאפייניו הם אהבה, שמחה, שלוה, אופטימיות, הרמוניה, נדיבות, ביטחון ואמונה. העולם השני, שמכונה עולם הצרוּת (או עולם הניכור), מתאפיין בטינה, כעס, האשמה, מרירות, ביקורתיות, דאגה, עצבות ופחד.

רק כשהיא תצא מעולם הניכור היא תוכל באמת לשמוח, לאהוב ולהיות אופטימית

מכיוון שהעולמות הללו מקבילים, אנחנו יכולים להימצא בכל רגע נתון רק באחד מהם. כשאילנה המתלוננת מוצאת חיסרון בשירות האיטי של המסעדה, היא לא יכולה לשמוח שחברתה הטובה ביותר התארסה זה עתה, היא לא יכולה לחוש חיבה כלפי אחייניתה הקטנה, היא לא מסוגלת לצפות באופטימיות להתקבל לעבודה שאליה התראיינה. רק כשהיא תצא מעולם הניכור [כדי ללמוד כיצד לעשות זאת, עיינו במאמר: "עולם החיבור ועולם הניכור"], היא תוכל באמת לשמוח, לאהוב ולהיות אופטימית. אולם כל עוד היא עוסקת בביקורת, היא לכודה בעולם הניכור, כמו אסיר בתאו.

כל זה משום שהשליליות אינה רגש או תחושה שנמצאים בתוכנו, אלא עולם או מימד רוחני שאנחנו נמצאים בתוכו. בדיוק כמו שאין עצי שזיף באנטרקטיקה, אין אהבה או שמחה בעולם הניכור. מציאת חסרונות, האשמה, טינה, עוינות וכעס – מוצדקים ככל שיהיו – הם כרטיסים לטיסה שתנחית אותנו בעולם הניכור. חלק מאיתנו מבקרים בעולם הזה רק מידי פעם, בעוד שאחרים קובעים שם את מגוריהם.

השלכות מדעיות

היהדות היא דת הוליסטית ומקיפה. אחד העקרונות ביהדות הוא שאם רעיון כלשהו נכון, אז הוא נכון בכל הרמות. כלומר, אם הוא נכון מבחינה רוחנית, הוא נכון גם מבחינה פסיכולוגית, רגשית ופיזית. ואכן, הרעיון של עולמות החיבור והניכור תואם היטב לגילויים המדעיים החדישים ביותר.

המדענים מבינים, מזה זמן רב, שקיימות בגוף שתי מערכות עצביות נפרדות: מערכת העצבים הסימפתטית, שמתפקדת במצבים של 'הילחם או ברח' בהם מופרשות רמות גבוהות של אדרנלין וקורטיזול (הורמוני הלחץ); ומערכת העצבים הפאראסימפתטית, שמתפקדת כאשר האדם מצוי במצב רגוע ושבע רצון.

הילחם (אנטגוניזם) או ברח (פחד), שייכים כמובן לעולם הניכור, בעוד שרוגע (שלוה) ושביעות רצון (אושר) שייכים לעולם החיבור. שתי מערכות העצבים הנפרדות האלה, שטבועות בגוף האנושי, מהוות מקבילה מעניינת לרעיון של שני העולמות.

עוד יותר מרשימים הם המחקרים החדשים שעוסקים בקורלציה בין מערכות יחסים הרמוניות לבין בריאות טובה. במשך שנים, המחקרים הראו שתוחלת חייהם של אנשים נשואים ארוכה יותר, שיש להם פחות סיכויים ללקות בדלקת ריאות, לעבור ניתוחים, לפתח סרטן או לעבור התקף לב. העיתון "ניו יורק טיימס" מצטט חוקרים שוודיים שגילו שחיי נישואין מפחיתים את הסיכויים ללקות בדמנציה ואלצהיימר.

מחקרים חדישים מעידים על התאמה בין מערכות יחסים הרמוניות ובריאות טובה

עם זאת, מחקרים חדשים עוד יותר טוענים, שלא הנישואין עצמם אחראיים ליתרונות הבריאותיים הנ"ל, אלא רמת האהבה וההרמוניה שבנישואין:

אחד מהמחקרים האחרונים טוען, שנישואין טעונים ובעייתיים במיוחד, עלולים להזיק ללב לא פחות מעישון קבוע. ולמרות שבמשך שנים טענו שבריאותם של הרווקים ירודה משל הנשואים, מחקר רציני שפורסם בשנה שעברה מסיק, שבריאותם של רווקים שמעולם לא נישאו, טובה יותר משל אלה שנישאו ואחר כך התגרשו ["האם נישואין טובים לבריאותך?" ניו יורק טיימס, 14.4.2010].

הפרופסורים רונלד גלזר וג'ן קייקולט-גלזר, חוקרים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אוהיו, ערכו מחקרים מדהימים ביותר על ההתאמה בין מערכות יחסים הרמוניות לבין בריאות טובה. בני הזוג גלזר גייסו למחקרם 76 נשים, חצי מהן נשואות, וחצי מהן פרודות או גרושות. הם ערכו מבדקים לברר אילו מהנשים הנשואות חיות במערכת יחסים מלאות חיכוכים, וכן אילו מהנשים הגרושות או הפרודות מרירות או כעוסות ביותר.

לאחר מכן, הם בדקו בעזרת דגימות דם את תגובות המערכת החיסונית של הנשים השונות. התוצאות הראו שתגובות המערכת החיסונית של הנשים שחיו במערכות יחסים לא טובות ושל אלה ששמרו טינות וכעסים לבעליהן הקודמים, היו חלשות באופן מובהק מאלה של הנשים שחיו במערכת יחסים שמחה (או חיו בשמחה בלעדיה).

בני הזוג גלזר החליטו לבדוק מה קורה לגוף רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, כשזוגות נכנסים לוויכוחים זוגיים עוינים. לניסוי הזה הם בחרו 90 זוגות צעירים ומאושרים לכאורה. החוקרים פתחו לנבדקים וריד, כדי לקחת מהם דגימות דם במרווחים קבועים. הבעל והאישה הושבו פנים אל פנים, והחוקרים, שהוסוו מאחורי וילון, עקבו אחר בני הזוג על מסכי וידיאו. אחיות נכנסו בזמנים קצובים כדי לקחת את דגימות הדם. על פי הוראה, המשתתפים התחילו לשוחח על הקונפליקטים הנפיצים ביותר בחיי הנישואין שלהם. בני הזוג שגילו את ההתנהגות השלילית והעוינת ביותר בזמן הדיון על הקונפליקט, הראו את הירידה המשמעותית ביותר בתפקוד המערכת החיסונית.

החיים בעולם הניכור, במדינת השליליות, הם כמו חיים באתר סילוק פסולת גרעינית. זה באמת רע לך. אז למה שאדם יבחר לגור שם? למה לא לקום וללכת?

לדבוק בחפצי הערך

לאחר פרוץ המהפכה האירנית, הורשו יהודי אירן לעזוב את המדינה העוינת, אולם רק בתנאי שיותירו מאחוריהם את רכושם ואת חפצי הערך שלהם. רבים עזבו. רבים בחרו להישאר. זה נסיון לא פשוט בכלל. גם אנחנו לא יכולים לעזוב את עולם הניכור כל עוד אנו נאחזים בחפצי הערך שלנו – טינות עתיקות, קפידות ותרעומות, תחושה שאנחנו קרבנות למעשיהם הרעים של אחרים. אנו טוענים לבעלות חוקית על הנכסים האלה, ובטוחים שאנו בוחרים מתי להשתמש במלנכוליה הזו, אולם למעשה - הנכסים הם אלה שמחזיקים בנו.

עולם הניכור תובע מתושביו ארנונה גבוהה במיוחד

*במשך שני עשורים גרה משפחת וייס בעולם הניכור. זה התחיל בוויכוח על ירושה, שהוביל לסכסוך בין חמשת האחים, שהביא לניכור בין בני הדודים בדור הבא. הצדדים הלוחמים לא הזמינו זה את זה למסיבות בר-מצוה ולחתונות משפחתיות, וכל אזכור של "הצד השני" עורר זרם ארס, שלא קהה עם השנים.

עולם הניכור תובע מתושביו ארנונה גבוהה במיוחד. שלושה מהאחים נפטרו ממחלות שונות בשנות הששים המוקדמות לחייהם. בני משפחה אחרים, כולל בניהם ונכדיהם, סבלו ממוות בטרם עת, גירושין ועקרות, בעוד שאחרים התמודדו עם ילדים בוגרים שלא נישאו ובני נוער בסיכון. ואז, ברי, בנו של אחד מהלוחמים הראשיים, לקה בדלקת קרום המוח ושקע לתרדמת. הרופאים לא נתנו לו תקווה.

בשלב זה, יוסי, אחד מבני הדודים, שהבין את המציאות הרוחנית ששנאה הורגת, לקח על עצמו לשים קץ לסכסוך המשפחתי. הוא ניסח מכתב סליחה רשמי, עבר בין כל 32 בני הדודים, והתחנן: "אם לא תחתמו, ברי ימות". לאחר ימים של שידולים ושכנועים, יוסי הצליח להחתים על המסמך כל אחד ואחד מבני הדודים, שמבטיח מחילה לכל קרוב.

אתי, בתו של ברי, הביאה את המכתב עם החתימות לחדרו של אביה ביחידה לטיפול נמרץ, והקריאה אותו בקול, ליד גופו חסר ההכרה. תוך כדי הקראה, פרץ אל החדר רופא ודרש לדעת "מה קורה כאן? המוניטורים בחוץ מראים שהפעילות המוחית של אביך התחילה לחזור לפעילות תקינה".

ברי החלים לגמרי. במשך השנה שלאחר מכן, התארסו כמה רווקות בוגרות במשפחה, ובני זוג שלא היו להם ילדים במשך 13 שנים, זכו לחבוק תינוק.

מובן שתלונות על השירות העלוב במסעדה אינן מתקרבות לנזק שגורם סכסוך משפחתי מר. אולם, אם אתם מחליטים איפה אתם רוצים לגור, האם תבחרו אפילו בשוליו המרוחקים של אתר לפינוי פסולת גרעינית? כל מי שבאמת אכפת לו מטובתו האישית, ינהג בחוכמה אם יעדיף לסטות מאות קילומטרים מדרכו, ובלבד שלא לחצות את הגבול לארץ השליליות.

הסיפור על משפחת וויס הובא בפירוט רב ב-Mishpacha Magazine.

1/6/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-8 דיונים

(8) סמי אלקיים, 13/8/2014 11:18

טוב לב רע מאשר שכל רע?????

(7) יצחק, 14/6/2014 21:26

איך מעבירים משהו מעולם הניכור לעולם החיבור ?

(6) אטיאס, 6/6/2014 01:33

מאמר מדהים!! מעשיר .. ומאוד מאוד מחזקקקקק!!!

(5) ענת, 2/6/2014 05:51

מאמר מדוייק ונוגע,תודה

(4) מימי, 2/6/2014 05:12

המאמר שטחי-כל קיצוניות היא רעה וגם הכחשת המציאות היא רעה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub